רגע לפני תום כהונתו כנשיא ביקש שמעון פרס מנכדתו, מיקה אלמוג (39), שתציץ בדפים שכתב. אלמוג, בעלת טור אישי ועורכת ב"הארץ", הביטה בפסקאות המנומקות ומרובות המלל ואמרה לו: "אם אתה רוצה שאנשים צעירים יקשיבו לך, אתה חייב לדבר בשפתם. זה חייב להיות קצר ומצחיק".

 

אחר כך היא כתבה סרטון קצר ומבריק, שבו עוקבת מצלמתה אחר הסב המובטל, היוצא לחפש עבודה ועל הדרך מצליח לומר דבר או שניים לצעירים הנקרים בדרכו. הסרטון, כמובן, הפך תוך דקות לסנסציה ברשת. "לולא היית זו את", אמר לה השחקן פרס, "זה לא היה קורה".

 

אבל לא רק הסבא האהוב הפך לשחקן, אלא גם הנכדה מיקה אלמוג שקיבלה תפקיד ראשון בחייה, כשחקנית בסדרת הדרמה החדשה "איש חשוב מאוד", בבימוים של שירלי מושיוף ותומר שני (הסדרה משודרת בכל יום חמישי בשעה 22:15 ב"הוט 3" וכן ב"הוט וי.או.די"). גיבור הסדרה, יהודה לוי, מגלם את בן דמותו - כוכב שהתבגר לעיני המצלמות ושבגיל 35, אחרי פרידה מתוקשרת, הוא עייף מלשמור על התדמית המושלמת, מואס בצורך שלו לרצות, סובל מעודף ריגושים ומחוסר ביטחון לגבי עתידו.

 

אלמוג, בתפקיד אסנת, מגלמת את הסוכנת האישית שלו. ביד אחת היא דוחפת אותו אל אור הזרקורים וביד השנייה מגוננת עליו מפני רכילאים וצלמים צמאי שוט. טיפוס נחוש ואמביציוזי, קונטרול פריק, שלאורך כל הסדרה לא יורדת מעקביה הדקיקים, מחצאיותיה הצמודות ומהפסאדה של "הכל בשליטה". היא מחייכת כשבא לה לבכות, ומפרגנת (לחברתו החדשה של לוי, שאותה מגלמת אלמה דישי) גם כשהיא רוצה להרוג. כי בסתר ליבה הפגיע, הסוכנת מאוהבת בלוי.

 

אלמוג מגלה כי לאורך כל הסדרה ארזה את עצמה במחטב גוף "כדי לחוות את אי הנוחות הזו, את המשהו הקפוא והמתוח שיש באסנת. היא אף פעם לא משחררת, וזה התאים לחוויה האישית שלי".

 

אסנת מלאה מסכות ומגננות.

"קיבלתי את התפקיד בדיוק בתקופה שבה התמודדתי עם שקר שבו חייתי. הדהים אותי שבתפקיד הראשון בחיי אני מגלמת אישה במצב כזה".

 

רציתי לכבוש את העולם, מהר

 

את השקר הזה, היא מסבירה, עשתה עם עצמה במישור המקצועי, שהשליך גם על חייה. במשך שנים עבדה כעורכת תוכניות טלוויזיה עתירות רייטינג. ב"רשת", בחברת התוכן הענקית "ארמוזה פורמטס", במקומות שנחשבים לקרם דה לה קרם של תעשיית הטלוויזיה. אלא שאיש מבין האנשים שאיתם עבדה במשך שנים לא ידע שאלמוג היא בעצם שחקנית, שבשנות העשרים לחייה קטעה את חלומה. היא למדה בתיכון לאמנויות "תלמה ילין", סיימה במגמת תיאטרון, ובגיל 18 טסה לניו יורק.

 

"הייתי מבולבלת, נסערת, רציתי לכבוש את העולם כמה שיותר מהר, לברוח מכל מה שהכרתי, לבעוט ולמרוד, אבל חזרתי לארץ אחרי שבוע כדי להתייצב בלשכת הגיוס. עשיתי טירונות, ידעתי שלא אשרוד את הצבא, והרגשתי שאני יוצאת מדעתי". בתום הטירונות ("שהייתה דווקא נחמדה מאוד") השתחררה. "אנשים סביבי כעסו. זה לא היה פשוט, וזו לא בחירה שאני גאה בה היום".

 

"מצאתי את עצמי מתוסכלת נורא, נוסעת הביתה, בוכה במכונית, ויום אחד, בנסיעה, צרחתי עד שהגרון שלי ניחר. הרגשתי שאני לא יכולה להמשיך"
אז היא חזרה לניו יורק, למדה משחק ב־NYU ובבית הספר של לי שטרסברג, וכשמצאה עבודה בלוס אנג'לס, עברה למערב ושיחקה בתיאטרון קטן. שם היא הבינה שהיא לא באמת מסוגלת לספוג את המחיר הכרוך בחיי שחקן.

