הדפסה
לכתבה באתר
"מלי, הטילו עלי משימה, לתאר ארוחות חג ושבת אצל מגזרים שונים", חברתי העיתונאית סיפרה לי, כולה מכוונת מטרה. "ומכיוון שאת שומרת שבת ויש לך ילדים קטנים - אני רוצה להגיע לארוחה ולכתוב עליהם".
נשמע נפלא. ארוחה חגיגית. שולחן ערוך כהלכה, מלא במיטב המטעמים ומסובים המשתמשים על פי כל כללי הטקס במפית, סכו"ם ומערכת צלחות כהלכה.
מקסים? לא בטוח בכלל. בתקופה שבה קיבלתי את הטלפון מאותה עיתונאית, הייתי אמא לארבעה ילדים והחמישי בדרך. כולם היו ילדים קטנים וארוחות חגיגיות נראו יותר כמו קריקטורה מהלכת. אם בתחילת הסעודה עוד שומרים על שפיות מסוימת, הרי שההמשך נראה כמו הוריקן. תוך דקות המצב מתהפך. השולחן, שהיה ערוך יפה, מאבד את צורתו לחלוטין. המפיות, שהיו מקופלות בצורות מושכות עין, הופכות תוך דקות לעיסה בלתי מזוהה. מיץ הענבים שאמור לשמש לקידוש, משמש את הגדול לנהר עבור סירות העשויות מפיות.
אבא מיואש ואמא חסרת אונים
"אני רוצה לשבת ליד אבא", בן הארבע מתחיל לילל ובת השלוש מתעקשת להיאחז בכיסא.
המרק (למה הכנתי מרק?) נעלם תחת הר של שקדי מרק שנשפכים מכל עבר והקטנה צורחת כי היא רוצה לאכול דווקא את העצם של העוף.
"אסור. זה מסוכן, חמודה", אני מנסה להסביר לתינוקת שעוד לא מלאה לה שנה בנחת ובתגובה נוחת עלי פירה שהוכן במיוחד עבורה. ובתוך כל המהומה, עומדים להם שני מבוגרים, קרי אבא ואמא ומנסים ללא הצלחה להשתלט על המהומה.
"אני מנהל בית ספר של מאתיים תלמידים ולא מסוגל לנהל סעודת שבת עם ארבעה ילדים?" שואל בן הזוג ועיניו מתגלגלות בייאוש.
אחרי שלא נותרה מפית אחת לרפואה ושקית שקדי המרק התרוקנה מתכולתה, הם יורדים מהשולחן לשחק בחדר. את הקטנה אני משכיבה לישון. עייפים ומותשים אנחנו מנסים למצוא פינה בשולחן שלא התלכלכה ואז בדממה, אוכלים את המנה שלנו.
"ואוו! איך הספקת הכל?"
עוד לפני שהשבתי תשובה, העיתונאית הודיעה לי שהיא מגיעה לארוחת שבת.
"איך הסכמת? אפילו חברים הפסקנו לארח!" הזעקה שלו מפעילה את הכפתור והסרט מסתובב לו בראש. חרדה אחזה אותי. את הנעשה אין להשיב.
"הפעם נעשה את זה כמו שצריך!" הודעתי בנחישות וזכיתי למבט מלגלג. "אתה תראה!" חיזקתי, ספק אותו, בעיקר את עצמי.
ביום חמישי הושבתי את כל הארבעה על הספה. הגדול בן ארבע והקטנה בת חצי שנה.
"ילדים, מחר יש לנו אורחת מאוד-מאוד חשובה. בבקשה, בבקשה, אתם חייבים להתנהג בהתאם", וכאן פצחתי במונולוג מרגש, שכלל בין השאר, הבטחות והתחנפויות ("מי שיתנהג יפה – יקבל פרס"), פריטה על המיתרים הילדותיים ("נכון שאתם רוצים שכולם יהנו אצלנו?") והודעות ברורות ("אסור לכם לאכזב אותי").
ביום שישי טרחתי על מאכלים מיוחדים. בכל זאת עיתונאית ומי יודע מה תכתוב עלינו אחר כך? כדאי שתתרשם. את הילדים הלבשתי במיטב הבגדים ושלחתי אותם למרפסת עם שקית ממתקים (כדי שהשולחן ישאר ערוך לפחות עד שהיא מגיעה).
כשהיא נחתה אצלי, המראה היה מושלם. השולחן הערוך בטוב טעם, מלא במיני מטעמים, כאילו הוא מוכן היישר לצילום למגזין אוכל יוקרתי, סחט קולות התפעלות מגרונה (טוב, לא סיפרתי לה שעשרת הסלטים שהיו שם, בעצם קנויים ושלא אני טרחתי לקלות את החצילים ולטגן את הפלפלים... ואת הדגים "סחבתי" מהשכנה המרוקאית שלי, שאין כמוה בהכנת דגים).
