כבר מהשנייה הראשונה, כשתמר איש־שלום נכנסת אליי הביתה, ברור לי שהאישה הזו עושה הכל כדי שלא יראו עד כמה היא יפה. ניכר שהיא לא מעוניינת שהיופי יהיה כרטיס הביקור שלה. אמרתי יפה? התכוונתי ליפהפייה. עור חלק, פנים נהדרות, עיניים בצבע כחול־ירוק, גוף של דוגמנית.

 

אבל היא לבושה בשמלה הכי סולידית שאפשר להעלות על הדעת, מרכיבה משקפיים, השיער אסוף בקוקו, הציפורניים נטולות לק. היא נראית יותר כמו תיכוניסטית מאשר כמו תמר איש־שלום, אשת החדשות הזוהרת והבוטחת של ערוץ 10.

 

יש בה תו של צניעות אמיתית, ולא רק במה שקשור להופעה החיצונית. בהמשך הריאיון, בכל פעם שאשאל אותה על היותה כה מצטיינת לאורך כל הדרך (תלמידה מצטיינת בבית הספר, ילדה־שדרנית בטלוויזיה בתוכנית חדשות לילדים, חלילנית מוכשרת, מסיימת בהצטיינות תואר ראשון בפילוסופיה יהודית ופסיכולוגיה, מצטיינת גם בתואר שני במדעי הדתות), היא מיד מבקשת שלא אשים על כך דגש בכתבה, שלא יחשבו שהיא מי יודע מה.

 

גם כשאני מדברת על הצלחתה בערוץ 10 (לאף אחד שם אין ספק שיש להם יהלום בידיים), היא מדגישה שוב ושוב שהיא רק "חלק מצוות", שזו "עבודה קבוצתית", ובקיצור, שזה לא היא אלא כולם יחד, כל האנשים הכל־כך מוכשרים האלו, שהיא מדברת עליהם באריכות ובגאווה ענקית.

 

"כל אדם שיש לו ילדים בארץ חושב על ה'מה יהיה'. אבל אני חייבת להאמין שיהיה פה טוב. אני אדם אופטימי מטבעי, ואין לי דרך לחשוב אחרת. צריך להבין שזו השכונה שלנו, ומצד שני, צריך להאמין שמגיע לנו עתיד טוב יותר"

ויש להם במה להתגאות בחדשות ערוץ 10. בשעה שהערוץ כולו מתנדנד, וממש ברגעים אלו שוב מונפת חרב הסגירה מעל ראשו, חטיבת החדשות שלהם רושמת לפניה הישגים מרשימים ביותר. במהלך מבצע "צוק איתן" השיגה המהדורה את שיעור הצפייה הגבוה ביותר מאז הקמתה: 14.4%. הצופים שהצטרפו במהלך הלחימה נשארו גם לאחריה, והממוצע השבועי היום עומד על 14.3%, פער של כחמישה אחוזים בלבד מהמתחרה בערוץ 2, בהגשת יונית לוי. הישג עצום, בהתחשב בכך שחדשות ערוץ 2 נמצאות עמוק בתודעה הישראלית.

 

לא משנה הסביבה, אלא מה שקורה בלב

את מפחדת מהכלב? אני שואלת אותה כשהיא נכנסת לביתי. "רק אם הוא נובח", היא אומרת ומיד מוסיפה שככה זה הירושלמים, מפחדים מכלבים שנובחים. בהמשך, כשאנחנו כבר יושבות כמה שעות יחדיו, אני מעזה לשאול אותה אם היא מרגישה שהיא קצת "ילדה טובה ירושלים". היא צוחקת, נבוכה, ועונה: "בטח שלא ילדה רעה ירושלים".

 

כבר שלוש שנים היא מובילה את מהדורת החדשות של ערוץ 10. קיבלה את התפקיד בגיל שלושים, אחרי ניסיון של שנים כעיתונאית וכמגישה. כאמור, כבר כילדה בכיתה ז' הגישה פינת חדשות לילדים בתוכנית "זאפ לחדשות", "ושם", היא אומרת, "נטמן הגרעין של חיידק התקשורת". אחר כך כבר היה לה מסלול ברור, ובגרף עולה: כתבת לענייני משטרה בגלי צה"ל, כתבת בכנסת, מגישת מבזקים בערוץ 10 ושליחה של ערוץ 2 ככתבת שלהם באירופה (בתקופה שבה למדה בלונדון לתואר שני). עם פרישתה של מיקי חיימוביץ היא הגישה את החדשות יום בשבוע בערוץ 10, ועם פרישתו של יעקב אילון קיבלה על עצמה את התפקיד המחייב והמכובד של מובילת המהדורה של הערוץ.

