לזוג המעורב הטרי, שלום

 

קצת איחרתי, אני יודעת. האמת, ממש ניסיתי לא להתייחס לזה. השתדלתי לא לדפדף בפייסבוק, לא להתראיין, לא לדבר על זה. אתם מבינים, החלטתי ביני לבין עצמי שאני לא מעוניינת לחשוף את עצמי לתגובות מרושעות ובורות של אנשים שלא לצורך, כי גיליתי כבר מזמן שלא משנה מה אני אגיד ובכמה היגיון אדבר - זה פשוט לא מעניין אף אחד. אמרתי לעצמי, עזבי, קארין, בשביל מה לך איומים ברצח עכשיו? לכי ליוגה ותסתמי, כי מה את צריכה את זה?

 

>> הורידו כאן את האפליקציה החדשה של Xnet לאייפון או לאנדרואיד

 

הלוא גם אם תכתבי בשיקול דעת ולא תפלי לפרובוקציות זולות ופרופגנדה - יבואו הטוקבקיסטים והתגובות הקיצוניות, מלוות בזעם קדוש וישתלטו לך על הדיון. אותם אלה שפורצים באגרסיביות לכל מקום שיש בו יותר משלושה אנשים - ומתלהמים, מתוך צורך כפייתי ובלתי נשלט לצרוח שהם יהודים, ואי לכך הם יותר טובים, וה"הם" ערבים, ולכן כמובן הם חסרי זכות קיום. החתונה שלכם באה להם בדיוק בזמן. ממש שיחקתם לידיהם. במיוחד בימים של פוסט מלחמה (סליחה - מבצע). מעולם לא היתה לארגון המטורפים הקרוי להב"ה לגיטימציה גדולה יותר להקים מהומה על בסיס זכותם הקדושה "להציל" בנות יהודיות מטופריהם של עופות הטרף הערבים. ה"זכות" הגדולה, שמתירה להם לעשות ולומר הכל - בלי לבדוק פרטים, בלי להתעמק בדקויות, בלי טיפת קשב, רגישות או אינטליגנציה. כמו גיבורי-על מהסיוטים הכי גרועים שלי, שצילם האפל מרחף מעל כל סיכוי לאחדות ורומס אותו בגסות ברגלו הענקית.

 

להסתיר את המוצא, להתנכר למשפחה

 

כמי שנולדה כבת לנישואים מעורבים של יהודי וערביה (נוצריה, שהתגיירה כשנולדתי), אני מודיעה לכם בצורה גלויה וברורה: זה היה מסובך. מאוד-מאוד מסובך.

 

"אמא שלי והמוצא שלה היו סוד אפל, שככל שהסתרתי אותו יותר, כך הוא יצא יותר מפרופורציות. בשלב מסוים הייתי משוכנעת לחלוטין שחיי ישתנו לרעה אם מישהו יגלה את הסוד הזה. הייתי בטוחה שאנשים לא ירצו להיות חברים שלי, שגברים לא ירצו לחיות איתי, שארגונים לא ירצו להעסיק אותי"

היה מאוד לא פשוט לי לגלות בגיל שש שעצם העובדה שאני יודעת כבר הכל בשיעורי ערבית מדוברת זו דווקא ברכה שעדיף לי להסתיר, לערפל, בניגוד לתנ"ך למשל, ששם זה נחשב גאווה גדולה.

 

לא היה פשוט להבין בגיל הזה, הגיל בו מתחילה להיסדק התמימות הילדותית, ולאט-לאט מחלחלת ההבנה שאם אתה לא שייך לקבוצה של החזקים, אתה בבעיה. לא מדובר כאן בפופולריות, בכישרון ספורטיבי או בכסף, אלא במציאות שנולדת לתוכה, מציאות שאין לך עליה שום שליטה.

 

ההכרה שאני חיה במקום שבו חלק גדול מהאנשים ישנאו חצי ממני באופן אוטומטי, נפלה עלי ביום בהיר אחד, ושינתה את הראייה שלי באופן בלתי הפיך. אני לא מאחלת לשום אדם את ההתפכחות הכואבת הזאת, ואני בטח לא מאחלת לאף אחד את ההמשך המדורדר שלה, שכלל הסתרה של המוצא שלי, התנכרות - השרדותית ממש - למשפחה שלי, שאותה אהבתי מאוד, ועשור בודד וקשה מנשוא שבו לא אפשרתי לאף אדם להתקרב אלי מדי, כדי שחלילה לא אצטרך להיפתח בפניו.

 

בתוך חודש הלבין כל שיער ראשי

 

אמא שלי והמוצא שלה היו סוד אפל, שככל שהסתרתי אותו יותר, כך הוא יצא יותר מפרופורציות. בשלב מסוים הייתי משוכנעת לחלוטין שחיי ישתנו לרעה אם מישהו יגלה את הסוד הזה. הייתי בטוחה שאנשים לא ירצו להיות חברים שלי, שגברים לא ירצו לחיות איתי, שארגונים לא ירצו להעסיק אותי. לא אלאה אתכם בהשלכות הנפשיות המזעזעות שחיים מפוצלים כאלה מביאות איתם, ולא אספר לכם על השנים שבהן הייתי מגיעה לחדר מיון אחת לשבוע עם התקף חרדה, שהיה ברור לי שיהרוג אותי. לא אקטר אפילו על העובדה שהשיער שלי הלבין כמעט כולו בגיל 19, בתוך חודש אחד!

