בתספורת הפאנק שלה, חולצת טריקו שחורה עם כתובת שקורצת לימים הפרועים ההם, סקיני ג'ינס ונעלי עקב גבוהות, נדמה כי היא מעולם לא נעלמה מסצנת הרוק המקומי. רק קפצה לרגע, וחזרה. אבל חלפו כמעט 14 שנים מאז ראינו את סי היימן (53) חורכת את הבמות במועדונים, עם להיטים כמו "גיבור גדול", "צמח בר", "לא עובדת בשביל אף אחד" ועוד רבים וטובים.

 

ואחר כך, שתיקה.

 

היימן חולצת את העקבים, שולפת מהתיק כפכפים ורודים, כדי שיהיה לה נוח, מסירה את משקפי השמש השחורים עם הידיות הוורודות, ומתחת להן אני מגלה שהיא עדיין רוח תזזית, שלא לדבר על עור הפנים הבוהק. "אני אגיד לך מה הסוד שלי: כבר שנים אני שוטפת את הפנים במים סטריליים שאני קונה בבית מרקחת", היא מגלה.

 

>> עוד סיפורים מרתקים על אנשים שאתם מכירים

 

בשנה האחרונה היא נעה ברחבי הארץ במסע הופעות בשם "25 שנה על הבמה", ויש לה גם להיט חדש כמו "ליפגלוס", שכבר כבש את הרדיו, שלא לדבר על הסינגל של "סוס מעץ", חידוש לשיר שהלחין אביה נחצ'ה היימן ושרה במקור נורית גלרון. האם זה קאמבק? תלוי את מי שואלים, כי היימן, יש לדעת, ממש לא נעלמה.

 

כבר 13 שנים היא מנהלת את "היימן הפקות" ומוזמנת להופיע במקומות סגורים, באירועים פרטיים ומול ועדי עובדים, מנחה סדנאות למוזיקה וערבי נשים, מלמדת מוזיקה ושירה לילדי פנימיות בסיכון גבוה, ובדירה השכורה שלה בבבלי היא פתחה את "מאסטר וויס", בית ספר למוזיקה לילדים. וחוץ מזה, בין כל אלה, היא גם מגישה את "רגעי סי", תוכנית שבועית ברדיו 88־אף־אם.

 

ובכל זאת, ירדת לתקופה ממושכת מאוד מבימות המועדונים. למה?

"זה היה שילוב של דברים שקרו לי לקראת גיל ארבעים. הייתי בסוף ההיריון שלי עם יהלי, בני השני, כשבאותה תקופה בדיוק מצאתי את עצמי, יחד עם דור שלם של אמנים, נאבקת במעבר של אנשים לדיגיטלי, בתופעת הצריבות של הדיסקים, בתוכניות ריאליטי ובעידן שבו חברות תקליטים מוותרות על אמנים כי זה כבר לא משתלם. לא הייתי הראשונה, ולא האחרונה, שנפלה בין הכיסאות ונשארה בלי עבודה. אחר כך, כשיהלי היה בן ארבע, הוא חלה באפילפסיה, והייתה לי התמודדות לא פשוטה. התמסרתי לטיפול בו, וטפו טפו הוא בריא ואיתן.

 

"היה לי גם חשוב מאוד להיות עם הילדים שלי. לחבר בין העולמות של שני הבנים, תומר הבכור ויהלי, שנולדו בהפרש של עשר שנים. רציתי בכל מאודי שהזיכרון שלהם יקלוט דברים טובים, דברים משפחתיים. אחרת, מה עשיתי?"

 

פתאום הראש התחיל לכאוב נורא

 

ובכל זאת, משהו קרה לה בגיל חמישים. היא מספרת על ספירת מלאי פנימית ועל תחושת ההחמצה שהחלה לנקר אז.

 

"כל השנים, בזמן שחברים טובים שלי, רובם גברים, מילאו מועדונים, אני נעלמתי מסצנת הרוק. הייתי צריכה לחבר קרעים, לארגן משפחה, לתת כוח. בגיל חמישים עשו לי יום הולדת מדהים עם משפחה וחברים. הייתי עטופה, שמחה, מאושרת על כך שתומר הצליח להפתיע ובא מבסיס התותחנים המרוחק, הכל היה מדהים - אבל בתוך תוכי התחילו מחשבות. אמרתי לעצמי: עשית דרך ארוכה ברוק הישראלי, הולכת אחרייך דור עם מחאה חברתית ועם אמירה נשית, השגת פחות או יותר מה שרצית, יהלי גדל, יצא מהאפילפסיה ואת בנית וחיברת משפחה, ועכשיו הגיע הזמן לחזור".

