"היא היתה בת שנה ושלושה חודשים ודיבור לא היה הצד החזק שלה", מספר אחד מאבות הפרלמנט, שמעדיף להישאר בעילום שם. "היינו משאירים אותה בכל בוקר במעון. הפרידה הייתה רגילה בסך הכל. קצת דמעות, הרגעוּת מהירה ויאללה, לארגז החול. לא היה לנו מושג שזה לא נגמר בזה.

 

"מדריכת החוג שהיתה מגיעה לגן, שמה לב שמשהו לא בסדר. היא הזמינה את הרווחה לבדוק. מתברר שהילדים בגן של בתי היו קשורים בכיסאות במשך שעות בכל פעם שלא צייתו לגננת. איזה ילד בן שנה ושלוש מציית? היו צורחים עליהם ומזיזים אותם ממקום למקום תוך איומים וטלטולים. קשה לי לכתוב את זה. תודה לאל, זה לקח בדיוק חודש וחצי מתחילת השנה, המעון נסגר והעברנו את הילדה לגן אחר. אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם היינו משאירים אותה שם שנה שלמה. איך הייתי חי עם עצמי?"

 

"שיהיה לך יום נעים בגן"

הפרלמנט כותב היום בלי שמות. כל האבות שיכתבו כאן יעשו זאת בעילום שם, בשל הרגישות הגדולה של הנושא. אף אחד מאיתנו לא מעוניין לתת לגננת הפרטית שלו את ההרגשה שהוא חושד בה. זה גם לא נכון עבור הרוב המוחלט של הכותבים כאן, אבל יש כאלו שעבורם זה נכון, שנכוו. והם חושבים שכל ההורים צריכים לפתוח את עינינו, לראות באמת ולא להישאר אדישים.
 

"אני רוצה רגע שתחשבו על הפעם האחרונה שהכנסתם את הפעוט או הפעוטה שלכם לגן", מתאר אבא אחר. "הוצאתם אותו מהאוטו; הלכתם יד ביד או איתו על הידיים לאורך השביל המוביל אל דלת הגן; ברכתם את הגננת או הסייעת לשלום ואז הילד שלכם התחיל לבכות ולא סתם בכי, בכי תמרורים. הוא אחז בכם חזק חזק עד שהיה לכם קשה לנשום, פיזית ונפשית, אבל עשיתם את זה. "כמו פלסטר", אמרתם לעצמכם ואיחלתם לו שיהיה לו כיף בגן. שחררתם בכוח את הילד הצורח ומסרתם אותו לגננת. היא אמרה לכם שככה זה בכל בוקר ועוד דקה-שתיים הוא יירגע וילך לשחק. יצאתם מהגן, לקחתם נשימה ארוכה ונסעתם לעבודה".

 
זה עבר על כולנו. כמעט במאה אחוז מהמקרים. כולנו ניסינו 'להוריד את הפלסטר', הבטחנו לעצמנו שזה יותר קשה לנו מאשר לו. וזה באמת היה, באותו היום. גם ביום שאחריו זה היה לא פשוט וביום שלאחר מכן גם. עד שהשגרה התחילה להתגנב אלינו והתחלנו לראות בקושי הפרידה הזה עוד בעיה שצריך לפתור. לפעמים היא נפתרה בלי בעיות. לפעמים לא. ולפעמים, בין אם נפתרה או לא, הייתה סיבה טובה מאוד לכך שהילד שלנו, התינוק שלנו, לא רצה להישאר שם מלכתחילה - התעללות בגני ילדים.
 

"לא היינו יכולים לסלוח לעצמנו בחיים"

זה נשמע הזוי, כמו בסרט אימה שיכול לקרות רק לאנשים אחרים, אבל האמת היא שזה קיים. אני לא רוצה ליצור פאניקה. התופעה היא תופעה נדירה, אך למרבה הצער, מספיק שהיא מתרחשת בעשרה גנים בשנה והמשמעות היא מאות ילדים שעוברים התעללות.
 
"אני חושב שאם זה היה קורה לילד שלנו", אומר אבא נוסף. "לא היינו יכולים לסלוח לעצמנו בחיים. לחשוב שנתנו לילד שלנו, שאנחנו שומרים עליו מכל וכל, ללכת למקום שבו אלימות היא נוהל, זה בלתי נסלח מבחינתי. הוא עוד בגיל שבו הוא לא מבין ולא מתבטא. הוא לא מדבר, לא מביע כעס או סבל מלבד כשהוא רעב או עם חיתול מלא. האפשרות שהייתי מפקיד אותו בידיים של אדם אשר רואה בו מטרד ולילד לא היתה היכולת להגיב או לפחות להביע את חוסר רצונו ללכת לשם - היא אפשרות מבעיתה; אפשרות שאני לא מאחל לאף הורה שתתממש. אני מקווה שלעולם לא אתקל במקרה כזה, אלא רק אשמע עליו שמועות. אני יודע שאחרי ששמעתי על מקרה כזה, אני תמיד אחשוד "אולי זה קורה גם אצלנו?" ואני מציע גם לכל ההורים האחרים לחשוד או לפחות לפתוח עיניים. כי בינינו, אף אחד מאיתנו לא יסלח לעצמו אם הוא יגרום לילד שלו סבל שכזה - סבל שגורם אדם שסמכנו עליו עם היקר לנו מכל".
 
הבעיה האמיתית היא שקשה מאוד לדעת בוודאות מה קורה מאחורי הקירות הללו כשאנחנו בעבודה. בסופו של יום, האחריות שלנו היא לפרנס ואנחנו לא באמת יכולים להישאר עם הילד עד הצבא ולשמור עליו. וגם מי שמחליט לנסות לדחות את הקץ, בסופו של דבר יפגש עם המציאות הזו של להכניס את הילד למסגרת ולהניח את האוצר שלו בידי מישהו שהוא לא באמת מכיר. מתוך חוסר הוודאות הזו, מאוד קשה לנו להאשים אדם אחר בעברה כל כך חמורה. אפילו בינינו לבין עצמנו תמיד יתנהל הדיון על האם זה בכלל בסדר לחשוב את המחשבות הללו על הגננת שלנו.
 

"לא הייתי מאמין על הגננת הזו"

"לאחרונה חבר העלה את האפשרות שאולי יש משהו שמציק לו בגן", משתף אחד האבות. "ואני מיד חשבתי על הצביטה שקיבל לפני יומיים ואף אחד לא שם לב והתחילו לעלות לי סרטים לראש – אולי עדיין יש שם ילדים שצובטים אחד את השני? אולי מישהו מהצוות? כל מיני סיפורים של חברים שכולם אמרו "לא הייתי מאמין על הגננת הזו".
 
אישתי מיד ביטלה את האפשרות. לא יכול להיות. וגם אני קצת כעסתי על עצמי שככה אני זורק רפש על כל הגננים והגננות בעולם".
למרות שהתגובה הראשונית שלנו היא ביטול של "אה... אין מצב שזה קורה אצלנו, הרי הגננת כל כך חמה ומקסימה...", חשוב להיות מודעים לאפשרות שזה אכן יכול לקרות. החדשות הטובות הן שיש מה לעשות, אבל גם כאן חשוב להיות חכמים. לבוא בהאשמות חסרות ביסוס זה רעיון גרוע, שיגרום לילד שלכם לסבול לשארית השנה. גם לשאול את הילד זה לא רעיון טוב, עקב העובדה שתשובות של ילדים נוטות להיות מוטות לפי מה שאנחנו רוצים לשמוע.
 
מה כן? "חבר אמר שכדאי שניקח איזה יום לשבת קצת מחוץ לגן ורק להקשיב", מספר אחד האבות. "שמיד אני אקלוט את האווירה בגן. כי גם אם אין שום אלימות, זה עדיין הקטע של ההורות להיות מודאג ולבדוק שאין. ואם זה יעשה אותי יותר רגוע, אז מסתבר שגם לילד שלי יהיה יותר טוב".
 
זו ההמלצה הרשמית שלנו אליכם. קחו איזה בוקר, קנו עיתון וכוס קפה ושבו שעה על ספסל מחוץ לגן, רצוי מתישהו בין תשע וחצי לאחת עשרה וחצי והקשיבו. את הוייב הכללי אתם תקלטו מהר מאוד. הרי קל לכולנו להבדיל בין צחוק וקולות המשחק של הילדים לבין צרחות, צעקות ואלימות. השעה הזו שווה לכם הרבה מאוד רגעים של שקט, שלווה ורגיעה בהמשך ובעיקר, את הידיעה שאתם בטוחים ורגועים עם המקום בו שמתם את הילד שלכם. מאחלים לכם שעה של שקט, צחוק וציוץ ציפורים.