לפני 14 שנה ישבה תמי שכנאי בסלון ביתה בתל אביב וצפתה בטלוויזיה, בכתבה שעסקה בחבילות מזון לחג שנשלחות לנזקקים. הכתבה הזו שינתה את מסלול חייה.

 

"בטלוויזיה הראו מוצרים בסיסיים כמו טונה, פסטה, שמן, אורז וקמח", היא נזכרת. "הנזקקים אמרו שהם מאוד מעריכים את זה, אבל זה לא כמו חג אצל אחרים, כשהשולחן מלא בכל טוב. התכווץ לי הלב. באותה תקופה עבדתי בחברת תקליטים והחלטתי שבמקום לקנות ג'ינס חדש או מגף, שבסופו של דבר אין להם ערך, אני אתרום אוכל לזוג קשישים. הבנתי שהקשישים הם בתחתית הרשימה, כי בנוער ובילדים במצוקה כולם מתעניינים. החלטתי ללכת על האנדרדוג.

 

"יצרתי קשר עם משרד הרווחה כדי שיתווכו ביני לבין הנזקק, וקניתי בשוק סל מטורף בכמה מאות שקלים עם כל מה שצריך לחג. היה לי מאוד כבד, אז התקשרתי לידיד שלי ואמרתי לו שאני תקועה בשוק ולא יכולה לסחוב לבד. הוא בא לעזור לי, ויחד נסענו לבית של קשישים בדרום תל אביב.

 

"כשהגבר פתח את הדלת, ראיתי שהוא בקושי עומד, ואילו אשתו מוגבלת לחלוטין. הגבר הגיש לה את הפרחים שהבאנו עם החבילה, וכשביקשתי לשים אותם באגרטל, היא לא הסכימה לשחרר אותם מידיה. אמרה 'לא! לא!' וקיבלה כוחות של אריה. יצאתי משם פשוט שרוטה. יומיים לא התאוששתי. משהו נפרץ בי, והחלטתי שבכל חג אני הולכת עם חבילת מצרכים לקשישים כשליחות בשביל עצמי".

 

"בחג הנוכחי קשה יותר להשיג מתנדבים, כי אנשים נתנו את מה שהיה להם לתת ב'צוק איתן'"

בחג הבא שמעה מכרה ששכנאי מתכננת לעשות את זה, וביקשה להצטרף עם חברה נוספת. גם הידיד שסייע לסחוב את הסל מהשוק הצטרף לסיבוב הנוסף. מחג לחג הצטרפו עוד אנשים, וכעבור כמה שנים לא נותרה לה ברירה אלא להתמסד. כיום היא עומדת בראש עמותת "קבוצת שורשים", המארגנת חבילות מזון לקשישים ולניצולי שואה לקראת החגים אבל פועלת למענם ודואגת להם לאורך כל השנה.

 

"התחלנו כאנשים פרטיים, וקצב הגדילה היה ממש לא פרופורציונאלי ולא מתוכנן", היא אומרת. "זה קבע לי יעדים ומטרות. אחרי כמה שנים כבר חששתי שמס הכנסה יתחיל לחשוד, אז הפכנו לעמותה ממוסדת. בארבע השנים האחרונות אני לא עובדת במשהו אחר - כולי בעמותה".

 

איך זה קרה?

"אי אפשר שלא להמשיך לעזור כשאתה רואה כמה אנשים צריכים את זה, אבל קשה מאוד לנהל כזה דבר. זה מערך לוגיסטי פסיכי, וכל פעם צריך להתחיל מאפס: לארגן משאיות, לעשות הזמנות, לרוץ אחרי תרומות, להתחנן לאנשים. את הרוב אני עושה לבד. למזלי, הרבה אנשים טובים עוזרים לי. היכולת להניע דברים היא באופי שלי, אבל זה לא פשוט. כל פעם חשבתי להרים ידיים, וכל חג אמרתי שאין ברירה, צריך להמשיך.

 

"אנשים אולי חושבים שזורקים עלינו ערימות של כסף, אבל הכול הולך לקשישים. כל הגורמים שקשורים בעמותה – רואה חשבון, עורך דין, משרד פרסום – נותנים מזמנם בהתנדבות. תמיד שואלים אותי איפה המשרדים שלנו, ואני מצביעה על עצמי. אני עובדת עם טלפון נייד ולפטופ: למה לבזבז כסף על משרדים? אין דבר כזה. אין לי אפילו רכב עמותה, וכל חג אני צריכה למצוא מי שיבוא עם משאית לחלוקה. בחג הנוכחי קשה יותר להשיג מתנדבים, כי אנשים נתנו את מה שהיה להם לתת ב'צוק איתן'".

 

הלילות הסוערים במועדונים

 

שום דבר בביוגרפיה של שכנאי (48) לא יכול היה לנבא את פעילותה הנוכחית. בשנות ה-80 היא גרה ברומא ועבדה שש שנים בחברת תקליטים מקומית, תחילה כעוזרת במחלקת הייבוא ובהמשך כמנהלת הייצוא. את התפקיד קיבלה במקרה. עשרה חודשים אחרי שנחתה בארץ המגף הרגישה שהיא מבזבזת את זמנה על עבודות מזדמנות והחליטה לעבור לאנגליה. היא רכשה כרטיס טיסה והגיעה להיפרד ממכרה שעבדה בחנות תקליטים. כשזו שמעה ששכנאי נפרדת ממנה בשל קשיים להשתלב בתעשיית המוזיקה, הציעה להכיר בינה לבין הבוס שלה, שהיה באותם ימים הבעלים של חברת תקליטים.

