הדפסה
לכתבה באתר
23 שנה בנתיב העשרה לא הכינו את המוזיקאי מיכה ביטון (50) ליום בו יצטרך לארוז מזוודה ולעבור זמנית יחד עם משפחתו למעונות הסטודנטים של אוניברסיטת אריאל, וזאת כי השהייה בביתו, כמו בבתים אחרים בסביבה, הפכה למסוכנת.
"עזבנו את הבית ממש כמות שהוא", מספר ביטון שחזר למושב בימי הלחימה רק כדי לקחת את הגיטרה שלו וגילה מושב נטוש. "הכלים עוד היו בכיור והאוכל במקרר. חשבנו שנחזור אחרי יומיים, אבל אז אמרו לנו להישאר עוד יום, ואחר כך עוד יום. כך יצא שלמרות שארזנו ליומיים בלבד, התגלגלנו מחוץ לבית כמעט שבוע. מעטים האנשים שנשארו פה. אנחנו פליטים בתוך המדינה שלנו.
"עכשיו הגעתי הביתה כי יש לי בנות, והן צריכות הרבה דברים איתן", הוא מחייך ומוסיף: "ואני? אני צריך רק את הגיטרה שלי איתי".
מיכה ביטון נולד בשדרות. למרות זאת, ואולי בזכות זאת, הוא מוזיקאי ויוצר מוערך. המלחמה הנוכחית קטעה את רצף ההופעות המצליח לכבוד הדיסק החדש, "כמו מים". עד היום הוא מזוהה עם שדרות וגל המוזיקאים שגדלו בה, כשלמעשה כבר שנים הוא מושבניק מנתיב העשרה. את ימיו הוא מבלה בעיקר במרכז הארץ, אבל שלא כמו אמנים רבים שיצאו מהדרום, אין לו כוונה לשנות כתובת לעיר הגדולה. ככה הוא, עמוס ניגודים. ולפי החיוך התמידי שעל פניו, הוא חי עם הניגודים האלו בשלווה.
ילד חוץ
בגיל תשע התייתם ביטון מאביו שהיה דמות מרכזית בחייו. "הייתי אחד מתוך עשרה ילדים, אבל אבא שלי ראה את הייחוד שבי. הוא זיהה את הכישרון המוזיקלי ודאג לפתח אותו. הייתי שר בבית הכנסת ובמפגשים של משפחה".
כשאביו נפטר, התקשתה אימו הצעירה לעמוד בנטל הכלכלי והנפשי. "זאת היתה שנה של אבל אמיתי במלוא מובן המילה", נזכר ביטון. "העצב, האובדן, כולם היו נוכחים בבית, בתוך הסלון, כל הזמן". בגיל 10 הוחלט להוציא את מיכה מביתו בשדרות. "אימא שלי ניסתה, בהשפעת אבי המנוח, לשמר את הכישרון שלי. המוות שלו השפיע עלי קשה ובהחלטה משותפת עם גורמי רווחה העבירו אותי למשפחה אומנת בירושלים". מי שפתחה את ביתה בפניו היא הסופרת גלילה רון פדר שגם כתבה את הספר המפורסם "אל עצמי" בהשראתו.
"גלילה היא אישה מקסימה ובכלל השהות בבית שלה היתה תקופה יפה שהשפיעה עלי רבות והפכה אותי למי שאני". בשנות השבעים, כשהוא מתמודד עם גילויי גזענות, הצליח מיכה בעזרתה של גלילה, לפתח את המוזיקאי שבו. הוא למד פסנתר, הקליט שירים והפך לילד המפורסם הראשון משדרות. "באתי עם הח' והע' שלי לתל אביב והילדים צחקו עלי. כמובן שאף אחד מהם לא הכיר את שדרות, אז שיקרתי. אמרתי שההורים שלי גרים בארמון".
לאט-לאט התרגל למנהגים השונים ובעיקר לפרטיות, שזכה לה בבית רון פדר, ואותה הוא מקפיד להגדיר גם כניכור. "הייתי רגיל לשלושה אחים באותה המיטה, כשהלכלוך שלי הוא הלכלוך של כולם. פתאום קיבלתי מיטה אחת לעצמי, היה לי קשה להתרגל לחופש הזה". וכשכבר התרגל, הוא גם גילה שזו חרב פיפיות. "כשהגעתי לשדרות היה לי קשה בבית שלי. בפעם הראשונה בחיי התביישתי במשפחה שלי. הסתכלתי עליהם בזלזול".
ארבע שנים התגורר אצל רון פדר. אחר כך עבר לקיבוץ נצר סירני, שם נאלץ לעבור שוב את אותו תהליך הסתגלות. "זאת היתה תקופה ארוכה שבה חייתי עם המון ניגודים. אני חושב שבזכות כך אני מצליח לחיות בשלום עם הניגודים הפנימיים גם היום".
לקראת הגיוס חזר לשדרות שם ניגן עם חברים בכל מיני הרכבים. "באחד מההופעות שלנו הופענו בנתיב העשרה, פשוט התאהבתי במקום. השקט והאנשים האוהבים והאמיתיים, יחד עם קרבה למשפחה שבשדרות גרמו לי להשתקע פה". בנתיב העשרה הכיר גם את אשתו, נעמה, ילידת המושב והחליט להישאר ולהקים משפחה. "הייתי פה לפני שהתחילו הקאסמים, לפני האינתיפאדה. אם מוציאים את הגורם הביטחוני מהמקום הזה פשוט אי אפשר שלא להתאהב פה. וזה מה שקרה לי, התאהבתי".
מוזיקה תחת אש
הבית של ביטון אכן נראה בית של אהבה. ציורים של ילדים על הקירות. המון עץ, המון ירוק ובפינה גיטרה וגם פסנתר. מי היה מאמין שמדובר ברוקיסט שלפני חודשים ספורים מילא את מועדון הבארבי בתל אביב עד אפס מקום. ולמרות שביטון תמיד היה מוזיקאי מוכר, הוא בחר במודע במשך תקופה ארוכה דווקא להיעדר ממצעדי השירים ברדיו. "הרגשתי שאני חייב לתת לעיר שלי בחזרה. היא בנתה אותי, משם צמחתי. במידה מסוימת זנחתי את המוסיקה שלי והפניתי את הכוח שלי כלפי פנים, אל תוך שדרות".
אחרי שנים של עבודה חברתית בשדרות, במהלכן הקים בעיר מרכז מוזיקה, לימד מוזיקה ועבד עם ילדי העיר, הרגיש ביטון בשל לחזור ולהתמקד במוזיקה האישית שלו. "באפריל יצא הדיסק החדש שלי, שמספר בשירים את מסע חיי משדרות דרך תל אביב והמרכז ובחזרה לדרום. בכלל אני הכי טוב בלכתוב את חיי דרך שירים".
מבצע "צוק איתן" קטע את ההצלחה הגדולה של האלבום החדש. "מיד אחרי יציאת האלבום התחלנו במסע הקידום שלו. מילאנו את מועדון הבארבי והופענו המון. עם ההסלמה האחרונה לאט-לאט הרגשתי איך אני מתרוקן מכוחות. לא יכולתי לנגן, לא יכולתי לכתוב. הרגשתי שאני חייב להיות בנתיב העשרה, עם המשפחה. רק ככה הצלחתי לתפקד".
ביטון מיהר לחזור דרומה. למעשה, הוא לא באמת נשאר, אלא ברח עם המשפחה לתל אביב, ירושלים, אריאל, העיקר – רחוק מהתופת. כשברקע אפליקציית ההתראות על צבע אדום לא מפסיקה לצפצף, ביטון מספר על תחושת הפליטות שמלווה אותו יום-יום, כבר תקופה ארוכה. "עזבנו את הבית, את החיים שלנו. זנחנו את השגרה, כשאנחנו נסמכים על חברים טובים שיארחו אותנו בביתם, שיפתחו את ליבם אלינו. זה מרגש ויפה עד דמעות אבל אני לא יכול שלא לחשוב, איפה הממשלה? האנשים שבחרתי בהם? האנשים שמבטיחים לי שקט כבר שנים? איפה הם שאני מסתובב ללא בית ועם מזוודות בכל הארץ?"
לפתע השיחה נקטעת בצלצול טלפון. אריאל זילבר מתקשר לשאול לשלומו. "אריאל מכיר מקרוב את תחושת הפליטות", מסביר ביטון כשהוא מתייחס להתנתקות ב-2005. "אנחנו חברים טובים והוא מבין אותי ואת המציאות שבה אני חי". עם זילבר דיבר ארוכות, בין היתר על הצורך שלו לכתוב ולשיר על התחושות הקשות שלו בעקבות "צוק איתן".
כשהשיחה מתנתקת, הוא ממשיך להסתכל על צג הנייד ושותק. "איפה כולם?" הוא שואל, "איפה כל האמנים? איפה כל מובילי הדעה במדינה הזאת? למה הם שותקים? מטריפים אותי כל האמנים שלא מוכנים לצאת החוצה ולדרוש את טובתי, כאמן וכתושב הדרום. שמעתי שבתי ספר במרכז הודיעו שאם המציאות הביטחונית בדרום לא תשתנה גם הם כאות הזדהות לא יפתחו את שנת הלימודים בכל הארץ, למה אין אף אמן שאומר שעד שיהיה אפשר להופיע בדרום, אז גם הוא לא יופיע? אפילו שלא באמת יעמוד בזה, אבל רק שיגיד. ככה לפחות אני בתור אמן ארגיש חלק מהקהילה".
ככה זה. לא משנה כמה יופיע או יקליט את המוסיקה במרכז, מיכה ביטון תמיד יהיה בראש ובראשונה דרומי. "ברור לי ששילמתי מחיר. זאת היתה החלטה מודעת, לעבור לגור בנתיב העשרה ולא להשכיר דירה במרכז. לא הייתי שלם עם ההחלטה הזאת בזמנו, והרבה פעמים התלבטתי אם עשיתי את הדבר הנכון. עם הזמן אני מגלה כמה התבגרתי וכמה הדרום הפך אותי לבן אדם שלם יותר. כל שנה שעוברת אני אומר תודה על ההחלטה הראשונה שלי להמשיך לגור קרוב לשדרות. למרות הקושי והריחוק מהעשייה במרכז, אני מרגיש היום שאם תיקחו לי את הבית שלי בנתיב העשרה, המוסיקה שלי תהיה הרבה פחות שלמה. אז אני נוסע באהבה כל בוקר לתל אביב, וימים שלמים אני מבלה במרכז אבל עדיין, שם זאת עבודה. פה זה הבית".
מחפש תשובה ולא מוצא
לאורך כל הראיון רעש ההפגזות לא פסק. ביטון כבר יודע להבחין בין הפגזים של לצה"ל לבין קול הנפילות או היירוטים. "מצד אחד אני רוצה שייגמר" הוא מספר כאשר אנו ישובים בממ"ד (שוב), "מצד שני אני רוצה שישימו לזה סוף אמיתי, שייעשו מה שצריך לעשות. ללכת להסדר מדיני או ללכת למערכה צבאית, העיקר שייגמר כבר התסכול הזה, שאף אחד לא סופר אותך בתור תושב הדרום".
התסכול עליו הוא מדבר והדחף שלא לשתוק הביאו אותו לחבור לתנועה החדשה של הנגב המערבי, תנועה חדשה ורשמית של תושבי הנגב המערבי. הם לא אוהבים להיקרא עוטף עזה ("אנחנו לא עוטפים אף אחד פה") ובינתיים הקימו מחאת אוהלים מול ביתו של ראש הממשלה ("גם ככה הם לא יכולים לחזור הביתה"). ביטון יוצא נגד הסטריאוטיפ על פיו המצב הביטחוני לא משתפר כי תושבי עוטף עזה נחמדים מדי. "די. נמאס לי להיות נחמד", הוא מתרעם. "נמאס לי שמבקשים ממני להבין את המצב, בזמן שאף אחד לא טורח להבין אותי".
לקראת סוף השיחה עולה שוב סוגיית המרכז. אם גם ככה הוא נמצא ועובד כל יום בתל אביב, אם המצב הביטחוני פה רעוע ואם היצירה נגדעת, למה שלא לעבור למרכז. ביטון נעמד ומבקש שאצא איתו החוצה. בגינה יש מחסן עשוי עץ, דשא, נדנדות, המון שטחים פתוחים וירוקים ולפעמים, ביום בהיר, אפילו רואים את הים. "אני מפה", הוא מדגיש, "ההורים שלי קבורים בשדרות והאחים שלי בשדרות. הילדים שלי גדלים במרחבים הירוקים האלה ואין מאושר ממני". כדי להבין איך אפשר להיות זמר מצליח ובמקביל לגור בעוטף עזה, צריך רק לעלות לאולפן הביתי של ביטון. האולפן עשוי עץ, מלא ציוד מקצועי וממוקם בדיוק מעל חדרי השינה של הילדים. "איך יכול להיות לי רע?" הוא שואל בחיוך, ולא משנה בכלל שמיד אחר כך נשמעה אזעקה שדחקה אותנו מהר למרחב המוגן.
כמה ימים לאחר הראיון, הוסכם על הפסקת אש וביטון ומשפחתו חזרו לביתם, עייפים, מאוכזבים וממתינים לתשובות בנוגע להמשך. אולי בעתיד הימים הקשים האלה יהפכו לזיכרון רחוק והמציאות העצובה – לשיר.
_________________________________________________________________________________________________________________________________________
עוד באנשים:
- כתבתם שיר על "צוק איתן"? הבן של עמיר פרץ יפיק לכם אותו
- אם שבנה נהרג בלבנון שולחת חיזוקים למשפחות השכולות