 

מיד עם שובה לארץ התברגה בתעשיית הטלוויזיה. מערוץ הילדים עברה לחדרי התוכן של "ארץ נהדרת", "משחק מכור" ו"קצרים", ולאחר מכן הייתה מנהלת התוכן של "ארמוזה פורמטס", המתמחה בפיתוח ובהפצה של פורמטים ישראליים בשוק הבינלאומי.

 

"אחלה ג'וב. כסף טוב, טיסות לחו"ל, בוס נחמד ואנשים מעניינים מכל העולם. עשיתי עבודה טובה וזכיתי להמון הערכה", היא מספרת, "אבל מצאתי את עצמי מתוסכלת נורא, נוסעת הביתה, בוכה במכונית, ויום אחד, בנסיעה, צרחתי עד שהגרון שלי ניחר. הרגשתי שאני לא יכולה להמשיך. אני זוכרת שפעם, כשעבדתי ב'רשת', הם היו צריכים מישהי שתשחק את המיילדת של יפית ב'אחד העם 101'. הסכמתי, כדי לעזור לחברים, והייתי מאושרת".

 

מישהו ידע שאת רוצה להיות שחקנית?

"אף אחד לא ידע שזה מה שלמדתי ושזה מה שאני רוצה לעשות. זה פרט ביוגרפי שהצנעתי".

 

קורה. אנשים רבים עובדים וחולמים על מקומות אחרים להיות בהם. למה לא קמת ועשית מעשה?

"הייתי כבר בת 36 וחששתי שזה ייראה פתטי, 'מה פתאום היא נזכרת שהיא שחקנית'. גם פחדתי מכישלון. החששות גרמו לי לעבור מתפקיד לתפקיד, ממקום בטוח אחד למקום נוח אחר. הייתי עורכת חזקה שהיא בעצם בורג אפקטיבי במכונות שאנשים אחרים הגו, כזו שעסוקה בהגשמת חלומות של אחרים. זה מתיש להחזיק פסאדה. לקח לי זמן להפסיק לחשוש ממה שיגידו וללכת להגשים את החלום שלי".

 

סבתא טיפלה בהפרעות האכילה

 

היא נולדה בכפר אז"ר, בת בכורה מבין שלושת ילדיהם (נעה, 32, אסף, 30) של ד"ר צביה ולדן, בלשנית התפתחותית ומרצה בבית ברל ובאוניברסיטת בן גוריון, ופרופ' רפי ולדן, מומחה בכירורגיה כללית וכלי דם, סגן מנהל בית החולים שיבא.

 

"גדלתי בבית שבו החיבור למקצוע שלך הוא טוטאלי, בבחינת מה שאתה עושה זה מה שאתה, שלא לדבר על סבא שלי, ואני חייתי שנים בתחושה שמה שאני עושה הוא לא אני".

 

מותה של סבתה, סוניה פרס, הוא שעורר אותה, היא אומרת. היא הייתה קשורה אליה בעבותות, והטלטלה הביאה אותה לעשות בדק בית.

 

"געגוע זו מילה קטנה. היעדרה מחיי הוא חסר עצום", נקוות דמעות בעיניה. "עד גיל שבע הייתי הנכדה היחידה. כשהייתי בת חמש, אמי עשתה את הדוקטורט שלה בהרווארד, ואבי, אז רופא בתחילת דרכו, נקרא לתפקיד בתל השומר. גרתי אצל סבתא שלי, ואבי גר בדירת חדר קטנה מעלינו. במהלך כל אותה שנה סבתא לקחה אותי לגן, בישלה לי צהריים, השכיבה אותי לישון. היא גידלה אותי".

 

גם בהיותה בת 16, כשהוריה היו בשליחות בפריז, היא העדיפה להישאר בארץ. "כיתה י"א בתלמה ילין זו השנה של ההפקות, ולי היה תפקיד ראשי". היא גרה אצל סבתה, שהייתה לה לאוזן קשבת ואף התמודדה עם פרק הפרעת אכילה שנתגלתה אצל נכדתה המתבגרת.

 

איך היא הגיבה לגזירות הרעב שגזרת על עצמך?

"אני זוכרת שאמי עמדה להגיע לביקור, ואני חזרתי הביתה מהתיכון ואמרתי לסבתא שכבר אכלתי ואני לא רעבה. סבתא נכנסה למרפסת השירות והתחילה לתלות כביסה. ניגשתי אליה כדי לחבק ולפייס אותה, והיא, בפעם הראשונה בחיי, דחתה את החיבוק שלי. היא אמרה: 'אם לא תשבי ותאכלי איתנו צהריים, אני רוחצת את ידיי ממך', ואני התיישבתי ליד השולחן. זו הייתה תקופה שבה ויתרתי על חברות שכעסו, לא היה לי חבר, אבל עליה לא הייתי מוכנה לוותר. אז התיישבתי ואכלתי את העוף בדבש שלה, וכעסתי עליה נורא, אבל היום אני יודעת שהיא הצילה אותי מעצמי".

 

את אישה רזה מאוד. באחד מטורייך את כותבת על נערה רזה שבן לילה צומחים לה שדיים גדולים.

"בין כיתה ז' לכיתה ח' הכל השתנה אצלי. מילדה רזה נורא, עם רגלי גפרורים, שטוחה, צמחו לי שדיים ממש אובר נייט. שדיים גדולים יחסית לגופי. זו הייתה חוויה חזקה, כי השינוי הזה בגוף הביא את העולם להביט בי אחרת, ואני זוכרת את מבטי הרעב של גברים ופוקוס חדש שאני צריכה להתמודד איתו, שהפך למין קרב כזה עם הגוף כולו. באופן מפתיע, מה שהביא לשלום ביני לבינו היו דווקא ההריונות". אלמוג היא אם לשלושה ילדים - אלה בת התשע, ארי בן השבע, ואביגיל בת השלוש וחצי.

 

הכיצד? דווקא ההריונות?

"פחדתי להשמין. הייתי באה לסבתא שלי והיא הייתה אומרת 'תשכבי על הספה לנוח' ומתחילה להגיד 'את מבינה מה הגוף שלך עושה? את מייצרת בנאדם שלם, עם ריסים, עם ציפורניים, עם עשר אצבעות'. היא עוררה בי המון כבוד והערכה למה שהגוף שלי מסוגל לעשות.

 

"גם ההנקה הביאה אותי למקום טוב, ויצא שכל היריון חזרתי לעצמי מהר, ואפילו רזיתי. עד היום אני אמנם שומרת, לא אוכלת שטויות, מתעמלת, אבל אני לא נלחמת, ונשארת רזה. לדעתי, אלה לא רק סיבות פיזיולוגיות. אני חושבת שכשאת חיה עם הגוף בשלום, הוא משתף איתך פעולה".

 

"לא מגיע לנו שום דבר יותר"

 

מסע הפנימי שעשתה, החליטה, בין היתר, לחדול מלחיות על פי ציפיות החברה ובעיקר לזכות בהכרה ובערכה בזכות עצמה בלבד.

 

ולא בזכות היותך הנכדה של שמעון פרס.

"אני לא עובדת בלהיות הנכדה של שמעון פרס, ולא על זה נשענת הזהות שלי ככותבת וכשחקנית. אם הייתי מקבלת טור אישי או תפקיד בסדרה בגלל זה, לא הייתי מוצאת בכך שום טעם. מי שמכיר אותי יודע מה יחסי לזה".

 

למה? מה מפריע לך?

"יש כאלה שזה הדבר הראשון שעובר להם בראש. עבדתי פעם עם תסריטאי מוכשר בטירוף, שכמעט בכל ישיבה התפלקו לו בדיחות פרס. זה היה בלתי נשלט. אחד כזה יישאר קולגה שלי, אבל קרוב לוודאי שלא יהפוך לחבר שלי".

 

גם סבתך לא הסתופפה ולא התערבבה באווירת הכבוד והיקר של בית הנשיא.

"סבתא שלי הייתה אישה ישראלית, צנועה, ובעיקר פרטית. היא בחרה לעשות הפרדה ברורה מאוד בין הפרטי לציבורי. היא תמיד אמרה לנו באופן מפורש ש'לא מגיע לנו שום דבר יותר'. הכל בזכות עצמנו".

 

זה יפה, אבל היא ספגה לא מעט ביקורת על כך.

"היא ספגה המון ריקושטים ורעל. כעסו עליה. שכחו שחמישים שנה היא נסעה, אירחה, ליוותה ומילאה נאמנה את תפקידה כאשתו. היא עשתה דברים מדהימים בסתר, בלי שום קרדיט, אבל כל השנים הייתה נאמנה לעצמה, לעקרונות הקדושים שלה, כמו לא לקחת קייטרינג, לא לקבל חזרה כסף על הוצאות שונות, והיא עשתה דברים נעימים ואלגנטיים. כשהוא הפך לנשיא, היא החליטה שדי, וסבא שלי כיבד מאוד את ההחלטה שלה".

 

"כשסבתי מתה זה היה זעזוע גדול, גזל איום. באותם ימים החלטתי לעשות קרחת"
היא נפרדה מסבתה סמוך ללידת בתה הקטנה. "כשאביגיל נולדה, לאלה, הבכורה שלי, היה חום גבוה והרופאים אסרו עליי לחזור הביתה. באופן טבעי נסעתי לסבתא שלי. היא טיפלה בי ובתינוקת במשך שלושה ימים, באנרגיות מדהימות. היא הייתה בת 87, בריאה, צלולה, עצמאית לחלוטין. וזהו. כשאביגיל הייתה בת עשרים יום, סבתא הלכה לישון ולא קמה. היה לה דום לב בשנתה.

 

"זה היה זעזוע גדול, גזל איום. בניתי עליה שהיא תבוא לבת מצווה של אביגיל. הייתי יושבת, מניקה את אביגיל ולא מפסיקה לבכות. באותם ימים החלטתי לעשות קרחת. רציתי ללכת ככה להלוויה, אבל בעלי אמר לי שכדאי שאדחה את זה כדי שלא יחשבו שנטרפה דעתי. כל חיי התהלכתי עם רעמת תלתלים, שהייתה סימן היכר מובהק שלי, ומספר חודשים אחרי מותה של סבתא גילחתי את הראש".

 

אולי, היא מהרהרת, זה היה צעד ראשון בדרך לשחרור, בדרך לאסוף כוחות ורצונות משלה.

"התחיל תהליך, שנכנסתי אליו יותר ויותר עמוק, ואז קיבלתי טלפון ממייקי דגן, עורך מוסף 'הארץ', שהציע לי לכתוב טור אישי ומדור סאטירי. התחלתי לכתוב, וזה הפך גם לאחד הדברים שאפשרו לי את השינוי. הכתיבה במוסף הייתה עוגן משמעותי מאוד, עוד קטליזטור לשינוי".

 

סבא תמיד שמר על עצמו

 

11 שנה היא נשואה לדרור, איש הייטק, שהכירה כשלמדה קולנוע בלוס אנג'לס. הוא למד תקשורת ("נסעתי עד לוס אנג'לס כדי לפגוש בחור מהרצליה. היה שווה"). זוגיות, לגביה, היא "אחד האתגרים הגדולים בחיים. זוגות שמספרים על זוגיות שבאה להם בקלות – משקרים".

 

אולי בכל זאת יש כאלה?

"אין אף אחד שקל לחיות איתו לאורך שנים. כולנו הרי משתנים, אנחנו לא אותם אנשים שהיינו כשנישאנו. צריך בסיס איתן, וצריך לעבוד, לייצר זמן משותף ולשים את הזוגיות במקום גבוה בסדר העדיפויות".

 

מודעת לעצמה, שלמה ומפוכחת, מיקה אלמוג תציין בשנה הבאה ארבעים. משפחה עם גנים טובים, אני אומרת לה. "כן", היא עונה, "בשנה שבה סבתא שלי נפטרה בגיל 87 איבדנו ארבע סבתות־רבתות וסבא־רבא. אמא של אבא שלי נפטרה בגיל 99. הסבתות של דרור נפטרו בנות 92 ו־94".

 

סבך, ייבדל לחיים ארוכים, שומר על עצמו יפה.

"סבא תמיד שמר על עצמו. כילדה, אני זוכרת אותו נכנס למרפסת הקטנה 'לקבל קצת שמש', כי אז עדיין נורא האמינו בשמש, ואיך כל בוקר הקפיד לעשות 'חמישה רגעים' של התעמלות".

 

גם את נראית כמי שמקפידה מאוד על תזונה נכונה וספורט. בשנה הבאה את סוגרת עשור רביעי לחייך.

"חרדתי מזה נורא, אבל היום אני יכולה להגיד שלא הייתי חוזרת בעד שום הון לגיל 20 או 25. מה שקרה בשנים האחרונות הוא נפלא. אפילו לאודישן לסדרה ניגשתי די משועשעת, דווקא משום שאני לא בת 22 ושום דבר לא יקום או ייפול על תפקיד.

 

"יש לי שלושה ילדים מדהימים, בעל נפלא, כתיבה שהיא הלב והנשמה שלי, ועכשיו גם משחק, שזה בונוס אדיר ושיעור גדול עד כמה חשוב לא לוותר על משאלות לב. מסתבר שחלומות ילדות יכולים להתגשם גם אחרי גיל 25. החזרה למשחק הייתה לא פחות מיציאה מהארון. אושר גדול".

__________________________________________________________________________________________________________

 

 

עוד באנשים: