משפט שלמה: השופט שהמיר את הגלימה והכבוד באושו וברבי נחמן

זה קרה באמצע שנות השלושים לחייו, פחות משנה אחרי שזכה בקידום המקצועי שכה נכסף לו. שלמה שהם ליטף את הגלימה השחורה שעטפה את גופו, התבונן במצעד הנאשמים שהשתרך באולם למרגלותיו, והחליט שזה לא זה. אחרי שנים ארוכות של לימודי משפטים, התבססות כעורך דין וזינוק מטאורי אל כס השיפוט בגיל צעיר, לפתע כבר לא היה לו עניין בשני העבריינים מרובע ג' באשדוד, שהובאו לפניו כשבגופם 30 מנות הרואין שבלעו במטרה להסתירן מהמשטרה. הוא גם לא מצא סיפוק בהחלטתו להאריך ב-15 יום את מעצרו של הגבר בן ה-53, שנעצר בחשד שאנס באכזריות את שני הילדים של שכניו, בן עשר ובת שמונה. עם כל הכבוד לכבוד, שלמה שהם החליט שאין לו עניין לכלות את ימיו בעיסוק, שאותו הוא מתאר היום כ"מלאכה קשה, שכל הזמן מתעסקת בסטיות חברתיות, באנשים שגורמים עוול גדול מאוד לחברה".

שם, באולם בית משפט השלום באשדוד, ניבטו הזרעים. "הרגשתי שמבחינת ההגשמה העצמית שלי אני צריך ללכת למקום אחר", הוא אומר. "אחד הדברים שעשיתי כשופט כל יום היה לשלוח אנשים לבית הסוהר, שזה לא פשוט משום בחינה שהיא. יש שופטים שקצת מתנתקים רגשית כשהם מבצעים את התהליך הזה, אבל אני לא יכולתי לעשות את זה: כל הזמן עבדתי על זה שאני רוצה להיות קשוב, להקשיב לאנשים, להיות בתוך האינטראקציה החברתית הזאת. ואז עלו השאלות".

את התשובות הוא התחיל לקבל כשפתח ספר של אושו, ואחר כך עוד ספר שלו, ומשם עבר אל רבי נחמן מברסלב, וממנו לעוד הוגים ומורים ללא הבדל דת, גזע ומין. לאחר מכן נסע לסדנת מדיטציה בהולנד, וממנה לקורס ביו-אנרגיה בתל אביב, ולעוד סדנה, עוד קורס ועוד שיעור.

30 שנה אחרי, השופט בדימוס שלמה שהם (65) נמצא במקום שונה לגמרי. בסוף השבוע הקרוב, לדוגמה, הוא יהיה ב"פסטיבל אושו" שיתקיים בגבעת חביבה, בו יעביר "אירוע שמאפשר למשתתפים בו להוציא רגשות שבימים כתיקונם ובעולם האמיתי לא נהוג להחצין אותם", כדבריו. שהם מתאר את ההתרחשות כ"רכבת הרים של רגשות - צחוק, כעס ובכי - כשבסוף, אחרי שלוש שעות, יש חמש דקות של שקט".

אתה יכול לנסות להגדיר את סוג האנשים שבאים לשם?

"אנשים כמוך. רגילים. אנשים שאין להם מושג בכלל, וגם כאלה שעשו את זה עשר פעמים ובאים עוד פעם. וגם אנשים מרובעים, מכובדים, עם תארים. מגיעים מכל הסוגים, והחלק שאותי הכי מרגש הוא להסתכל על אותם אנשים שלא היית חושב שהם מסוגלים להתנהג באופן כזה בחברה, לא יכולים לצעוק או לבכות – ופתאום אתה רואה שהם לומדים להשתחרר. אחד מחבריי הטובים ביותר היום הוא מנכ"ל של חברה מהמצליחות בארץ, וההיכרות שלנו נעשתה כשהעברתי את המדיטציה הזאת. הוא הגיע עם הבן שלו, והחוויה הייתה כל כך מרגשת, שיצאנו משם חברים, והוא חווה פריצת דרך במערכת היחסים עם הבן שלו בעקבות הדבר הזה".

לאירוע הקרוב, הוא אומר, צפויים להגיע כ-100 איש, אבל בסדנאות קודמות שהעביר, ביניהן ב"פסטיבל סגול" באכזיב, השתתפו יותר מ-1,000.

מאושוויץ ועד אושו

ובכן, מהפך? אז זהו, שלא ממש. או לפחות לא בדיוק. שהם מכיר את הנטייה לחפש דרמות ומשברים מאחורי תפניות דרסטיות מהסוג שהוא עצמו ביצע, אבל מתעקש שאצלו לא תמצאו החלמה ממחלה קשה, שינוי סטטוס משפחתי, יציאה מהארון או התגלות מפתיעה של אברהם אבינו באמצע הלילה. כמו אז, גם עכשיו הוא נשוי ואב לחמישה ילדים, מקיים אורח חיים חילוני, גר ביישוב ששמו זהה לשם משפחתו. "אין פה סיפור", הוא מדגיש, "יש תהליך. ודאי שיש דברים אישיים שמשפיעים, אבל אני לא יכול לומר שיום אחד קרה משהו כזה או אחר שיצר את השינוי. אני גם לא חושב שהחיים שלי היו מאוד גרועים. החיים שלי טובים".

חלק מההסבר לשינוי ניתן למצוא באותו ספר של אושו, "כשהנעל מתאימה", שאליו פנה כשהספקות החלו לנקר. "אחד המשפטים החזקים בספר", הוא נזכר, "אמר כך: 'כשהנעל מתאימה, הרגל נשכחת. כשהחגורה מתאימה, הבטן נשכחת. כשהלב נכון, בעד ונגד נשכחים'. עכשיו, דמיין לעצמך אדם, שכל החיים שלו זה בעד ונגד, כל החיים שלו זה דיכוטומיה. למשל, בנושא של הדת: אני גדלתי במשפחה דתית ולמדתי בבר אילן, וכל הזמן שאלתי את עצמי: להיות דתי או לא להיות דתי? לשמור מצוות או לא לשמור מצוות? ה'גם וגם' לא היה בכלל בתודעה שלי. אותו דבר כשופט. כל הזמן שאלתי: האיש הזה זכאי או אשם? להאמין לו או לא? האם הוא משקר או לא? ופתאום קראתי את המשפט הזה ואמרתי, רגע, מה זה 'כשהלב נכון'? מה זה הלב הזה? מהו המרחב שבו בעצם אין בעד ונגד? התחלתי לחקור את זה ברצינות ועברתי תהליך שאמר לי שיש חיים מעבר לדיכוטומיה".

משפט אחר שהשפיע על חייו בצורה משמעותית, שמע מאמו. "אמא שלי הייתה ניצולת אושוויץ, ולפני שהיא נפטרה, כשהיה לה כבר קשה לדבר, היא אמרה לי כמה דברים; אחד מהם זה משפט שעד היום יש לי צמרמורת כשאני אומר אותו. היא אמרה לי: 'כבר שם היית איתי'. מה שהיא אמרה בעצם זה שכבר אז, כשהיא הייתה ילדה בת 17, שכל משפחתה נהרגה, היא ידעה שהיא תצא משם, שיהיה לה ילד, שהיא תיצור משפחה ושיהיו לה נכדים ונינים. היה משהו ביכולת שלה לחשוב על העתיד ולבחור את העתיד, שיצר את המציאות הזאת".

העתיד הוא נושא ששהם מרבה לעסוק בו. זה התחיל ב-2001, כשהתמנה ל"נציב הדורות הבאים", תפקיד שהוא היה הראשון והאחרון שכיהן בו, ושנועד לבדוק כיצד הצעות חוק שמתקבלות בכנסת כיום יכולות להשפיע בעתיד על הנינים של קוראי הכתבה הזו.

"זה היה תפקיד עם אחריות מאוד כבדה וסמכות מאוד גדולה - להתערב בכל הצעת חוק. כל הצעת חוק שהונחה על שולחן הכנסת הגיעה אליי קודם, והייתי צריך לבדוק אותה. הייתה לי היכולת לקדם הצעות מסוימות או למנוע אחרות, שלפי דעתי הייתה עלולה להיות בהן פגיעה בדורות הבאים. פרלמנט זה הרי מקום שחושב לטווח קצר; חברי הכנסת והשרים באים לעשות דברים משום שהם רוצים לחזור ולהיבחר כאן ועכשיו, ואילו התפקיד שלי היה לחשוב על העתיד ולהגיד: 'מה שאתם עושים פה אולי נראה בסדר עכשיו, אבל זה יכול להיות אסון בעוד חמש, עשר או 15 שנים'. וכל זה בהשפעת הסיפור של אמא שלי באושוויץ: הרגשתי שהייעוד שלי הוא ליצור עולם שאין בו את החרדה שאני ינקתי מחלב האם שלי. רציתי לצאת מהמרחב של הישרדות למרחב שיוצר עתיד.

