בהקרנת הבכורה של הסרט התיעודי "מקום משלהן", העוסק בפער הדורות והתפיסות בין שתי מתנחלות, ישבה אחת מכוכבותיו, תירא-אל כהן (21), בחוץ. "אני לא מסוגלת לצפות בעצמי", היא אומרת, "אז חיכיתי בחוץ בזמן שהמשפחה ישבה בפנים".

 

סיפור חייה של כהן לא בא לידי ביטוי בסרט (28.9, ב-22:00, ערוץ 8, הוט), שמתמקד בעיקר בעשייה שלה כמנכ"לית ארגון "קדמה" להתיישבות צעירים בבקעת הירדן ויהודה ושומרון, וזאת למרות שיש לה סיכוי טוב ואמביציה גדולה להפוך לפנים הצעירות של ההתיישבות מעבר לקו הירוק ואולי בהמשך להגיע לפוליטיקה.

 

תירא-אל, במקור מנוף איילון, היא בת להורים שהיגרו ארצה מצרפת (אביה מנכ"ל בחברת היי-טק ואמה אחות במרכז הרפואי הדסה עין כרם), הבכורה במשפחה הכוללת עוד שלושה אחים וארבע אחיות.

 

כבר בגיל 14 עזבה את הבית לטובת לימודים בפנימייה מעבר לקו הירוק. "מגיל צעיר נמשכתי לשומרון ולהתיישבות וראיתי בזה ערך חשוב", היא מספרת. "כמו שההורים שלי עלו ארצה מצרפת לבדם, אני רציתי לעלות למעלה לבונה". מספר חודשים לאחר מכן היא כבר השתלבה בגילה הצעיר במערך הדוברות של היישוב מגרון, אשר פונה בשנת 2012 בעקבות עתירת 'שלום עכשיו' לאחר שש שנות מאבק מצד תושבי המקום.

 

בתיכון היא קפצה כיתה ואת המחצית הראשונה של השירות הלאומי היא העבירה בקהילה דתית שיקומית לגמילה מהתמכרויות. לדבריה כבר בגיל 18 היא הצליחה "לשחרר שם מישהי משניסתה לתלות עצמה". בגיל 19.5 סיימה את השירות הלאומי והתחילה לחשוב על העתיד. "ידעתי שאני מעוניינת בעשייה התיישבותית אז החלטתי להקים כפר סטודנטים. חיפשתי מקום, מימון וסטודנטים. לייבא חבר'ה צעירים לאזור, לייצר קהילתיות, להכיר את ההתיישבות 'להישרט' בה".

 

איך זה עובד?

"אנחנו לא בונים יישובים חדשים, אלא נכנסים ליישובים קיימים. כל סטודנט נותן 300 שעות התנדבות תמורת מלגת לימודים ומגורים מוזלים. כיום יש לנו ארבעה כפרים: מעלה אפרים בבקעת הירדן, רימונים בבנימין, מגדלים ורכס איתמר ששניהם בשומרון. וקרוב ל-100 סטודנטים. כל כפר מכיל 25 סטודנטים. בנים-בנות, דתיים וחילוניים, לא מעט עולים. זה יוצר חיבורים ומביא קהלים שלא היו מגיעים אחרת. המטרה היא ליצור שיח ושילובים ולחרוג מדמות המתנחל הקלאסית".

 

מהיכן מגיעים הסטודנטים?

"אוניברסיטת אריאל, אוניברסיטת ירושלים, האוניברסיטה הפתוחה, ואוניברסיטת תל אביב. יש לנו צוות שיווק קטן וממוקד בפייסבוק ובטלפונים, והסטודנטים מגיעים אלינו".

 

צעירים יצאו להפגין ברחובות בגלל יוקר המחיה. כיצד אתם מממנים מגורים לכל כך הרבה אנשים?

"יש לנו הרבה שותפים לדרך. מפעל הפיס, משרד השיכון, מנהלת זהות יהודית, החטיבה להתיישבות, מועצות אזוריות כמו המועצה האזורית שומרון, מועצה אזורית בנימין ומועצת יש"ע, אוניברסיטת אריאל. הגיעו להרצות לנו חברי כנסת כמו איילת שקד, אופיר אקוניס ודני דנון. ברגע שהצלחנו לגייס כל כך הרבה סטודנטים שרוצים לבוא לגור כאן התחילו להאמין לנו. כשהתחלנו אף אחד לא חשב שנגיע למאה סטודנטים. יש תחושה שעלינו על בשורה. אנשים מחפשים שייכות, משמעות וקהילה".

 

איך התגובות מהצד הפלסטיני?

"אין לנו קשר ישיר עם האוכלוסייה מסביב. אנחנו נכנסים רק ליישובים קיימים באופן מכוון. באנו לעשות טוב. לא באנו לריב עם אף אחד. אני מאמינה בזכותנו על הארץ הזו. אני נגד כל סוג של אלימות ואם יש חלקים אלימים בהתיישבות אני לא מזדהה איתם בכלל. ההתיישבות שאני מכירה ויצא לי להכיר לעומק זה אנשים ערכיים עם חזון ציוני שהרבה מאוד דם שלהם נשפך על ההתיישבות הזו".

 

איך תגיבי למי שיגיד שאולי את משמשת פנים מסבירות להתיישבות מעבר לקו הירוק, אבל בעצם עדיין חלק מהבעיה שלנו?

"אני לא מתיימרת לפתור את המצב במזרח התיכון. מי ניחש את דאע"ש? המציאות הגיאופוליטית כאן כל כך נפיצה ודינאמית. אני לא מוסיפה אש למדורה ולא בגלל סטודנטים ועשייה חברתית המדורה תתלבה".

 

יש מחשבות להצטרף לפוליטיקה?

"נוור סיי נוור. כרגע ממש טוב לי בעשייה שלי אבל דרכה למדתי להעריך את הנושא הזה. אז זה משהו שאני לא חושבת עליו פרקטית ברגע זה, אלא יותר ברמת החלום. אולי בעתיד, אבל לא בעתיד הקרוב".

 

יש לך מודל לחיקוי?

"איילת שקד. אני חושבת שיש בה שילוב אישיותי בין משהו שמצד אחד יודע מה הוא רוצה מעצמו ומאוד מוכוון מטרה ומצד שני היא אדם מאוד אנושי, שזו תכונה שאיננה מובנית מאליה באנשי ציבור. אני מעריכה את צורת העשייה שלה, עמדותיה המדיניות ואת התמיכה שלה בנו".

 

"אני במסע תמידי"

 

כהן מספרת שהמודל אליו עיניה נשואות הוא זה הדומה לעמותת "איילים", המקימה כפרי סטודנטים בתחומי הקו הירוק ("אנחנו לומדים מהם המון"). הצלחה בעיניה היא "שהצעירים ירצו להישאר ויתאהבו במקום גם בחיים הבוגרים שלהם".

 

בנוסף לתפקידה כמנכ"לית העמותה, כהן היא סטודנטית לתקשורת ומדעי הרוח, ומכל המקומות, דווקא באוניברסיטת תל אביב.

 

סליחה על ההכללה הגסה, אבל הדשא של מדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב זה לא מעוז השמאל?

"קשה לי עם השאננות של חברי בתל אביב, אבל האקדמיה גם מעמתת אותי עם הרבה שאלות. באוניברסיטה הכרתי סטודנטית בשם שחף ויסבין שהיא פעילת בעלי חיים ב-269 ופעילה גם נגד הכיבוש ואנחנו חברות נורא טובות. אני מאמינה מאוד שאם לא היינו נשים לא היינו מגיעות לשיחות העמוקות שיש בינינו. שתינו הולכות עד הסוף עם האידיאולוגיות השונות שלנו ואני נורא מעריכה אותה".

 

ציינת את הכוח שיש לנשים, אז בואי נדבר באמת על מגדר. הסרט נחתם בשורה מפיה של הרבנית שולמית מלמד, לאחר שיחה שהיא מנהלת עם עוברת אורח בתל אביב. "זה מה יש", היא אומרת, "אבל בסוף אנחנו מנצחים כי יש לנו יותר ילדים". כיצד את מיישבת בין תפיסת עולם פמיניסטית לזו הדתית או לקריאות בעניין ה'רחם הלאומי'?

"בלי הגדרות אוניברסיטאיות של פמיניזם. נכון שיש לי חברות רבות נשואות, אבל גדלתי באווירה שמאוד מעצימה את מקום הנשים. סבא וסבתא שלי הכירו במועדון בעיר תוניס וכשהם עברו לפריז סבתי עבדה בשלוש עבודות. אני באה ממשפחה של נשים חזקות, ואני ממשיכה אותן.

 

יש משהו בהתיישבות היום שהוא גברי, ואחד הרצונות שלי הוא ליצור התיישבות רכה ועדינה ולא לחץ. יש משהו בנשיות שהורס לאנשים את הסטריאוטיפ. העמותה התחילה בנשים, ברצון נשי, הכפר הראשון היה רק לבנות. הייתה לנו רק וילה אחת ברכס איתמר ומבחינה פרקטית לבנות שכולן דתיות זה היה הכרח, ובדיעבד נוצר כוח נשי.

 

"אמרו לנו שקר שם בטירוף, שאין שם חשמל ומים, אין תחבורה ציבורית. ושרדנו לא יומיים – אלא שנתיים. היום כל הכפרים מעורבים ומכילים גם בנים בדירות נפרדות".

 

איך האמונה בכוח נשי מסתדרת עם זוגיות בחברה הדתית?

"כרגע אני בזוגיות, וזה רק מוסיף כוח לעשייה ובטח לא סותר, אלא להפך, נותנים כוח אחד לשני".

 

ולמרות שאת חדורת אמונה בהתיישבות, בסרט רואים שאת מטילה את האמונה בדת בספק.

"אני במסע תמידי, יש בי משהו שתמיד מחפש ויש לי את מערכת היחסים שלי עם ריבונו של עולם. אני שומרת שבת וכשרות אבל התרבות שלי מגוונת. אני מגדירה את עצמי כדתייה, אבל אני חושבת שבדור שלנו אין כבר הפרדה בין 'חילוני' ו'דתי'. החברה מעורבת וכשאני מראיינת סטודנטים מועמדים לכפרים אם הם דתיים או חילונים הרוב עונים היום 'איפשהו באמצע'.

 

"משפחתי דתית והיא מכבדת אותי ואת הדרך שלי. אני שומרת שבת וכשרות וזה חשוב לי, אבל ברגע שהדת היא מערכת יחסים עם אלוהים, והשתייכות לחברה זה יותר מורכב וטעון, וסימנים חיצוניים מאבדים משמעות. אבל זה תהליך דינאמי ואני לא יודעת אם בעוד חצי שנה תשאל אותי ואני אהיה במקום שבו אני נמצאת כיום".

____________________________________________________________________________________________________________________________________________

 

 

עוד באנשים: