תלמידים שחזרו לבי"ס שלהם כמורים: "היה קשה לפנות למורה שלי בשמה"

רוב האנשים שסיימו 12 שנות לימוד, או פחות, מקווים שלא יצטרכו לשוב עוד לכותלי בית הספר. המקום שבו בילו אלפי שעות, משעממות או מעניינות, נעימות או מתישות – ננעל מאחורי שערי הנוסטלגיה ונותר כזיכרון רחוק. אבל יש גם אנשים אחרים, כאלה שבוחרים להמשיך להגיע לבית הספר הרבה אחרי מסיבת הסיום, והפעם – כמורים. אה, ולא רק זה, יש גם כאלה שחוזרים ללמד באותו בית ספר בדיוק בו למדו בצעירותם. איך זה קרה?

לכבוד פתיחת שנת הלימודים, שוחחנו עם חמישה מורים ומורות על עברם כתלמידים מן המניין, הזיכרונות שלהם מבית הספר, ההחלטה להפוך למחנכים והמפגש עם המורים שפעם לימדו אותם והיום הם יושבים יחד בישיבות סגל.

העיפו אותי מהתיכון וחזרתי ללמד בו

שם: חיימי פניכל

גיל: 42

תפקיד: מורה לאמנות בתיכון "יצחק בן-צבי" בקרית אונו

ותק: 14 שנה

"היו לי זמנים די מופרעים. בתיכון היה לי קשה ולא הסתדרתי. לימודים פשוט לא עניינו אותי. עניין אותי להיות עם החבר'ה, עניינו אותי בחורות. בית הספר היה מאוד-מאוד משעמם. לא היו אז מגמות אמנות ודברים כאלה. הייתי די פרוע ועשיתי המון שטויות – אבל היה לי כיף גדול. בגלל שילוב של ציונים לא מדהימים והתנהגות דומה - העיפו אותי מבית הספר בכיתה י'. היום זה נראה לי מאוד הגיוני. זה גם היה הרבה יותר פשוט אז - היום, כדי להעיף תלמיד מתיכון הוא צריך לפחות לדקור את המורה שלו, חלילה. או משהו כזה. כשחזרתי ל"בן צבי" כמורה, כל מי שהיה מעורב בתהליך הסילוק שלי מבית הספר חיכה לי. אז, מי שקיבל את ההחלטה להעיף אותי היה מנהל מחליף, שלימים, כאשר חזרתי לתיכון, היה לסגן המנהל. הוא אדם כל כך נחמד, אבל אז הוא היה בשבילי האיש הרע.

"כתלמיד, לא חשבתי שאני אהיה מורה. אני לא חושב שבגיל הזה הרבה אנשים כבר יודעים מה הם יעשו בעתיד. לא הייתה לי תעודת בגרות, וכשרציתי ללמוד בבצלאל נאלצתי להשלים את הבגרויות. בסופו של דבר סיימתי תואר ראשון במחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית. להוראה הגעתי במקרה: בלימודים היכרתי מורה שלימד בתיכון, והוא הזמין אותי להעביר סדנה לתלמידיו. איכשהו מצאתי חן בעיני בית הספר, והתחלתי ללמד. העובדה שזה קרה באותו תיכון שבו למדתי הייתה מקרית לחלוטין.

"אף שאני מלמד כבר 14 שנה כאן, זה עדיין מרגיש לפעמים משונה. אתה נמצא למעשה הרבה שנים במקום שבו התבגרת, אבל בפוזיציה שונה – וזה מבלבל. העובדה שהייתי גם מצדו השני של המתרס, כתלמיד בעייתי – נותנת לי פרספקטיבה שונה משל מורים אחרים כאשר אני נתקל בתלמידים בעיתיים. זה מאפשר לי להתמודד עם התלמידים האלה בצורה הרבה יותר אפקטיבית. חשוב לציין שמגמת אמנות היא מקום פנטסטי לכל מי שנתפס כיוצא דופן מסיבה כלשהיא. התלמידים יודעים שהייתי תלמיד בבית הספר, וגם שהעיפו אותי ממנו. אני לא נכנס לפרטים ולא מספר מדוע העיפו אותי, אבל הם יודעים מספיק.

"אני מרוצה מהבחירה שלי להיות מורה. אני לא בטוח שאי פעם בחרתי וקיבלתי החלטה מודעת כזו, להיות מורה. זה לא שקמתי יום אחד והחלטתי שאני רוצה להיות מורה - זה קרה די במקרה, ואני פשוט המשכתי עם זה, כי זה הרגיש לי נכון. אני בסך הכל די מרוצה מההוראה".