 

כך חברתי רינה הצילה את חיי

 

רק דבר אחד אני רוצה לספר לכם: על החברה הטובה שלי, רינה, שהצילה את חיי. יום אחד פשוט לא יכולתי יותר וסיפרתי לה את הסוד שלי. "זה הכל?" תהתה בפליאה, "אמא שלך ערביה? נראה לך שזה מעניין בכלל את האנשים שאוהבים אותך??? את פשוט סתומה!".

 

רינה צחקה עלי שבועיים ברציפות, ואני חייבת לה את חיי על כך. זו היתה ההתחלה של התבקעות הקליפה, תחילתו של תהליך היציאה ממשבר הזהות העמוק שהייתי נתונה בו כל חיי עד אז. תהליך שנמשך כמה שנים, ושבסופו נגמר כשידי על העליונה.

 

לא כולם הם רינה, כמובן, ואכן אשר יגורתי בא. לא פעם ולא פעמיים נתקלתי בתגובות שכל כך פחדתי מהן. חברים, אימהות של בני זוג, אינסוף אנשים זרים, והטוקבקים. אלוהים, הטוקבקים! אבל ככל שהזמן עבר הייתי חזקה יותר ויותר, ועם השנים התגובות האלה כבר ערערו אותי פחות ופחות.

 

 

"הייתי משוכנעת שאנשים לא ירצו להיות חברים שלי". קארין ארד (משמאל) בנעוריה בגרמניה (מתוך האלבום הפרטי)
"הייתי משוכנעת שאנשים לא ירצו להיות חברים שלי". קארין ארד (משמאל) בנעוריה בגרמניה (מתוך האלבום הפרטי)

 

היום? היום אני חיה רעה. ההפרדה שנאלצתי לעשות בין ערכים חיצוניים, שהונחתו עלי בידי החברה, לבין מי שאני באמת ומה שבאמת חשוב, נתנה לי לא רק כוחות מדהימים ושמחת חיים שאי אפשר לרמוס, אלא גם יכולת לסלוח ולחמול. לסלוח לכל מי שהתרחק ממני או שנא אותי בגלל זה, לסלוח להורים שלי שנפגשו, התאהבו ולא עברו לגור בחו"ל, ובעיקר לעצמי, על הבגידה הפחדנית שלי בעצמי, שכמעט הרגה אותי ופגעה נואשות בכל הקרובים אלי. היום, אחרי הרבה שנים, אני יותר חזקה. בהדרגה נפטרתי כמעט מכל צורך באישורים חברתיים, ברמה כזאת שגם אם אהיה מנודה חברתית, מעכשיו עד סוף ימי - זה בסדר מבחינתי.

 

לא משנה מה – לעולם אל תקראו טוקבקים

 

ואתם, מחמוד ומורל? אני מקווה שאתם מחזיקים חזק, ומוכנים לכל הקשיים, לשנאה, לאטימות שהולכת להיות מנת חלקכם בכל יום, במשך כל העתיד הנראה לעין. עצוב לי בשביל שניכם, שמאוד אוהבים זה את זו, כי לא הולך להיות לכם קל, במיוחד אחרי הסיקור הנרחב הזה של החתונה שלכם, וגם כי אין לי אמונה בנו, כקולקטיב, שנצליח להתעלות בזמן הקרוב, להחכים, להפנים, לאפשר. בטח שלא באופן שבאמת יניח לאנשים לחיות איש על פי רצונו ואמונתו. מתישהו, אולי, אבל עדיין לא.

 

"ההכרה שאני חיה במקום שבו חלק גדול מהאנשים ישנאו חצי ממני באופן אוטומטי, נפלה עלי ביום בהיר אחד, ושינתה את הראייה שלי באופן בלתי הפיך. אני לא מאחלת לשום אדם את ההתפכחות הכואבת הזאת, ואני בטח לא מאחלת לאף אחד את ההמשך המדורדר שלה"

בינתיים, תנו לי להיות הרינה שלכם, שאומרת לכם שאת האנשים שאוהבים אתכם זה פשוט לא מעניין. לא באמת. והאחרים? הם ממילא לא יבינו בקרוב שכל החיים שלהם היו מורכבים מהתעסקות בשטויות. שיהודים, ערבים, דעות, טוב, רע, נכון או לא נכון - הם רק מעטה חיצוני. שההזדהות איתם היא תלות עצובה בזהות שבטית, שנובעת מפחד וממחסור במשאבים רוחניים. זהות כה שברירית - שהיא דורשת הוקעה של האחר כדי לבסס את העצמי. אין סיכוי שיבינו שלמעשה כל ההפרדות האלה דמיוניות, וכך גם הגורם היחיד לכל מלחמה או לכל קונפליקט אנושי, החל בבריונים מכים ילד חלש בבית הספר ועד למלחמות עולם - כל מי שאי פעם פגע במישהו הצדיק את מעשיו בכך ש"אני והחבורה שלי יותר צודקים ויותר נכונים, ועל כן זה שמתנהג אחרת ממני חייב לחדול להתקיים במתכונתו הנוכחית, או להיות מחוסל".

 

מסלולו של העולם שלנו מותווה ומנותב באמצעות קווי גבול שאין להם דבר וחצי דבר עם האמת, עם שייכות, או עם אלוהים. בסוף הכי סופי, רגע לפני המוות, כל אחד מאיתנו, גם הם, יבין ששום דבר לא שייך לאף אחד, שאף אדם הוא לא הלאום שהוא נולד אליו, אלא רק בן אדם, ושההפרדות הן מדומיינות לגמרי, קיימות רק בראש שלנו.

 

אז תחזיקו מעמד זוג מעורב יקר שלי, הרבה מזל טוב, ובכל מקרה, לא משנה מה תעשו – לעולם אל תקראו טוקבקים. לעולם.