 

"ישבתי עם אדם שבקושי דיבר אנגלית", היא נזכרת, "ובמשך שעתיים ישבנו ודיברנו עם הידיים על מוזיקה. הוא אמר לי: 'אני לא יודע מה אני אעשה איתך, אבל אני רוצה אותך פה בחברה'. התייעצתי עם ידיד שלי ואמרתי לו שלא נראה לי שאלך על זה, כי כבר היה לי כרטיס טיסה ללונדון. הוא אמר: 'תגידי, את מפגרת?' זה היכה בי. זרקתי את כרטיס הטיסה, וכל החיים התהפכו. בהתחלה רק עניתי לטלפונים, אבל אחר כך התקדמתי ונעשיתי מנהלת".

 

ב-1989 החליטה לחזור לישראל. "מיציתי את איטליה והתגעגעתי לארץ. יש פה אנשים עם קסם מיוחד. אין ספק שהחיים שלי שם היו נוחים יותר מבחינה כלכלית, אבל הרגשתי שהזדקנתי שם. המנטליות שם היא כל כך שונה, ואתה הרבה יותר בודד. שם אין דבר כזה להתקשר לאנשים ולבקש: 'בואו תעזרו לי'. אני מטורפת על המדינה ורוצה לראות את הטוב שיש פה".

 

עם חזרתה לארץ השתלבה בחברת התקליטים אן.אם.סי. "באיטליה הכרתי את תחום הדי-ג'ייז, שבארץ לא היה קיים בכלל בתקופה ההיא. כשחזרתי לארץ, הרגשתי שחזרתי אחורה במנהרת הזמן. זה היה ממש מדבר. החלטתי לנסות להוציא אוסף של מוזיקת האוס וקראנו לו 'פארטי טיים' כדי להימנע מהמילה האוס שחששנו שלא תמכור. האוסף הראשון נמכר לא רע. במקביל, יצרתי קשר עם די.ג'יי צ'ופי, והוא נתן לי דלת פתוחה לעמדה שלו במועדון אלנבי 58. זה היה אז תחום גברי מאוד, אבל נכנסתי פנימה: הבאתי לו תקליטים מחו"ל והקהל עף לשמיים. ראיתי מה עובד במועדון, ועל פי זה ערכתי את האוסף השני, שכבר נמכר ב-14 אלף עותקים".

 

מתגעגעת לימי המועדונים?

"בשנים האחרונות אני כבר לא כל כך יוצאת. אני בטוחה שאין משהו שמתקרב לימים של אלנבי 58, אם כי שמעתי שהבלוק מדהים. הרבה אנשים אומרים שמה שהיה פעם לא יחזור. הייתה אז חוויה של ראשוניות, הייתה אנרגיה אחרת".

 

פרחים, צעקות ודמעות

 

על פניו, קשה למצוא קווי דמיון בין בליינות תל-אביבית ומוזיקה לצעירים לבין ניהול עמותה לקשישים, אבל שכנאי דווקא מוצאת קשר בין התחומים. "גם במוזיקה וגם בעמותה אתה גורם עונג לאנשים ועושה להם טוב על הנשמה", היא מסבירה. "בשני המקרים אתה נותן: במוזיקה זה בילוי ושמחה, ובעמותה זה חיבוק ואהבה. לכן אני לא חושבת שעשיתי מהפך בחיים שלי. כל אחד צריך להתנסות בנתינת חינם".

 

"קשישים רבים לא מאמינים כשהם רואים אותנו. הם מספרים לנו כמה הם לבד וכמה הם זקוקים לתשומת לב הזו"

לקראת ראש השנה מקדמת העמותה בשיתוף משרד הפרסום מקאן תל אביב מבצע לתרומת מצרכי מזון באמצעות האתר ספר האוכל, שבמסגרתו הציבור יכול להזמין ארוחה באתר ולתרום פריטי מזון לקשישים ולניצולי שואה באמצעות השליח שמביא את הארוחה. בעבר ארגנה שכנאי קמפיין להגברת המודעות לנושא הזיקנה, שבו התבקשו ידוענים להחליף את תמונת הפרופיל שלהם בפייסבוק לתצלום שמדמה אותם בזיקנתם. "היו על זה דיונים במשך שבוע", היא מתגאה. "בשבילי זה היה שיעור שלימד אותי איך אנשים בארץ תופסים את נושא הזיקנה. הבנתי שהקשישים כאן הם אנשים שקופים".

 

איך הקשישים מגיבים כשהם מקבלים מכם עזרה?

"הרוב פורצים בבכי, המומים מהמצרכים ומהפרחים. הם מתפרקים לנו בידיים. קשה להם מאוד, ופתאום אנחנו באים לשבת איתם, לדבר, לחבק, לתת להם תשומת לב. קשישים רבים לא מאמינים כשהם רואים אותנו. הם מספרים לנו כמה הם לבד וכמה הם זקוקים לתשומת לב הזו".

 

היו מקרים מרגשים במיוחד?

"יהרבה. היה בן אדם שנפל על הרצפה, פרץ בבכי וצעק: 'אני לבד! אני לבד!' ראיתי על המדף תמונה של ילדים ונכדים, אז אמרתי לו: 'הנה, יש לך ילדים ונכדים', אבל הוא המשיך לצעוק. הייתה מישהי שאמרה לי שכבר שנים אף אחד לא הביא לה פרחים. היא שירתה בהגנה ולא האמינה שתגיע למצב כזה. אחרת נישקה אותי מהמרפסת וקראה לי מלאך. יש אינסוף רגעים כאלה. בשבילם אני עובדת, ואני כל הזמן זוכרת שאסור לי להפסיק".

 

>> איך אתם יכולים לעזור? כנסו לעמותת "קבוצת שורשים" גם בפייסבוק

 

__________________________________________________________________________________________________________

 

 

עוד באנשים: