הדפסה
לכתבה באתר
סימון דה בובואר, סופרת ופילוסופית צרפתייה, נולדה ב-1908 ומתה ב-1986
השעה היא עשר בבוקר. זה עתה סיימה את הסידורים של תחילת היום, ועכשיו דבר אינו יכול להסיח את דעתה ולתבוע ממנה תשומת לב. עכשיו היא מתיישבת ליד שולחן הכתיבה שלה בחדר האורחים הגדול שמשמש לה גם חדר עבודה. על השולחנות מונחים חפצי נוי שאספה במסעותיה בעולם. עד השעה אחת היא תכתוב ברצף, בלי הפרעות, ואז תצא לפגוש חברים. בחמש אחר הצהריים תחזור לכתיבה בדירתה שברובע מונפרנס בפריז, או אצל חברה לחיים, הפילוסוף הנודע ז'אן פול סארטר, שגר במרחק חמש דקות הליכה ממנה. היא סימון דה בובואר, שספרה "המין השני", שראה אור ב-1947, היה לציון דרך בחשיבה הפמיניסטית המודרנית.
"גבר מוגדר כיצור אנושי. אישה – כנקבה. וכשהיא נוהגת כבן אנוש, טוענים נגדה שהיא מחקה את הגבר", כתבה דה בובואר. "נשים אינן נולדות נשים, אלא נהפכות לנשים", טענה, ובכך יצרה את האבחנה בין מין למגדר.
דה בובואר תקפה את ההתכחשות ליכולותיהן של הנשים ולשלילת זכויותיהן. היא גם יצאה נגד מה שכתב פרויד על המיניות הנשית והציבה בפני קוראיה מראה משקפת לעיוות הבלתי נתפס: ראיית המגדר הנשי, המונה לפחות מחצית מהאנושות, כמין האחר.
"המין השני", שהמהדורה העברית שלו כללה יותר מ-1,000 עמודים בשני כרכים, היה ספר שעיצב את המציאות ושימש מקור השראה וכוח לנשים רבות. הוא גם הותקף קשות, כמובן. אמרו על המחברת שהיא לא מסופקת, קרה, נימפומנית. נשים שנתפסו קוראות אותו בשנות ה-50 וה-60 נחשבו חתרניות.
דה בובואר כתבה גם שבעה רומנים, שעל אחד מהם, "המנדרינים", זכתה בפרס גונקור. היא גם לימדה והייתה פעילה נגד מלחמת צרפת באלג'יריה. הישגיה היו מרשימים עד כדי כך שכאשר הלכה לעולמה, ב-1986, הכריזה כותרת בעיתון: "נשים, אתן חייבות לה הכול!" היא עצמה כתבה בערוב ימיה שמבחינתה, ההישג החשוב ביותר בחייה היה הקשר ארוך השנים עם סארטר.
מי שווה יותר
הם לא נישאו, לא חיו באותו בית, לא הולידו ילדים. מלכתחילה ערכו ביניהם הסכם: אהבתם היציבה לא תמנע מהם פרשיות אהבה אחרות. ייתכן שמבחינתה נהג סארטר לפי הדפוסים הבורגניים שהכירה. כך נהג אביה. כך נוהגים גברים. אלה הזכויות הטבעיות שלהם. ההבדל במקרה שלה: יש שוויון. כלומר, גם לה מותר. וכך היה. הם דיווחו זה לזו על התנסויותיהם, עודדו, תמכו, תיארו את מעשיהם, והיא אף עזרה לו למצוא לעצמו נשים. ובכל זאת, בתוך השוויון שקבעו לעצמם נראה היה שסארטר שווה יותר. היו לו אינספור רומנים. גם היא נטלה לעצמה חירויות, גם עם נשים, אבל הקשרים שלה היו ממושכים ועמוקים יותר. בכתביה ניכר שסבלה מקנאה.
21 שנה לפני מותה, בראיון לעיתון "פריז רוויו", נשאלה מדוע כתבה שהיא "נדהמת לגלות עד כמה היא מרגישה שרומתה". "יש הסבורים שאת רואה בחייך כישלון", אמר לה המראיין. דה בובואר הכחישה והסבירה: "אני מדברת על הנערה בת ה-17 שחלמה בכפר ליד עץ הערמון על מה שתעשה בהמשך חייה. עשיתי כל מה שרציתי: כתבתי ספרים, למדתי, אבל בכל זאת רימו אותי, כי לעולם לא יהיה יותר מכך".
אבל מה שהיה, בהחלט מרשים.