 

לא חששת לקחת על עצמך משימה כה כבדה בגיל כה צעיר?

"זה היה קצת 'על החיים ועל המוות'. לקחתי את המהדורה אחרי שנים שהייתי עיתונאית, והגעתי אליה בשלה. כבר הייתי אמא, והאימהות נותנת פרופורציות. אולי, אם היו מציעים לי את המשרה לפני עשר שנים, לא הייתי לוקחת אותה".

 

הצלחת לישון בלילה שלפני השידור הראשון?

"מעניין שבדיוק אותה שאלה שאל אותי רזי ברקאי ביום שאחרי השידור הראשון. אמרתי לו שלא ישנתי בלילה, אבל לא מהסיבות שהוא חושב. פשוט, הייתה לי תינוקת בת חצי שנה בבית".

 

גם עכשיו יש לה תינוק בן חצי שנה בבית. הבת הבכורה זהר כבר בת שלוש וחצי, ויש לה אח קטן, הלל, ואמא שלהם, ממש כמו נשים רבות אחרות בנות גילה, נמצאת עמוק בתוך המרוץ של בית, בעל, ילדים, עבודה, חברים ומשפחה, על כל אלף המטלות שהם מייצרים. אבל בדיוק כמו שהמשרה הרמה הגיעה לה בזמן, כך גם הילדים הגיעו כשהיא ובעלה, נדב איל, ראש דסק החוץ של חדשות 10, היו בשלים לכך.

 

"נדב ואני אחרי 12 שנות זוגיות, מתוכן שנתיים וחצי בלונדון, שהשהייה בה הייתה פסק זמן של הנאה צרופה. הנאה גם מהלימודים, וגם מסתם כיף שעשינו שם, בילויים, טיולים, פגישות עם חברים וכל השפע שיש ללונדון להציע. כשהגענו להורות, כבר היינו מוכנים אליה ולוויתור על חיים של חופש טוטאלי".

 

נכון, קשה לה כשהילדה מתעוררת בחמש וחצי בבוקר ומכריזה שהיום התחיל, אבל היא מוכנה לקבל את הקשיים האלו באהבה. מאחר שהיא יסודית ודקדקנית, היא מנסה ללמוד לשחרר. "צריך גם לנשום", היא אומרת. "נדב יודע לעשות את ההפרדה. אני לומדת ממנו. לפני עשר שנים לא ידעתי לעשות זאת".

 

הם הכירו בגל"צ. לה היה אז חבר, לו הייתה חברה, והם היו מיודדים, שום דבר רומנטי לא עמד על הפרק. שנתיים לאחר מכן נפגשו שוב בכנסת. הוא היה אז הכתב המדיני של ערוץ 10, היא כתבת הכנסת של גל"צ, ושם, במסדרונות הכנסת, המקום הכי לא רומנטי בעולם, התלקחה אהבתם. "מה שמלמד", היא אומרת, "שלא משנה הסביבה, אלא מה שקורה בלב".

 

היו לנו השנה המון סיפורים בלעדיים

עיניה נוצצות כשהיא מדברת על הזוגיות שלהם. ניכר שטוב לה מאוד. היא לא פחות נלהבת כשהיא מדברת על השינוי שנעשה בחדשות ערוץ 10 בדיוק לפני שנה, כשהקבוצה נכנסה לאולפן החדש, שאומרים שנתפר לפי מידתה ושחשבו רבות איך היא תרגיש נוח בתוכו. השינוי, בהנהגתו של מנכ"ל הערוץ גולן יוכפז, ותחת ידו של עורך המהדורה ישראל טויטו, היה דרמטי, והיא הייתה שותפה לעשייה ולהחלטות על הכיוון החדש.

 

"החלטנו לא להתמקד במה שקורה מסביב, האיומים על הסגירה וכל הטלטלות האלו, ולעשות הכי טוב שאפשר את מה שאנחנו יודעים, את החדשות. אמרנו שבלאו הכי אין לנו שליטה על מה שמתרחש, ורוח המפקד של יוכפז הובילה את הקו שאנחנו מתעלמים מזה, נותנים גז ולא מסתכלים ימינה או שמאלה".

 

ואיך היית מגדירה את מה שאתם יודעים לעשות? מה מייחד אתכם?

"עיתונות ללא משוא פנים. וכשצריך לשאול שאלות קשות, אנחנו שואלים. ויחד עם זאת, לא להיות מעונבים מדי, להיות בגובה העיניים. גם ההגשה נעשית בגובה העיניים. היא לא פומפוזית, היא פחות רשמית. אני חושבת שזה מדבר לאנשים, עובדה שיש תוצאות. הבנו שהצופה מגיע לראות את החדשות בשעה שמונה בערב, אחרי שראה כבר אינטרנט והכל, והבנו שהוא לא מגיע לשמוע עוד סיפור על רצח ועוד דיווח על משהו שממילא רץ כל היום.

 

"היה תהליך עמוק של חשיבה, והבנו שלא נכון במאה ה־21 לשמור על המבנה המוכר של עוד כתבה ועוד כתבה. החלטנו שלצד הכתבות יהיו עוד שני דברים עיקריים: הסדרות המיוחדות שלנו - כל שבוע יש סדרה, כמו, למשל, זו של צבי יחזקאלי על דאע"ש, או הסדרה 'העשב של השכן' על שאלת הלגיטימציה של הסמים – והדבר השני ששמנו עליו דגש זה המוסף היומי 'אנליסט' בהגשת מתן חודורוב, שמנסה להבין לאן נעלם הכסף של מעמד הביניים הישראלי ומה אפשר לעשות על מנת לשנות את המצב".

 

ואת חושבת שזה מה שעשה את התפנית והביא אליכם את הצופים?

"כן, וגם העובדה שהיו לנו השנה המון סיפורים בלעדיים, חזקים ומשמעותיים, שהפכו לחלק מהשיח הישראלי. מחדל מוקד 100, פרשת עו"ד רונאל פישר, מאיר שטרית ועוזרת הבית, דויד הנחלאווי, הרב והניצב".

 

ובכל זאת, סכנת הסגירה עדיין מרחפת מעל ראשכם. איך את מרגישה בקשר לזה?

"ברור שאנחנו חיים את ה'כן סגירה לא סגירה', אבל בתוך זה יש פריחה מדהימה של חברת החדשות. זה נראה לי בלתי אפשרי שחברת חדשות כזו תיסגר. זה בלתי אפשרי לא רק לנו, אלא לדמוקרטיה הישראלית, לשיח הציבורי. זה בלתי אפשרי לצופים שלנו, וזה יעשה עוול גם למתחרים שלנו. עבדתי בערוץ 2, ויש לי שם חברים עד היום, ואני משוכנעת שהם לא רוצים שניסגר. ההצלחה שלנו היא גם התחרות שלהם, וכל זה מייצר עשייה עיתונאית משמעותית".

 

עבודה מסביב לשעון במבצע צוק איתן

מבצע "צוק איתן" היה מאתגר במיוחד לא רק לקבוצה כולה, אלא גם לה עצמה. היא הציעה נושאים, עבדה מסביב לשעון, ויזכרו לה את הכתבה ששודרה מקיבוץ ניר־עם אחרי פלישת המחבלים, את הריאיון עם טוני בלייר, הריאיון עם אחיו של הדר גולדין והריאיון עם אמו של דניאל טרגרמן בן הארבע.

 

אני מתארת לעצמי שזה לא פשוט להגיע לבית של משפחה שזה עתה שכלה את בנה, ועוד בנסיבות קשות כל כך. "אלו מפגשים טעונים מאוד. חזקים מאוד. מצד אחד, יש תמיד את ההתמודדות עם השאלה האם זה נכון לראיין בני משפחה שזה עתה איבדו את יקיריהם. מה שלנו חשוב זה לעשות את זה בצורה מכובדת ומכבדת. אנחנו לעולם לא מסתכלים על זה כעל הישג עיתונאי. לעולם לא לוחצים על ריאיון, רק מציעים.

 

"ממה שאני ראיתי, חלק מהמשפחות רצו לדבר. הם ראו בכך את העלאת יקירם לתודעה הציבורית. היה חשוב למשפחה שהציבור ידע מי היה הדר גולדין, שהיה חייל מצטיין וציוני נלהב, בן משפחה למופת שבחופשות הוא ואחיו התאום הביאו מקררים לנזקקים ברחבי הארץ. והייתה משפחת טרגרמן שסיפרה על ילד מופלא, ילד שכל אבא ואמא היו רוצים לגדל".

 

אני מתארת לעצמי שזה היה מפגש קשה במיוחד.

 

"היה לי ברור שלא אשאל את אמו על הרגע שבו איבדה את בנה. אני לא אעביר שוב אמא או אבא את הרגעים האלו, מה גם שאני עצמי אמא לילדה קטנה. אין לי צורך שהאם תשחזר לי את זה, יש מספיק דברים אחרים לדבר עליהם".

 

דברים שאני זוכרת לאילה חסון

 

היא גאה בעובדה שאת החדשות במלחמה האחרונה הובילו בערוץ שלוש נשים, אושרת קוטלר, טלי מורנו והיא עצמה. מצבן של הנשים ומעמדן בחברה מעניין אותה. ואם יום אחד היא תעשה את עבודת הדוקטורט שהיא חולמת לעשות פעם, היא תהיה על מצבן של נשים ביהדות.

 

מה דעתך על כך שאילה חסון קיבלה לאחרונה את התפקיד הבכיר ביותר במחלקת החדשות, לנהל את חדשות ערוץ 1?

"זה כל כך משמח אותי, גם ברמה המקצועית וגם ברמה האישית. היא עיתונאית חזקה, ראויה, מהדרגה הראשונה, ואני גם זוכרת לה שהיא עזרה לי בתחילת דרכי ככתבת הכנסת. הייתי פספוסה קטנה ונטולת חשיבות, והיא ענתה לי על כל שאלה ועזרה לי להיכנס למסיבות עיתונאים. היא לא הכירה אותי, אבל ראיתי שיש אצלה משהו מכוון לעזור, ואני זוכרת לה את זה".

 

גם אצלכם, וגם בערוצים האחרים, נוכחות הנשים הולכת וגדלה ואיתה משקל התפקידים שהן נוטלות על עצמן.

"זו מגמה שאני שמחה להיות חלק ממנה. לפני עשרים שנה נשים היו רק מגישות. היום הן מובילות מהדורות והן עיתונאיות בכירות. אני מאמינה שנראה יותר ויותר נשים בתפקידי הניהול הבכירים ביותר".

 

את עצמך שואפת להגיע לעמדה כזו?

"אין לי כרגע שאיפה כזו. אני מאוד אוהבת להיות עיתונאית, ומאוד אוהבת את מה שאני עושה".

 

אני מתארת לעצמי שבמקצוע שלך יש תחרות גדולה, כל הזמן בודקים רייטינג, תמיד יש מישהו שנושף בעורפך.

"אני דווקא לא מרגישה שאני חיה בתוך תחרות. מתי יש תחרות? כשאנשים לא בטוחים בעצמם. כשכל אחד מגיע מספיק מגובש, וכשכל אחד גם מספיק מבודל בתוכו, העשייה היא משותפת. בחדשות 10 יש תחושה של קבוצה שעובדת ביחד, ואני מאמינה שזה נראה גם על המסך. ככלל, העבודה שלנו תחרותית מאוד, אבל זו תחרות בין קבוצות, זו לא תחרות אישית. הדימוי שלי הוא מרוץ שליחים. זה כמו קבוצת כדורגל, כולם פועלים יחד על מנת להבקיע את הגול".

 

ואת רוצה לומר לי שבעולם כל כך יצרי ותחרותי אף אחד אף פעם לא שם לך מקלות בגלגלים?

"לא".

 

גם כשהיית צעירה יותר? היית ילדה כל כך מוצלחת, לא עוררת קנאה? היית גם היפהפייה של הכיתה.

 

"לא! מה פתאום? בחיים לא הייתי ולא נחשבתי לכזו. אני מרגישה בסדר עם עצמי ולא היו לי בעיות של דימוי עצמי, אבל מעולם לא נחשבתי ליפהפייה של הכיתה. גם עכשיו אני כל הזמן שומעת מאנשים משפטים כמו 'את כל כך שונה במציאות'. אנשים מזהים אותי, אבל הם לא בטוחים מנין ומתחילים לשאול שאלות כמו 'שירתנו יחד בצבא?', 'מנין את בארץ?', ולא פעם אומרים לי: 'את יודעת שאת נורא דומה לתמר איש־שלום?'. זה קורה לי הרבה פעמים, כי כשאני בשכונה שלנו, כשאני יוצאת עם קוקו ומשקפיים וחולצת טריקו ומכנסיים קצרים, אני לא נראית כמו שאני בטלוויזיה".

 

  • על הזוגיות עם נדב איל, על הרקע המשפחתי ועל התוכניות לעתיד - בראיון המלא עם תמר איש שלום בגיליון יום כיפור של שבועון "לאשה". עכשיו בדוכנים