הדפסה
לכתבה באתר
סילביה פלאת, משוררת וסופרת אמריקאית, נולדה ב-1932 ושמה קץ לחייה ב-1963
באחד משיריה היא כתבה: "למות זאת אמנות", וגם יישמה זאת הלכה למעשה. כל הפרטים היו מתוכננים היטב. על דלת הדירה בקומה שמתחתיה כבר תלתה את הפתק: "תתקשר לרופא שלי", עם מספר טלפון, בכתב יד ברור. את השכן שאלה מתי בדיוק בכוונתו להתעורר בבוקר ולצאת מהבית. הוא יראה את הפתק, קולות נזעקים יישמעו, יהיו דיבורים, מישהו יגיע, מישהו ייגע.
בפעם הקודמת, לפני עשר שנים, במרתף, עם כוס המים, השמיכה וכדורי השינה, כבר מתה קצת, וכשהפסיקה למות קיבלה בחזרה את כל המילים הנחוצות.
בתשע בבוקר תגיע הנערה שעוזרת לה לטפל בילדים. הם בחדרם, ישנים, פרידה בת השלוש, ניקולס בן השנה. היא פועלת ביעילות. פתאום נמצאו לה כוחות שכבר כמעט שכחה. משהו שהכביד מאפשר לה לפעול. אם לא תעשה את זה עכשיו, אולי כבר לא תצליח. היא משתמשת במגבות המטבח ובסמרטוטים שמצאה, אוטמת ביסודיות את הפתחים: המרווח שמתחת לדלת, החרך בין הדלת לקיר.
הילדים שקטים. חולמים. גם אם יבכו, לא תשמע אותם. אבל היא זוכרת: היא עדיין האמא כאן, והיא מגנה עליהם עם כל המגבות האוטמות האלה. קר. הבית לא מחומם די הצורך. חשוך. היום יעלה רק בעוד שעות ארוכות, כך בפברואר בלונדון: דומם, צונן, אפל. היא רועדת: השחור שממלא את האוויר חודר לתוכה, היא נושמת אותו, עוד מעט תוכל לנוח. עוד מעט.
היא פותחת את הגז ומכניסה את הראש לתוך התנור. כשהחולשה מחלחלת והמחשבות מתרפות ומתערפלות, היא לא נאבקת בשאיפות. החושך עוד מצלצל רגע באוזניה, ואז משתתק. היא לא יודעת, וכבר לא תדע: הרופא לא הוזעק. אדי הגז ירדו דרך הרצפה אל דירתו של השכן מלמטה, והוא איבד את ההכרה. כשהתעורר, כבר היה מאוחר מדי.
היא סילביה פלאת. המשוררת. הסופרת. שנתיים קודם לכן ראה אור קובץ השירים הראשון שלה, שזכה לשבחים. חודש לפני מותה ראה אור הרומן היחיד שכתבה, "פעמון הזכוכית", שהיה קרוב מאוד לחייה: תיאר הידרדרות נפשית, אשפוז בבית חולים פסיכיאטרי, וגם את מה שהתרחש בנפשה ממש במהלך הכתיבה - הדיכאון השוקע, המשתלט. הביקורות שקיבל הספר עד יום מותה היו פושרות. "ניו יורקר", למשל, שיבח את ההומור השחור שבו אבל הוסיף שיש משהו ילדותי בסגנונו, "המסגיר את חובבנותה של הכותבת".
"פעמון הזכוכית". שרד שנים רבות אחרי מותה של פלאת
טרגדיה שלא נגמרת
אמה רחוקה ממנה, בבית, באמריקה. לפני כחצי שנה הגיעה לביקור כשפלאת ובעלה, המשורר טז יוז, עוד גרו ביחד בדבון, בבית האחוזה הענקי שהושאל להם. אמא עזרה, אבל פלאת לא יכלה שלא להבחין במבטיה השותקים, הביקורתיים. גם היא כבר הבינה: הבעל של בתה בוגד בה.
כשנודע לטד יוז דבר מותה, אמר: "חיי הסתיימו. מעכשיו נשאר רק כל מה שלאחר המוות". עם זאת, לא חלף זמן רב לפני שאסיה, האישה שהתאהב בה במהלך נישואיו, עברה לגור איתו ועם הילדים שלו ושל פלאת. הזכויות על יצירותיה של פלאת עברו לרשותו של האלמן, שכן בני הזוג לא התגרשו.
אסיה, אשתו השנייה של יוז, ילידת ברלין שגדלה בתל אביב, הייתה גם היא משוררת. שש שנים אחרי מותה של פלאת היא אטמה את דירתה בלונדון ופתחה את ברז הגז. מצאו אותה מתה במיטתה יחד עם בתה בת הארבע. ניקולס, בנם של פלאת ויוז, התאבד בתלייה בבגרותו.
יצירותיה של פלאת שרדו, והן זוכות להערכה רבה. "פעמון הזכוכית" תורגם ל-12 שפות, והוא מופיע לא אחת ברשימות שונות של "מאה הספרים הטובים ביותר".
"אני עוצמת את העיניים", כתבה פלאת, "והעולם מת. אני פוקחת אותן, והכול שוב נולד". אין לדעת מה עוד יכלה להוליד וליצור אילו הייתה רצפת הדירה ההיא אטומה כיאות.