"בתפקיד הזה היו לי הצלחות לא מבוטלות לצד כישלונות מפוארים. הכישלון הכי גדול הוא שאחרי חמש שנים התפקיד בוטל: סיימתי קדנציה ואיש לא מונה אחריי, כשהסיבה הרשמית הייתה תקציבית. מצד שני, החזון שלי מתגשם היום בעולם. הנושא הזה התפתח בהרבה מדינות בצורה יוצאת דופן, ואחד הדברים המדהימים זה שמזכ"ל האו"ם הוציא דו"ח למען הדורות הבאים, ובו הוא מציין לשבח את ישראל כמי שהקימה את הנציבות הראשונה בעולם ומינתה שופט בראשה. למטה כתוב שהנציבות בוטלה, אבל קיבלנו הרבה מחמאות".

היום אני אדם מאושר

בשנים האחרונות עושה שהם רק דברים שהוא "רוצה ואוהב לעשות" – מצב שמאפשר לו לשחרר הצהרה שלא שומעים כל יום, והיא: "היום אני אדם מאושר". האושר הזה כולל פעילות באקדמיה למנהיגות בת קיימא שהקים, הדרכה בקורסי מנטורים, ניסיונות להכניס את נושא "אינטליגנציית העתיד" למערכת החינוך, ומגעים לארגון כנס בינלאומי בתחום שמתוכנן להתקיים בישראל באוקטובר 2015. וכמובן, קיימת גם הפעילות ההיא, שגורמת לו לבקש: "אל תוציא אותי אזוטרי מדי, עדיין יש כאן דברים שיכולים להפחיד אנשים".

הפעילות הזו נקראת "פתיחת הלב" ומתקיימת אחת לשבוע באולם הספורט בשהם, כשהמטרה היא "לפתוח את הלב, למרות טראומות שחווינו בחיים. לבוא ממקום חדש, מקום אוהב יותר, ולשחרר את הדפוסים הישנים, את הכעס ואת הכאב".

נניח שאני בא אליך לסדנה הבאה. במה אתה יכול לעזור לי?

"לא יודע. אני גם לא עוסק במכירה. יש לי את הפריבילגיה שאני לא צריך לעסוק בזה. אני חושב שיכולה להיות לך חוויה מעניינת".

תוכל לתאר את הסיטואציה שם?

"לא יודע. אני חיברתי בזמנו סוג של מדיטציות שקראתי להן ניגו"ן – ראשי תיבות של נפש, גוף ונשמה – שזה החיבור של החלק הפסיכולוגי עם הגוף ועם החלק הנשמתי, היותר גבוה. בתוך התהליך הזה אנחנו מתבוננים פנימה ומשחררים טראומות של העבר, דפוסים ופחדים. אתן לך דוגמה. בשבוע שעבר נתתי לאנשים לעשות את התהליך הזה בזוגות, כשאחד מבני הזוג מהלך בעיניים מכוסות והאחר מוביל אותו, כשהרעיון הוא שאתה צריך לסמוך על בן הזוג שלך, שיוביל אותך בבטחה. בהתחלה אמרתי לאנשים: 'זה כמו החיים שלכם. הרי אף אחד לא יודע מה יהיה מחר, ובכל זאת אנחנו מתנהלים בחיים האלה בשתי אפשרויות. אפשרות אחת היא ללכת בביטחון – מה שאני קורא 'המקום של יצירת העתיד' – ולהגיד לעצמך: 'אני הולך ליצור לעצמי את המקום הטוב ביותר האפשרי'. אפשרות אחרת היא ללכת בפחד ולחשוש'.

"ואז אני מבקש מבני הזוג לעזוב את האנשים מכוסי העיניים, ולאט-לאט הם מתחילים ללכת לבד בחדר, כשהאחריות של בני הזוג היא שהם לא ייכנסו עם הראש בקיר. אתה הולך עם עיניים קשורות, ובן הזוג צריך לעצור אותך רגע לפני שאתה מגיע לקיר. אבל מה, יש גם תאונות קטנות: לפעמים מישהו נתקל קצת במישהו אחר, ואז הוא מייד מתכווץ קצת. כשזה קורה, אני עוצר הכול ואומר לבן אדם: 'בוא נתבונן רגע, נסתכל על החיים שלך. מה קרה כשחטפת מכה? מה קרה כשזה לא הלך כמו שרצית, כשהיה פער בין הציפייה למציאות? קמת בבוקר, אמרת, 'זה הולך להיות היום הכי טוב בחיים', ופתאום חטפת זפטה'. בדרך כלל, הנטייה שלנו היא להתכווץ כשקורה דבר כזה. אנחנו עוצרים, אומרים: 'רגע, מה קרה פה?' אני אומר שאיכות החיים שלנו תלויה ביכולת להשתחרר מטראומה וללכת קדימה.

"פתאום התרגול הטיפשי הזה, ללכת עם עיניים קשורות בחדר, עשה שינוי. אנשים פתאום הבינו. קודם כל, הם הבינו שאין לנו שליטה על כלום, והשאלה היא איך אתה מתנהל בעולם שאין לך בו שליטה. מה שחשוב זה שאם הלכת בעולם של חוסר ודאות, וקיבלת זפטה, באותו מקום אתה מייד צריך לנשום ולדעת לשחרר".

יש כל כך הרבה מאמנים. איך לא אחשוב שאתה שרלטן?

"לעולם אל תוותר על המחשבה הביקורתית הזאת. אתה חייב לבדוק אותי, כמו שאתה חייב לבדוק כל בעל מקצוע אחר. אין שום סיבה שתיתן בי אמון מלכתחילה. זה רק שאלה של מה שאתה מרגיש ואם אתה מוכן לקחת סיכון. אנחנו, כמובן, בודקים שהאנשים שמשתתפים הם לא פסיכוטיים. יש שאלון קבלה".

יש מי שמעקם פרצוף?

"אני חושב שפחות ופחות, משום שהיום אני אותנטי, מעז להיות אני. כשפעלתי מתוך פחד של 'מה יגידו', זה יצר שידור הפוך".

יהיו שיגידו שה'אותנטיות' הזו כרוכה בוויתור על דברים שהרבה אנשים רוצים להשיג: מעמד, כוח, השפעה, קשרים, פרסום. אתה עצמך היית חלק מהאליטה. זה לא חסר לך?

"התפקיד שלי הוא לשחרר את האידיאות-פיקס האלה. זאת אומרת, להבין שהעובדה שאני שופט, או עובד בכנסת, לא סותרת את זה שאני עדיין הולך לשירותים, עדיין יש לי פחדים וכעסים, עדיין יש לי רצונות ותאוות. המדיטציה עזרה לי להבין שכל תשומת הלב והאהבה שאני אקבל מבחוץ לא שווה כלום יחסית לאהבה שתבוא מבפנים. ראיתי את זה עם אנשים מאוד מכובדים, שכל אחד היה בטוח שאם הוא רק יגיע לדרגה מסוימת, אם הוא רק יקבל את התואר הזה, הוא יקבל הרבה אהבה. ואז הוא משיג את התפקיד - וזורקים עליו אבנים. אז הוא רוצה להתקדם עוד, והולך לעוד תפקיד, אבל בסוף הוא מבין שזה לא הסיפור. יש באליטות אנשים אומללים, שחיים באיזה מירוץ מטורף, לא יודעים מאיפה להתחיל ולא יודעים לאן הם רוצים להגיע. זה עצוב. זה בעצם עולם של שקר. אם אנחנו באמת רוצים להיות מאושרים, זה לא יגיע מבחוץ: זה יכול להגיע רק מבפנים".

איזה תגובות היית רוצה שיגיעו לכתבה הזו?

"רק טובות. פעם רעייתי אמרה לי: 'שלא תעז לקרוא טוקבקים'. אני מניח שיהיו טוקבקים כאלה ואחרים. הלוואי שאוכל להימנע מלקרוא אותם. לא בטוח שאצליח".

בתור מי שיודע שחלק מהפעילות שלו עשוי להיתפס כשנוי במחלוקת, אתה יכול לנסות לדמיין את הטוקבק הכי גרוע שיכול להתפרסם כאן?

"לא יודע ולא רוצה. אני רוצה לדמיין רק את הטוקבקים הטובים".

___________________________________________________________________________________________________________

עוד באנשים: 

• הצלצול הוא בשבילם: מורים שחזרו ללמד בביה"ס בו למדו
• למוזיקאי מיכה ביטון נמאס שמזלזלים בתושבי הדרום
• מיהי הגלצניקית לשעבר שמספקת מידע לעולם הערבי?