"הייתי די פרוע ועשיתי המון שטויות". חיימי פניכל כנער מתבגר (צילום רפרודוקציה: קובי בכר)

ממשיכה ללמד גם בפנסיה

שם: ציפי ריבה

גיל: 63

תפקיד: מורה להיסטוריה בתיכון קריית חיים

ותק: 40 שנה

"בתיכון הייתי חנונית, תלמידה יורמית. הייתי בשומר הצעיר, בקן קרית חיים, והייתי מאוד אידיאליסטית. גם בלימודים שלי בבית ספר נהגתי להתווכח עם המורים, ולא קיבלתי שום דבר כמובן מאליו.

"בתיכון בכלל רציתי להיות עורכת דין, אבל באוניברסיטת חיפה לא הייתה אז פקולטה למשפטים, ומשהבנתי שלא אוכל ללמוד משפטים - בחרתי בהוראה. בחרתי בהוראה מתוך אהבה, לא כברירת מחדל, כי מאוד אהבתי את זה. אחר כך בחרתי ללמד בתיכון קרית חיים כי שם גרנו, וזו הייתה בעיני האופציה המועדפת. בגיל 30, אחרי שסיימתי ללמוד וללמד באוניברסיטה, חזרתי לתיכון, וחיכו לי שם לא מעט מורים שלימדו אותי, וקיבלו אותי בשמחה. גלשתי אל תוך המערכת הבית-ספרית בנעימות רבה.

"הרבה פעמים אני נזכרת בדברים מתקופת התיכון שלי. עד היום אני יושבת מדי פעם על ספסל האבן בחצר, במקום שפעם עמד המתקן הענק לאופניים, בתקופה שכולנו היינו רוכבים לבית ספר. המקום אמנם השתנה פיזית – הוא גדל ונעשו בו שינויים, אבל מבחינה ערכית השינויים הם לא דרמטיים. הנוער שלנו נהדר ומקסים, בעל ערכים ונכונות לעשות ולהתנדב. אני לא חושבת שהדור שלי היה שונה, וראינו את זה במבצע "צוק איתן", שכשצריך - כולם נקראים ונרתמים. ההבדל הוא אולי נושא הטכנולוגיה, שהיום יש אפשרות ללמד באמצעים שלא היו פעם. תמיד יש ילדים שמתעניינים יותר וכאלה שפחות, אבל בסך הכל, כמו שקריית חיים לא שינתה את פניה, כך גם התיכון נשאר מקום מאוד ערכי.

"מעולם לא רציתי לעזוב לבית ספר אחר. אני ממש אוהבת את המקום, לא רציתי אף פעם לנסות מקום אחר ולא עניין אותי מקום אחר. אפשר להגיד שנשארתי בעיירה. היה לי מאוד קשה לפרוש: יצאתי לפנסיה לפני שנה, בגיל 62, אבל התבקשתי להמשיך ללמד לפחות כיתה אחת. עשיתי את זה השנה ואני ממשיכה לעשות את זה גם בשנה הבאה לבקשת בית הספר".

התחלתי כמורה מחליף והתאהבתי בתלמידים

שם: דני פסלר

גיל: 51

תפקיד: מנכ"ל מרכז חינוך "ליאו בק" בחיפה ומורה לאזרחות

ותק: 27 שנה

"למדתי בבית הספר הזה מכיתה ז' – אז הוא היה מכיתה ז' ועד י"ב, והיום הוא מערכת חינוך מגיל עשרה חודשים ועד כיתה י"ב. כשאני חושב מה היו החוויות שלי פה, המחשבה שלי היא שהיה לי כיף – היה ממש כיף פה. אני זוכר שאמא שלי הייתה דואגת שאני לא מגיע הביתה בזמן, כי אהבתי להישאר בבית ספר שעות רבות. אז לא היה סלולרי, ואני זוכר את עצמי מתקשר מהטלפון הציבורי להגיד שאני מתעכב בבית הספר ושאגיע מאוחר.

"הציונים שלי לא היו מעולים. בי"א היו לי ארבעה ציונים שליליים, והברזתי המון. היום זה גורם לי להיות סלחן יותר כלפי תלמידים - אני אומר להם שאני מאחל להם שהחוויות הגדולות שלהם יהיו מחוץ לכיתה, אבל זה לא נועד לעודד אותם להבריז או לתת לזה לגיטימציה. אני מנסה לייצר להם המון אפשרויות, כדי שיראו שהמרחב החברתי הוא מחוץ לכיתה. אותי הלימודים אז פחות עניינו מההיבט החברתי, אבל בסוף י"א אמרו לי שאני דוגמה רעה, והשלמתי בקיץ את כל החומר. בכיתה י"ב כבר קיבלתי פרס על הצטיינות בלימודים.

"הייתי יושב ראש מועצת התלמידים ודי-ג'יי בבית הספר, והתאפשר לי לעשות המון. אני זוכר את השיחה האחרונה שהייתה לי עם מנהל בית הספר, אותו החלפתי כמנכ"ל מרכז החינוך – אמרתי לו שצריך לערב יותר תלמידים בקבלת החלטות, אבל זה לא הסתייע. אני זוכר שאמרתי לו שיום אחד אני אהיה המנהל של ליאו בק ואני אשתף תלמידים בהחלטות, ובאמת כשהתחלתי לנהל צירפתי תלמידים לישיבות הנהלה, כדי שיהיו שותפים.

"לא ידעתי אז שאני רוצה להיות מורה, אבל זה התחוור לי מאוחר יותר. בשירות הצבאי הייתי מדריך בחיל המודיעין, ואז ראיתי שאני מדריך ממש טוב. כשהייתי סטודנט לתואר ראשון ביקשו ממני בבית הספר שאבוא למלא מקום הוראה של מורה לערבית שעזבה באמצע השנה. זה היה לי נוח עם התואר, אז הסכמתי, וזו הייתה אהבה ממבט ראשון. התלמידים השתגעו עלי ואני השתגעתי עליהם – אהבתי כל רגע וצפיתי לשיעור הבא בכיליון עיניים. וככה, משלוש שעות בשבוע הגעתי למצב שבו אני נמצא היום.

"כשהתחלתי לנהל את בית הספר חלק גדול מהמורים היו המורים שלי, והפכתי להיות הבוס שלהם. היו לי תמיד יחסים טובים עם המורים שלי, וגם כשהם כעסו עלי הם אהבו אותי ואני אותם. הם העריכו אותי מאוד כתלמיד וידעו לפרגן לי מאוד כמנהל. כשהיה צריך להעיר הערה או כשהיה קונפליקט עם מורה ותיק זה לא תמיד קל, כי אתה זוכר את הרגעים שבהם אתה ישבת על ספסל הלימודים והמורה הזה, שהערכת מאוד, היה המורה שלך. זה דורש רגישות רבה".

"אני תמיד מספר לתלמידים שלמדתי בבית הספר, וזה נותן תחושה של קשר משפחתי ואותנטי. אני מאוד מרוצה מהבחירה להיות מורה. לדעתי שום מקצוע לא נותן כזה סיפוק. אני רואה ילדים מגיל 10 עד גיל 18 והם גדלים לנגד עיניי. זו חוויה הורית, אנחנו מגדלים ילד".

גם כמורה לא הצלחתי לפנות למחנכת שלי בשמה

שם: אריה שמש

גיל: 44

תפקיד: סגן מנהל חטיבת ביניים "אחד העם" בפתח תקווה ומורה לאזרחות והיסטוריה

ותק: 22 שנה

"כשלמדתי בחטיבת הביניים הייתי תלמיד די טוב. שובב לא קטן, אבל מאלה שלא נתפסים אף פעם. כשאני נתקל במעשי קונדס שעושים היום ילדים אני אומר לעצמי, 'וואו, הם לא יודעים מה אני עשיתי'. היום אני מטפל בבעיות משמעת מהסוג הזה, אבל אם הם היו יודעים מה שאני עשיתי – אוי ואבוי.

"הייתי ילד שמאוד פעיל חברתית, ובכיתה ט' הייתי יושב ראש מועצת התלמידים בבית הספר. התנדבתי בכל מיני מסגרות חברתיות ולקחתי חלק בנבחרת הכדוריד. לא היו בכלל מחשבות על הוראה והשאיפה שלי היתה להיות פסיכולוג. כשהייתי בחופשת שחרור מהצבא, המורה לספורט בבית הספר שהיה גם המאמן שלי בכדוריד, אמר שהוא מחפש מישהו שימלא את מקומו. אז מילאתי מקום, ומפה לשם אני מלמד כבר 22 שנה בבית ספר הזה.

"בשנים הראשונות כל המורים שעבדו איתי היו מורים שלימדו אותי. במשך עשר שנים לא הצלחתי לקרוא למחנכת שהיתה לי בשם שלה, שרה. קראתי לה 'המורה'. רק אחרי 10 שנים, שהפכתי להיות רכז השכבה והיא נעשתה כפופה אלי, התחלתי לקרוא לה שרה. אבל תמיד השתמרה היראה שהייתה לי כלפיה כתלמיד. יש עדיין בבית הספר חמישה מורים שהיו המורים שלי, והם כל הזמן מספרים לתלמידים סיפורים עלי.

"להסתובב בבית הספר תמיד מעורר בי זיכרונות. יש שם המון דברים שטבועים בי. אני זוכר שטרם עידן המכונות האוטומטיות והקיוסקים, מכרתי שוקו ולחמניות בכניסה לבית ספר. זה היה בכיתה ח', ואני זוכר בדיוק את המקום שבו עמדתי.

"הרבה פעמים אומרים שהמורים של היום זה לא המורים של פעם והילדים של היום זה לא הילדים של פעם. אני חושב שבסופו של דבר, כשאתה יושב בכסא התלמיד - וראיתי את זה לא רק בבית ספר אלא גם כשהייתי סטודנט באוניברסיטה – אתה תמיד בתפקיד 'התלמיד'. יש מורים שמכבדים אותם יותר ויש כאלה שפחות, אבל אני באופן אישי חושב שבית הספר שלנו שימר הרבה מהאיכויות שהיו לו כשאני הייתי תלמיד, בעיקר בתחום החינוך החברתי ובמערכת היחסים בין המורה לתלמיד".

"לא היו בכלל מחשבות על הוראה". אריה שמש בימי בית הספר (צילום רפרודוקציה: קובי בכר)

נולדתי להיות מורה

שם: קרן גורין

גיל: 40

תפקיד: מורה למדעים ומחנכת בבית ספר יסודי "בנימין זאב הרצל" ביהוד

ותק: 14 שנה

"אני זוכרת שאהבתי מאוד ללכת לבית הספר, ועד היום אני בקשר עם כל החברים בכיתה מהיסודי. ביום שישי האחרון נסענו כולנו לטיול בקיבוץ כרמים בדרום. החברות הכי טובות שלי הן אותן חברות שהכרתי בכיתה א'. כל אחת פנתה לכיוון אחר, אבל אנחנו עוד ביחד.

"כבר ביסודי ידעתי שאני רוצה להיות מורה. הייתה לי מורה מאוד משמעותית שהיתה מחנכת הכיתה שלנו והיא תמיד היוותה דוגמא עבורי. עוד כשלמדתי אצלה ידעתי שיום אחד אהיה מורה כמוה, ועד היום אני מנסה ליישם את מה שלמדתי ממנה. אמא שלי טוענת שכבר בגיל צעיר לימדתי את הילדים של השכונה והעברתי להם שיעורים.

"בחרתי ללמד בבית ספר יסודי כי אני אוהבת ללמד את הילדים הקטנים – הם הבסיס. הם מאמינים בך ונותנים לך אהבה טהורה. זה נורא כיף ואני לומדת מהם המון. לילדים יש המון ידע, והרבה פעמים מבוגרים שוכחים את זה. הראיה שלהם הרבה יותר מזוככת.

"לא התחלתי מיד ללמד בבית הספר הזה, אלא בבית ספר יסודי בשוהם. אחר כך התחלתי ללמד מדעים בבית הספר הזה מטעמי נוחות – כי הוא ליד הבית, אבל מאוד אהבתי אותו, והשנה החלטתי לחזור ולחנך כיתה. יש הרבה התרגשות בחזרה לאותו בית ספר – כל דבר מזכיר לי את העבר. אני הולכת בחורשה של בית הספר והיא נשארה כמות שהיא וזה כיף. לפעמים אני יכולה אפילו להיזכר איך שיחקנו מחבואים ואיפה בדיוק התחבאתי.

"אני זוכרת שכשהייתי תלמידה היינו מאמצים את הקשישים בעיר, מגיעים למרכז הקהילתי ומשמחים אותם בחגים. היום הקשישים כבר מגיעים אלינו פעם בשבוע, אבל המסורת ממשיכה. אני גם לא חושבת שמעמד המורה השתנה. תמיד היה לי קשר חם עם התלמידים שלי, ואני חושבת שכשמורה שמגיע עם אהבה לתלמיד ורואה כל תלמיד כאינדיבידואל, התלמיד מרגיש את זה. הדבר הראשון שאני אומרת לתלמידים שלי זה שאנחנו משפחה וזה הפך עם השנים למנטרה. במשפחה אפשר לכעוס, ורצוי לאהוב ולוותר, אבל בטוב וברע - אנחנו משפחה. אני לא צועקת בכיתה. הם יודעים שאם הגבה שלי מתרוממת זה אומר שהם הגזימו, אבל הכל באהבה, ובאהבה אמיתית. לא סתם".

___________________________________________________________________________________________________________

עוד באנשים:

• כתבתם שיר על "צוק איתן"? הבן של עמיר פרץ יפיק אותו
• השדר המיתולוגי מנחם פרי נפרד מרשות השידור
• אחרי שהחלימה ממפרצת במוח, סי היימן חוזרת להופיע