הדפסה
לכתבה באתר
מאת ענת ציגלמן
תערוכות הגמר של בתי הספר לעיצוב מציגות למבקרים מנעד רחב של עבודות: מכלי אוכל, רהיטים ופריטים אחרים לבית, דרך מכשירים טכניים ורפואיים ועד יישומים דיגיטליים שונים. פה ושם מנצנצת עבודה שקשורה, בראש ובראשונה, לרגש. בחרנו שלוש עבודות ליריות שמגיעות מהלב וחודרות אל הלב, ולא פחות מכך – מושכות אותו באסתטיקה שלהן.
דניאל שר מכתבי אהבה – תקשורת לא מילולית
"זה סיפור על אנשים שרוצים להגיד דברים שאי אפשר להגיד במילים. זה סיפור על אהבה ועל מרחק, ועל געגוע. זה סיפור על טכנולוגיה ועל אפשרויות אינסופיות, על שלושה זוגות שמדברים בצורה קצת שונה וקצת מוכרת". כך כותבת דניאל שר, בוגרת המחלקה לעיצוב תעשייתי ב-HIT המכון הטכנולוגי חולון, על פרויקט הגמר שלה, שמציע תקשורת אינטואיטיבית, לא מילולית, באמצעות שלושה זוגות של פריטים שמתקשרים ביניהם בעזרת טכנולוגיה אלחוטית.
"עולם התקשורת היום מאפשר לנו לשמוע, לכתוב, לראות, וגם להשתמש בתמונות ובסמלים. אבל ישנו ממד פיזי ורגשי שמתקיים במפגש בין אנשים, שלא עובר במדיומים הקיימים היום. ישנן הרבה מערכות יחסים המנוהלות מרחוק, בין אם זה בין חברים שעברו לגור רחוק, בני זוג שנאלצים להיפרד לתקופה ממושכת, הורים שנשארים במשרד שעות ארוכות יותר ויותר וכו'.
בפרויקט שלי שאלתי איך אפשר להשתמש בטכנולוגיה כדי לקרב בין אנשים בצורה אחרת. בהתחלה ניסיתי לשחזר את התחושות הפיזיות שמתקיימות כאשר אנו נוגעים, מלטפים ומחבקים. המודלים הראשונים ניסו להעביר מגע, לחץ וחום. רק באמצע הפרויקט הבנתי את מה שלוקה אור, המנחה שלי, אמר לי בהתחלה - "המגע הוא לא הערך, אלא הדרך שלנו להביע רגשות כשאנחנו קרובים". זה לא נכון לנסות לשחזר תחושה של מגע אחד לאחד, זה תמיד ירגיש מזוייף. צריך למצוא דרכים אחרות, חדשות, להביע רגשות.
הטכנולוגיה היום מאפשרת לנו ליצור קסמים אמיתיים. אפשר למדוד כל דבר (לחץ, נשימה, קרבה ואפילו חיוך) ולתרגם אותו לכל דבר אחר (אור, חום, תנועה). כל דבר יכול להפוך למשהו אחר, במקום אחר. מכאן חקרתי ובדקתי מגוון פעולות שרציתי שאנשים יעשו, ומגוון תגובות שהמודלים ייצרו. כל המודלים עובדים באמצעות מיקרו-קונטרולר שנקרא ארדווינו (שזה קצת כמו מחשב קטן) ומתקשרים בצורה אלחוטית (משדרי רדיו, WIFI או תקשורת סלולארית).
"זוג האובייקטים הראשון, שאני קוראת לו 'לשלוח נשיקה', פועל באמצעות רוח. בצד השולח ישנו מיקרופון, המשובץ בראשו של פרח. הפרח נמצא בתוך פעמון זכוכית בעל צינורית, שדרכה ניתן לנשוף עליו בעדינות.
"המיקרופון בדרך כלל משמש כחיישן סאונד. הוא פועל באמצעות קליטה של תנודות באוויר. כשאנחנו מדברים, הקולות שאנו משמיעים הם בעצם ויברציות שאנחנו יוצרים באוויר, והאוזניים שלנו מתרגמות אותן לשפה. המבנה של הפעמון מגן על המיקרופון מרעשים חיצוניים ומאפשר רק לנשיפות מכוונות להגיע אליו. העלה של הפרח מספק לנו אינדיקציה לגבי הנשיפה ועצמתה. בן הזוג של הפרח הוא פרפר עשוי נייר, שנמצא בפעמון זכוכית אטום. כאשר נושפים על הפרח, מנוע בבסיס הפעמון מזיז את כנפי הפרפר.
"הזוג השני, שאני קוראת לו 'אני איתך', מעביר פעימות לב. שני האובייקטים זהים - שני 'לבבות' מנייר, שבראשם חיישן דופק. החיישן מזהה את הדופק של האדם שמניח עליו את ידו, משדר את הפעימות לבן זוגו, ולהיפך.
"הזוג השלישי, שמבחינתי הוא הזוג המשמח מכולם, מורכב משבשבת ומכונת בועות סבון. השבשבת מחוברת למנוע רטט של טלפון. כאשר נושפים עליה היא מסובבת את המנוע, שמייצר זרם (כמו דינמו). הארדווינו מודד את הזרם, ולפי עוצמתו מופעלת מכונת הבועות.
נועה קוריאל שברי ירושות
"התחלתי את הפרויקט במחקר על מנהגי אבל בתרבויות שונות בעולם, ודי מהר גיליתי שיש לי מנהג אבל משלי: אני עונדת תכשיטים שקיבלתי בירושה. הם גורמים לי להרגיש שאני נושאת את האנשים החסרים לי איתי. אדם שאיבד מישהו יקר לליבו מחפש לפעמים דרכים להתחבר אליו מחדש", מסבירה נועה קוריאל, גם היא בוגרת של המחלקה לעיצוב תעשייתי ב-HIT חולון.
"לעתים רבות ירושות טומנות בחובן כוחות של נחמה והמשכיות עבור הנותרים. הצורך באובייקטים שילוו אותנו בזמן האבל מזכיר לי חפצי מעבר של ילדים קטנים, הזקוקים למשהו חומרי, כמו דובי או פיסת בד, כתחליף לאמא או אבא, בתהליך פרידה או גמילה, בדרך לעצמאות.
"בשלב מסוים הבנתי, שכוחות הנחמה שיש לתכשיטים שלי נובעים מכך שהם היו שייכים למישהו אהוב. לכן החלטתי שאני אתן שירות למתאבלים. בעיני רוחי אדם באבל שולח לי תמונה וחפץ, ואני יוצרת לו תכשיט, או אובייקט לביש אחר, שילווה אותו כשיבחר. כך הגעתי לשברי הירושות. לרובנו יש את המגירה הזו, עם הפנים של השעון של סבתא שלא עובד, עם כמה פנינים שנותרו משרשרת שהתפזרה, סיכת עניבה של אבא של סבא, שאף אחד לא לובש.
"בעזרת הדפסת תלת-ממד אני מייצרת 'המשכים' לחלקי תכשיטים שאינם ניתנים עוד לענידה וכך נוצרים אובייקטים חדשים בעלי ערך סנטימנטלי. בחרתי להשאיר את התכשיטים במקומם המיועד: את הפנינים בתור שרשראות על צוואר, את השעונים הפכתי עם הפנים למטה וכך הפכו למעין שיבוץ בתוך צמיד, ואת סיכות העניבה הפכתי לעטים, עדיין מחברות – רק לא בין עניבה לחולצה אלא בין עט לכיס.
"טכנולוגיה ההדפסה בתלת-ממד מאפשרת לי להתאים לכל אובייקט המשך, 'פרוטזה' מדויקת משלו. הדפסתי בניילון ובמתכת. רמת ההתאמה משתנה מחפץ לחפץ. בפנינים ההתאמה והשינוי פשוטים ביותר. בשעונים בחרתי בהתאמה אישית יותר עבור הלקוח, ולקחתי השראה מתמונות משפחה. הקשר בין החומרי לרגשי הוא היבט שקט, ולעתים לא מדובר, של אבל פרטי, אבל גם של המשכיות וחיים".
יערה דקל קופליוס
"כולנו זוכרים חוויית ילדות של לשכב במיטה בלילה ולדעת שאנחנו לבד בחדר, עד שמתחילות להופיע צלליות מוזרות על הרצפה, ומתחיל לעלות לו ספק אם אנחנו באמת לבד בחדר או שמא נמצא שם עוד מישהו, או משהו. התחושה הזו הייתה נקודת הפתיחה של הפרויקט שלי", מסבירה יערה דקל, בוגרת המחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל.
"האם בכיסא יש רוח חיים? הספק הזה, שיכול לחלחל לתוכנו ולערער משהו מאוד בטוח ויציב, הוא מה שפרויד הגדיר כ'תחושה אל-ביתית'. זוהי התחושה שמתעוררת בין רגע מול מה שמזוהה כביתי ונעים ושהופך, בו-זמנית, למשהו שהוא גם זר ומאיים.
תחושת האל-ביתי הייתה מקור ההשראה שלי ליצירת הפרויקט. הרי הנוכחות של היושב בכיסא מצויה בו גם בהיעדרה – בשיפולי הבד, בשקיעת הכרית, בשריטות שבעץ - עד כי לעיתים נדמה שלכיסא יש כבר 'אופי' ו'חיים' משל עצמו.
"לכל אחד משלושת הכסאות שיצרתי המצאתי דמות אנושית, שהצטיירה בעיניי כדמות הכיסא: הסבתא המקומטת בבגד הים המתריס, הגרגרן שעולה על גדותיו ומאיים לבלוע אותי והילד המביט במראה ורואה בה מפלצת.
"האתגר שלי היה ליצור אובייקטים שמכילים בתוכם ניגוד וסתירה שלא מצופים להופיע בכיסא, וזאת באמצעות בחירה במאפיינים שהופכים את הכיסא ממוכר לזר, מפחיד או מעורר רתיעה.
"ב'כיסא הצל' ניסיתי לתת מבע חזותי ומוחשי למושג המופשט שנקרא ה'אל-ביתי'. ניסיתי להגיע לצורה שמתמצתת בצורה הכי מזוקקת את המושג החמקמק. במבט ראשון הכסא נראה 'תמים'. במיוחד לנו, כמעצבים, כיסא זה הוא אחד מסמליה של המהפכה התעשייתית, הוא אחד מבין הווריאציות של כיסא Thonette, שמאופיין ברזון חומרי ובכיפופים, ועל כן הוא מאוד עדין ולכאורה לא מאיים. אך דווקא כשמדליקים את האור מתגלה צילו המפלצתי והמפתיע, שהופך להיות עיקר המופע.
"להבדיל מכיסא הצל, 'הכיסא השמן' שייך לסגנון הברוקי, שמאופיין בגודש וצעצוע. המסיביות של הכיסא גורמים לתחושה שהוא מנסה להשתלט על החלל ומנכס לעצמו את תשומת הלב. לפיכך הוצאתי את ריפודו מפרופורציה, כך שלכאורה הוא השמין, עלה על גדותיו ויצא ממסגרתו. במבט ראשון יש משהו מאוד מפתה בריפוד- הנפחיות שלו נראית נוחה, ביחד עם הקטיפה החושנית - עד שאנחנו מתחילים לתהות אם אולי הוא יבלע אותנו לתוכו. כלומר, ניסיתי להגיע לדואליות של משיכה מול רתיעה.
"'כיסא סבתא בבגד ים' עלה לארץ עם סבתא שלי מפולניה, והוא נחת איתה בנתניה. הניגוד הגדול בין הארצות שבחייה ניכר גם בכיסא, כתוצאה מהסרת הריפוד והחלפתו בבד ש'שייך' לחוף הים. כאן הדואליות היא בגלותי מול המקומי, חדש מול ישן, זקן מול צעיר, מאופק מול משוחרר''.
