הדפסה
לכתבה באתר
"Fashion is a vampiric thing"
ב-10 בפברואר 2009, יומיים לפני הלווייתה של אמו, נכנס מעצב האופנה לי אלכסנדר מקווין אל מנוע חיפוש באינטרנט והקליד את השאלה הבאה: "כשמישהו חותך את פרק כף היד שלו, תוך כמה זמן הוא ימות?". בעברו של מקווין נרשמו כבר שני ניסיונות התאבדות, והשלישי עמד לצאת לדרך. מכריו של המעצב באותה עת היו משוכנעים כי ניסיונות ההתאבדות היו תוצאה של שימוש ממושך בסמים. הוא חש מבודד בגלל התהילה, וחשש לאכזב אנשים שאהב. מקווין חי בצל דיכאון שליווה אותו כל חייו. מותה של אמו, קבע הפסיכיאטר של המעצב, גרם לו להרגיש כי "היה לו מעט מאוד בשביל מה לחיות". באותו ערב בביתו בלונדון, התמוסס גם המעט הזה. מקווין הסניף כמויות גדולות של קוקאין, בלע כמה כדורי שינה וניסה לתלות את עצמו במקלחת עם חגורת חלוק הבית שלו. לאחר שניסיון זה נכשל, הוא פנה למטבח, לקח סכין, נכנס אל חדר השינה, שלף מהארון חגורת עור חומה, כרך אותה סביב הצוואר, חתך את פרקי ידיו ותלה את עצמו מדמם. למחרת נמצאה גופתו ופתק שהשאיר אחריו, בו כתב בקצרה: "בבקשה תדאגו לכלבים שלי. מצטער. איי לאב יו. לי".
>> הורידו כאן את האפליקציה החדשה של Xnet לאייפון או לאנדרואיד
סיפור התאבדותו של מקווין מפורט לראשונה באופן נרחב בספר חדש שרואה אור השבוע: Champagne Supernovas: Kate Moss, Marc Jacobs, Alexander McQueen, and the 90s Renegades Who Remade Fashion (הוצאת Touchstone) של הסופרת מורין קלאהן. לאורך 288 עמודיו, הספר עוקב אחר שלוש אושיות אופנה בולטות אשר שינו את תעשיית האופנה הבינלאומית: מקווין, אשר בכישרונו הרב ובאישיותו האפלה הקרין על תעשיית האופנה כולה; קייט מוס, שניסחה את מודל היופי של שנות ה-90 ומראה ההרואין שיק; ומארק ג'ייקובס, שהפך באותו עשור ממעצב אינדי אמריקאי לכוכב המנצנץ מעל שמי תעשיית האופנה בפריז בעקבות מינויו בשנת 1997 למנהל הקריאטיבי של בית היוקרה לואי ויטון, תפקיד אותו מילא במשך 16 שנים. כולם צעירים, חסרי מנוח ומשתמשים בסמים.
עוד בערוץ האופנה
- הילדה הכי יפה בהוליווד: הישראלית אודיה רש כובשת את השטיח האדום
- החברה החדשה של הנסיך הארי: מי את קמילה טורלואו?
- יוצאות מהמסך: מה לבשו הכוכבות לטקס פרסי האמי 2014
זהו ספר חובה לכל חובב אופנה. ניכר כי קלאהן משלבת בין תיאורים נפלאים של קולקציות ומגמות אופנה, לרכילות מזוקקת על חייהם האפלים של המעצבים, הדוגמניות ואנשי התעשייה. מי שקרא את The Beautiful Fall של אליסיה דרייק על תעשיית האופנה בשנות ה-70 וסיפור האיבה העיקש בין המעצבים איב סאן לורן וקרל לגרפלד, יבוא על סיפוקו גם כאן.
אחד הסיפורים המרתקים בספר עוקב אחר מערכת היחסים החברית בין מקווין לבין עורכת האופנה איזבלה בלאו, שגילתה אותו כסטודנט צעיר ומפוחד מהצל של עצמו בסנטרל סנט מרטין, והפכה אותו בעל כורחו לבן חסותה. כמו מקווין, גם לבלאו היו ברזומה מספר ניסיונות התאבדות כושלים, עד שבמאי 2007 היא הצליחה לשים קץ לחייה. בלאו בלעה כמות גדולה של חומר הדברה, בדומה לדרך שבה התאבד 30 שנה קודם לכן אביו של בעלה, דטמר בלאו. היא הובהלה אל בית החולים, ונשמה לרווחה לאחר שהרופאים אמרו לה שהיא תמות תוך שבועות ספורים. אי אפשר היה להציל אותה, היא ישבה במיטה וחיכתה למותה. בסיפורים שהופצו לאחר מותה, ציירו את מעשה ההתאבדות באופן ציורי ורומנטי. סיפרו כי היא שכבה במיטתה לבושה לנז'רי כסוף, בסמוך לערימות של מגזיני אופנה, עשן סיגריות וליפסטיק אדום. אף אחד מסיפורים אלו לא היה נכון, כותבת קלאהן בקטעים מתוך הספר שפורסמו בגיליון ספטמבר של מגזין וניטי פייר. בלאו ישבה במיטה לבושה כותונת של בית חולים ציבורי, ללא שום דבר זוהר לצדה.
קלאהן מרכיבה בספר פרופיל מקביל ומותח של הקשר הסימביוטי בין השניים, שידע בעיקר אכזבות מצדה של בלאו בעקבות יחסו הצונן של מי שהחשיבה כבן טיפוחיה מאז שרכשה את קולקציית הגמר שלו במלואה בשנת 1996. בהתחלה הפכו השניים לצמד בלתי מנוצח ובלתי נפרד. הם בילו יחד במועדונים של לונדון, עבדו יחד על פיתוח הקו העיצובי של מקווין וכבשו את אופנת ההוט קוטור של פריז, אולי השדה הרחוק ביותר מהמקום שממנו הגיע המעצב, בנם של נהג מונית ומורה ממזרח לונדון.
עם ההצלחה הגיעו גם הבעיות. מקווין מונה למנהל הקריאטיבי של בית האופנה ז'יבנשי, אך החוזה החזיק מעמד פחות מחמש שנים. הוא לא הצליח להתמודד עם עיצוב שש קולקציות בשנה (שתיים לקוטור, שתיים ל-Ready to Wear ושתיים לקו הנושא את שמו), ומצא את עצמו במערבולת רגשית שכללה לילות ארוכים של דיכאון, סמים ואלכוהול. קלאהן מספרת בספר כי מקווין סבל מהפרעה דו-קוטבית, שגרמה לו לניתוק מחבריו ומקולגות למקצוע.
בשנת 2000, עם צמיחת המאבק בין שני תאגידי האופנה הגדולים בפריז – LVMH של ברנרד ארנו ו-PPR (היום Kering) של פרנסואה פינו – הפעילה בלאו, עורכת אופנה לשעבר, בת אצולה ואייקון אופנה נצחי, את קשריה. בשיחה שניהלה עם חברה הקרוב טום פורד, היא הצליחה לשכנע אותו לדבר באוזניו של פינו על פיתוח מותג אופנה עצמאי למקווין. עבור פינו היתה זו נקמה מתוקה בארנו, בעליו של בית האופנה ז'יבנשי. לאחר שמקווין לא לקח אותה איתו לז'יבנשי, בלאו ציפתה כי יגמול לה בתפקיד במותג החדש, אך גילתה שוב כי מקווין הפנה לה עורף.
בתקשורת הוסיפו לחזק את הקשר ביניהם כאילו מדובר בחברות אמת, אבל הסובבים אותם, כותבת קלאהן, ידעו כי הקשר הפך לרופף. "לי לא התנהג אליה יפה, אבל היא העריצה את הגאונות שלו", מספר בספר מעצב האופנה ג'וליאן מקדונלד, בן טיפוחים נוסף של בלאו. "הוא היה כל כך משוגע. רגע אחד הוא היה איש נפלא, ורגע לאחר מכן הוא היה אומר לאנשים ללכת לעזאזל".
קלאהן מספרת על מסיבות בהשתתפותם של מקווין, קייט מוס, מעצבת האופנה סיידי פרוסט (אשתו לשעבר של השחקן ג'וד לאו) ועוד מספר איט גירלס מהמעגל הקרוב, שנמשכו לאורך ימים שלמים וכללו סמים ממריצים כמו ספיד וקוקאין. מהצד השני מתאר הספר את הגאוניות של מקווין כאחד המעצבים הפוריים, האפלים והכישרוניים בתעשיית האופנה מסוף שנות ה-90 ועד מותו ב-2009. בלאו, לעומת זאת, מצטיירת בספר כזוהרת הרבה פחות. היא נתפסת כמי שירדה מתהילתה כעורכת אופנה כבר באמצע שנות ה-90, ובניסיונותיה להשפיע על התעשייה באמצעות בני חסות צעירים ואופנתיים. קלאהן כותבת כי בלאו היתה דיכאונית, ענייה ושונאת אדם, שנהגה להרחיק ממנה אנשים באמצעות חבישה של כובעים אקסצנטריים בעיצובו של פיליפ טרייסי, שהסתירו אותה מהקהל.
הסיפור של מקווין ובלאו הוא סיפור של החלום ושברו, של שתי נשמות אפלות בתעשיית האופנה הבריטית, אשר בדמותן ובנפשן עיצבו את האסתטיקה השולטת בשני העשורים האחרונים. תעשיית האופנה הצמידה להם שמות תואר מפוצצים ונשאה אותם גבוה-גבוה עד לפסגה שממנה כבר לא יכלו לרדת – לא באמצעות טיפולים פסיכיאטרים, לא על ידי שימוש בסמים וגם לא בעזרת האנשים שרצו בטובתם. רק המוות עמד לנגד עיניהם, כניסיון נואש להיחלץ מעצמם. "תעשיית האופנה מורכבת מאנשי מסיבות. כולם אוכלים, שותים ולוקחים סמים", אמר ג'ורג' פורסיט, מי שהיה בן זוגו של מקווין (ובעלו לתקופה של פחות מחצי שנה). "בעולם האופנה לא היה אכפת לאף אחד מהשני. היו מעט מאוד אנשים שאמרו לעצמם: יש כאן מישהו שבאמת זקוק לעזרה".