"מתי הספקת ואיך הסתדרת עם הילדים?" היא התלהבה.
ההתחלה הייתה מבטיחה. ההמשך לצערי, הראה לי שאין תקנה. גם לא שיחות מוטיבציה, הבטחות ואיומים. סופת הטייפון לא פסחה גם הפעם על שולחננו ואני הסמקתי, החוורתי, התנצלתי.
"בדרך כלל זה לא כך. הם פשוט מאוד עייפים", מלמלתי.
לאחר המנה השנייה הבנתי שאין מנוס. הרחקתי את החבורה מן השולחן, החלפתי את בגדי המלמלה שלהם לפיג'מות ורק אז, כשחלקם שיחקו וחלקם נרדמו, יכולנו לאכול את המנה העיקרית בנחת ולשקוע בשיחת מבוגרים.
"באמת רצית שאספר את האמת?"
פחדתי לפתוח את העיתון בשבוע שאחרי. מה היא כתבה עלינו? את האמת? כשקראתי את הכתבה, ירד סלע גדול מעל לבי. התיאור פסח על ה"קריקטורה" השבועית הקבועה באדיבות הילדים. תמונה יפה שלנו סביב השולחן הערוך, תמונה שצולמה בערב שבת, פיארה את העמוד ותחתיה תיאור מענג על עקרת הבית המדהימה שטרחה והכינה סלטים, כשהבנות עם סינרים תואמים עוזרות לה לערבב את הרטבים (היא רק לא ציינה שגילן של הבנות נע בין חצי שנה לשנה וחצי) ואז הגיע התיאור שגרם לשינוי הגדול - הילדים ששרים בין המנות (הייתי אומרת, "מצטרחים", מתאים יותר); האם שמגישה בטוב טעם; האב ששואל את הילדים שאלות (מתי תלכו לישון?)
התקשרתי אליה. עוד לפני ששאלתי, היא השיבה. "מלי, מה רצית, שאספר את האמת? לא יאמינו לי".
הכתבה ממוסגרת אצלי עד היום. אז היא הייתה רווקה, אחרת הייתה מבינה שאחוז גבוה של הורים היו מאמינים לתיאור האמיתי. כי מי מכם אינו נתקל בבעיה המוכרת של ארוחות חג עם ילדים? מבטיחים להם, מאיימים קצת, משתדלים הרבה.
אבל לא תמיד ההשתדלות היא ערובה שהכל אכן יצליח. האם יש דרך לעבור את ארוחות החג בשלום? האם אפשרי ששולחן החג הפרטי שלנו יהיה שונה מהתיאורים הקודמים? התשובה חיובית, אפילו בביתי הפרטי, עם כל הסצנות הנ"ל, שהן נחלת העבר. לאחר דרישה וחקירה של שנים ויחד עם ילדים נוספים שהתווספו למשפחה במשך השנים, תאמינו או לא, אני יכולה לארח ולהתארח ולעבור את המאורע בשלום, שבוע אחרי שבוע.
לקראת עונת החגים, הנה כמה טיפים שיעזרו לנו לעבור את ארוחות החג בכיף:
- שתפו את הילדים. אם זה בצחצוח כלי כסף או בעריכת השולחן. תנו להם להכין צורות מעניינות עם המפיות. למדו אותם תוך כדי עריכת השולחן, למה משמש המזלג הקטן ולמה הגדול ובאיזה צד מחזיקים את הסכו"ם.
- אם יש לכם אורחים, סבא וסבתא, דודים, התייעצו עם הילדים, תנו להם להרגיש מארחים, הטילו עליהם מעט אחריות והם ירצו לעמוד במטלה בכבוד. כאשר האורחים יגיעו וכולם ישבו ליד השולחן, החמיאו להם. כך הילד מרגיש עצמו גדול, שותף לאירוח ובוודאי שלא ירצה לחבל בשולחן ובאווירה, שעליה טרח.
- בדרך כלל, לאחר המנה הראשונה, השולחן מתחיל להצטמצם מילדים והם מתחילים לפרוש. היערכו בהתאם והכינו משחקים בפינת הסלון, בזמן שההורים מפטפטים ביניהם. זה לא הוגן להשאיר אותם יושבים שלובי ידיים סביב השולחן.
- כשמגיעים ללב המנה העיקרית, אפשר לקרוא להם: "חבר'ה, הגיע הזמן למנה עיקרית. בואו להמשיך לאכול!" כדי להאהיב על הילדים את הישיבה סביב השולחן, התמקדו איתם בחגיגיות של האירוע.
- אם זה ראש השנה, שתפו אותם בסימני החג, ספרו להם אודות החג. השולחן יותר יעניין אותם והם יתלהבו.
- אם את מארחת משפחה עם ילדים, כדאי להכין לילדים שולחן נפרד.
- למנה אחרונה בדרך כלל לא צריך להזמין אותם. אם יש גלידה או ממתק לילדים, הם יגיעו לבד. סמכו עליהם.