 

ובעוד היא מתלבטת והתשוקה לבמה כבר מתחילה לבעבע בה מחדש, סוחפים אותה חייה מלאי התהפוכות למחוזות שלא תיארה לעצמה גם בחלומות המבעיתים ביותר.

 

"זה היה בערב סילבסטר 2012. הופעתי במסעדת 'ערמונים' בסגולה, כמו כל שנה בסילבטר, ופתאום הראש התחיל לכאוב נורא. אני רגילה לכאבי ראש קטנים, כאלה שבאים והולכים, אבל את השיר האחרון, 'גיבור גדול', בדיוק בחצות, כבר לא הצלחתי לשיר. זה נגמר באמבולנס ובאשפוז ב'בלינסון'".

 

מפחיד.

"נורא. בהתחלה חשבתי שיבררו מה יש לי ואלך הביתה, אבל הבדיקות הצביעו על דיסקציה - מפרצת בכלי הדם במוח. זה משהו מולד שלא ידעתי עליו. הייתי קרובה לקריש דם במוח.

 

"לא הבנתי מאיפה זה בא לי. אני לא מעשנת, לא שותה, אני עושה ספורט. התברר שלא היה חמצן והיה לחץ של שנים על העורק הצר בראש, מאחור. הרופא, פרופ' יוסי זלדן, אמר לי: ' הכי גרוע, שיעשו לך צנתור בעורק. הכי טוב, שהעורק יבריא מעצמו'. ובאמת, אחרי מספר שבועות של טיפול ב'קומדין' ודילול הדם, ואחרי חצי שנה של זריקות, העורק הבריא מעצמו. הכל תקין עכשיו".

 

"הבנתי שאין מצב שקיבלתי הזדמנות נוספת ואני לא מנצלת אותה. כי אם לא עכשיו, אז זהו. הבנתי שאני רוצה את ה'פיס אוף מי לייף', ושעכשיו תורי"
חודש וחצי הייתה מאושפזת. "הבנתי שזה לא קרה סתם. במשך שנים סבלתי מכאבי ראש אבל לא התייחסתי. אני חושבת שיש בי את הצד החברמני, הקיבוצניקי הזה, של סי שתמיד מסתדרת, זו שמחברת בין כולם, דואגת לייצר חיים ושמחה, אומרת תמיד למשפחה ש'אנחנו נהיה בסדר'. עד אותו ערב. בערב ההוא סי התפרקה".

 

ובבית החולים הגיעו התובנות?

"רועי (רועי שוחט, בעלה - ו.ה.) עמד לידי שם, הסתכל עלי ואמר: 'את נפלת בחיים וקמת, ושוב נפלת וקמת, אין מצב שאת לא חוזרת לעצמך. את תצאי מזה. את חייבת לצאת מזה'. תביני, אני אף פעם לא חליתי. מקסימום, יומיים שפעת. אבל שם הבנתי שאין מצב שקיבלתי הזדמנות נוספת ואני לא מנצלת אותה. כי אם לא עכשיו, אז זהו. הבנתי שאני רוצה את ה'פיס אוף מי לייף', ושעכשיו תורי.

 

"כואב לי שהייתי צריכה להגיע למצב קיצוני כל כך כדי לקבל החלטה, אבל זה היה מעין שער להיכנס בו ולהחליט סופית להרים מופע, לכתוב חומרים חדשים לאלבום, ולהגיד לחיים 'בואו, תנסו אותי'".

 

שמרת על האשפוז בסוד.

"שמרתי ממש בחרדת קודש. בעיקר בשביל המשפחה שלי. כתבים ישבו לי על הווריד, אני מאוד פעילה גם בפייסבוק - את הקאמבק בניתי דרכו, אני מעלה הרבה סטטוסים על הקלטות, דיווחים על שיעורי מוזיקה או שיר חדש, ויש לי אלפי עוקבים -ופתאום אני לא עונה. דממה.

 

"שכבתי שם בשישי־שבת, גשם מטורף בחוץ, כל העולם בוכה, וגם אני בוכה. באותו סוף שבוע כתבתי את השיר 'ליפגלוס' ואת המילים 'קומי, נגבי את הדמעות, גם אלו שהיו לך כל כך מוצדקות, שימי על שפתיים ליפגלוס, זה שאת הכי אוהבת, רוצי והתחברי כי את עכשיו אחרת, את יודעת לאן את באה והולכת...'. לא יכולתי להלחין שם, אז שלחתי את הטקסט במייל לתלמידה שלי, תאירה כהן, בת 15, והיא הלחינה את השיר".

 

"ליפגלוס" הפך לאחד השירים המושמעים בתחנות הרדיו, ומאז היא הספיקה להוציא שני אלבומים וגם מסע ההופעות שלה יצא לדרך. המועדונים שבהם היא מופיעה הם סולד אאוט, ובאים אליה אלה הזוכרים את תעוזתה כרוקיסטית וגם דורות שלא הכירו אותה בגלגול ההוא.

 

היא מארחת במופעים שלה אמנים כמו חמי רודנר, דיאנה גולבי, קורין אלאל, אפילו את בנה יהלי שוחט ("גיטריסט על"), כשהיא מגובה בלהקת "השלטרים" שהקימה כשהשתחררה מבית החולים- להקת רוק צעירה, בועטת ועדכנית עם מאור ויזל, איתי זיכרי, אודי גלברט ויפעת נץ.

 

"הם מוכשרים, חתיכים, מדהימים", היא מחייכת, "רעבים לחומרים חדשים. אני מאוהבת בהם ובכל האווירה והאקשן. אנחנו עושים חזרות באולם תעשייתי בדרום תל אביב ומביאים סנדויצ'ים מהבית".

 

הייתי כל כך רעבה למשפחה

 

שנת 2014 הייתה שנת המפנה שלה. את יום העצמאות האחרון חגגה בהופעה ב"זאפה" הרצליה. שם ציינה גם את יום הולדתו ה־80 של אביה, נחום (נחצ'ה) היימן. 400 איש באו לשיר איתה ואיתו. ראש העיר והשרה לימור לבנת עשו כבוד. כמה שבועות לאחר מכן מצבו של האב הידרדר.

 

"אני רואה כל יום מחדש את המאבק הפנימי בין הראש שאומר 'אני בריא ותוך חודשיים אני על הרגליים' לבין הגוף שאין לו כבר כוח. כל החיים הוא היה פריק קונטרול, ניהל הכל, סידר הכל, ונורא קשה לו להיפרד מההרגשה שהוא לא יכול. הוא פשוט בתשישות. דמנציה. פרקינסון. בדידות. כמו עוד רבים מגדולי דורו. צריך לתת לו הרגשה שהוא רצוי ואהוב".

 

מה הוא עושה במשך היום?

סי מחייכת בעצב. "כשאני באה אליו ושואלת אותו 'מה עשית', הוא אומר: 'וואו, עבדתי מהבוקר'. יש לו מאות אלפי סרטי הקלטה, והוא עסוק בעיקר בלסדר הכל. מסדר עכשיו סרטים של 'הפרוורים' וצולל למחוזות הצלילים של אז. הוא מסכם את עשרות השירים שכתב בקריירה שלו. כאילו מכין קטלוג, אוסף".

 

סיפור חייה של סי היימן הוא הרבה מעבר לסיפור הרוקנרול המקומי. באמריקה, כבר מזמן היו עושים מזה סרט רחב יריעה.

 

"לא יכולתי להישאר עם השם סמדר בגלל הזיכרונות הקשים מהילדים האנטישמיים בלונדון, שהמציאו שירים סביב השם שלי. רציתי לבחור שם חדש ומציאות חדשה"
היא נולדה בבית אלפא בשם סמדר. אמה, דליה (80), הייתה בעבר גננת וקרמיקאית והיום היא מטפלת אלטרנטיבית המתגוררת בחולון. כשמלאו לסי שש ואחותה בילי הייתה בת 11, נסעה המשפחה לצרפת. הם גרו שם בכפר קטן ליד פריז, ממנו יש לה זיכרונות יפים. "זה היה מוקד עלייה לרגל לאמנים מישראל, היו אצלנו ערבי שיר בציבור, ואני זוכרת שאמא למדה בקורס בישול". אלא שכעבור מספר שנים החליט האב לעשות קריירה גם בלונדון, ושם, אומרת סי, היא נשברה.

 

"סבלתי מהילדים בבית הספר בגלל הישראליות שלי. חטפתי מכות, השפלות, לעגו לשם שלי, סמדר, היה נורא. בגיל 12 החלטתי לחזור לקיבוץ וחייתי שם עם משפחה מאמצת, יעל ויענק'לה האהובים. הבטיחו לי שהוריי יחזרו תוך שנה, ואני חיכיתי". אלא שהוריה לא שבו והיא נותרה לבדה בקיבוץ. "הבדידות הפכה אותי לילדה כותבת. ילדה עם מחברת". עד היום עולות בה דמעות כשהיא מדברת על השנים הללו.

 

בגיל 17 היא עברה לגור בירושלים, ושינתה את שמה מסמדר לסי. "לא יכולתי להישאר עם השם סמדר בגלל הזיכרונות הקשים מהילדים האנטישמיים בלונדון, שהמציאו שירים סביב השם שלי. רציתי לבחור שם חדש ומציאות חדשה. רציתי לצאת מהתחושה של זרה בכל מקום ולקבל סיכוי חדש".

 

היא מילצרה בתיאטרון "פרגוד", שם גילתה שהיא נמשכת לרוק'נרול, עזבה את התיכון והתגייסה בשמחה לצבא. כשמלאו לה עשרים, שבה אמה לארץ, פרודה מהאב. ושנים לאחר מכן חזר גם האב, אלא שסי תזכור, גם שנים רבות אחר כך, כי היא תמיד הייתה "סי שגידלה את עצמה". זיכרון צורב.

 

בעצם, מאז גיל 12 לא חזרת לגור עם אמך.

"כשההורים חזרו לארץ, זה לא היה חשוב לי. הייתי כל כך שמחה, כל כך רעבה למשפחה, שמה שהיה, היה טוב. זה כמו פירור שמשביע רעב. מה שיותר הפריע לי, ומפריע עד היום, זה שמעולם לא היה לי החדר הזה בבית, עם המדפים ועם אלבומי התמונות. אבל אני מקבלת את הוריי במאה אחוז בבגרותם".

 

בסוף שנות השמונים, בשיאה של קריירה מפוארת, עזבה היימן את בן זוגה צוף פילוסוף, שהיה הבסיסט של להקת "תיסלם", ועברה לחיות עם המוזיקאי רן עפרון, עמו התחתנה. בגיל שלושים ילדה את בנם תומר, היום סטודנט למוזיקה ב"רימון". אחרי שנפרדה מעפרון גידלה לבד את בנה והקדישה לו כל רגע בחייה. "אני תמיד טוטאלית בכל דבר", היא אומרת. כשמלאו לתומר חמש, הכניסה לחייה את רועי שוחט, עורך דין הצעיר ממנה בעשר שנים, שהיה מגיע דרך קבע להופעותיה. בגיל 40 ילדה את יהלי, נישאה לשוחט והתמסרה לחיי המשפחה.

 

"אנחנו שני עולמות", היא אומרת, "אני יותר אקסטרימית, אחראית על הצד הפיזי, סקי מים, סנפלינג, ורועי הוא זה שהולך עם הילד לסרטים, לחנוך לוין, לניל יאנג. רועי אחראי על הקולטורה. הוא עורך דין שקט, מכונס, מכיל, וגם כותב מדהים. יש בפייסבוק קהל של אנשים שקוראים באדיקות את הסיפורים שלו".

 

ואיך מקבל האיש הסולידי הזה את חזרתך לסצנה?

"הוא התאהב בי בגלל האנרגיות האלה ובגלל הרוק'נרול שיש בנשמה שלי. הוא מאושר בשבילי. לא פעם הוא אמר לי: 'אני רוצה לראות אותך עם עיניים נוצצות. כשאת מאושרת, הבית מאושר'. הוא הרגיש שהייתי כבויה, רעבה לבמה".

_________________________________________________________________________________________________________________________________________

 

 

עוד באנשים: