הדפסה
לכתבה באתר
בביתה שבקיבוץ בית השיטה, מול שדות שפוכים הרחק מאופק ועד סף, וחרובים, וזית, וגלבוע – דורית צמרת מתקשה להבין איך קרה, ואיך קורה עדיין שמלחמה פורצת שוב. כבר 40 שנה היא יוצאת להפגנות, חותמת על עצומות, "מנצלת כל הזדמנות להיות שם, להראות התעניינות, להפגין נוכחות. הכול כדי לקדם את השלום, שהוא הנושא הכי חשוב לי בעולם". ו-40 שנה, עדיין, בשמיים עיט.
>> לעוד סיפורים מרתקים, לחצו כאן
ביום חמישי האחרון הגיעה צמרת אל רחבת הסינמטק בתל אביב, שם נערך מדי ערב מפגש מטעם פורום המשפחות השכולות. היא התיישבה על אחד מכיסאות הפלסטיק הלבנים, נטמעה בקהל, הקשיבה לסיפורים אישיים שהשמיעו ישראלים ופלסטינים שאיבדו את יקיריהם על מזבח הסכסוך. איש לא זיהה אותה ולא היה מודע לתרומה הפרטית שלה לקלאסיקת השכול הישראלית – "החיטה צומחת שוב", משירי הזיכרון האיקוניים והמרגשים ביותר שנכתבו כאן. אבל צמרת לא באה לתל אביב כדי לעסוק באובדן: היא כבר השלימה עם העובדה ש"אתם אינכם, ולא תוכלו לשוב". היא כאן כי היא רוצה למנוע את ההרחבה של מעגל השכול.
אין לי את הלוקסוס להתייאש
דורית צמרת בת 71, אם לארבעה, סבתא לתשעה, מרצה לקולנוע במכללות אזוריות בצפון. בעשרות השנים האחרונות תמכה כמעט בכל יוזמה למען השלום: "לוחמים לשלום", "ארבע אמהות", גם "שוברים שתיקה". היא נכחה גם בעצרת ההיא, בכיכר מלכי ישראל ב-4 בנובמבר 1995. צמרת יודעת שהשמאל לא ממש פופולרי בימים של "צוק איתן", וגם למילה "שלום" אין רייטינג גבוה, אבל זה לא ימנע ממנה להמשיך ולהתייצב גם מחר בבוקר בצומת הקרוב לביתה ולהניף כרוזים למען פיוס בעברית ובערבית.
"אני מודעת למה שקורה עכשיו", היא אומרת, "אבל אין לי את הלוקסוס להתייאש, למרות שאפשר להתייאש בקלות. אני בחרתי לחיות בארץ הזאת, וההיסוס היחיד שלי כרגע הוא לגבי ילדיי. אחד הילדים שלי עובד עכשיו באוגנדה וחי שם עם בני משפחתו, ואני מאוד שמחה שהם לא כאן עכשיו. גם הילדים האחרים שלי שואלים את עצמם אם זה באמת מקום שאפשר לגדל בו ילדים.
"אני זוכרת אפיזודה רחוקה הקשורה בדויד גרוסמן. הייתי העורכת של עיתון התק"ם, 'הקיבוץ', ורציתי לראיין אותו באיזשהו נושא. צלצלתי פעם אחת, והוא אמר: 'אני מוכן לענות לך, אבל אני לא יכול כרגע, כי אני בדיוק מאכיל את התינוק שלי. תתקשרי בעוד שעה'. התקשרתי אחרי שעה, והוא אמר: 'אני בדיוק מחליף לו'. והתינוק הזה היה אורי, שאחר כך נהרג בלבנון. זה היה התינוק שבו הוא טיפל ואותו הוא חיתל. ואני לא יכולה להשלים עם מצב כזה, שגם אנחנו וגם ילדינו וגם נכדינו גדלים לתוך מציאות אומללה ומייאשת כזאת.
"הנושא הזה של מלחמות חרוט כנראה בגופי. אפשר להגיד שאני מהלומי הקרב של מלחמת יום כיפור, ומאז אני לא מסוגלת להתמודד עם תקופות כאלה. ברגע שפורצת מלחמה, או שצריך לעסוק בנושא הזה, אני מתחילה לבכות. אולי זה מה שנקרא פוסט טראומה, וכבר הלכתי לקבל עזרה נפשית. גם עכשיו, מאז שהתחילה המלחמה, אני כל הזמן בוכה. מה שמכאיב הוא לא רק מה שקורה במלחמות, אלא מה שנעשה - ובעיקר לא נעשה - בין המלחמות".
אבל היא לא רק כואבת ומפגינה. בשלוש השנים האחרונות פעילים צמרת ובן זוגה, ניסן ארנברג, בעמותת "בדרך להחלמה", המסייעת לפלסטינים חולים שצריכים להגיע לטיפול רפואי בישראל. הפרויקט מתנהל תחת הסיסמה "בדרך לשלום ולפיוס – אנושיות לפני פוליטיקה", ומי שעומד מאחוריו הוא יובל רוט, תושב פרדס חנה, שאחיו אהוד נחטף ונרצח בידי אנשי חמאס בעת שחזר הביתה משירות מילואים בעזה באוקטובר 1993.
על פעילות העמותה ההומניטרית "בדרך להחלמה" (מתוך "יומן" בערוץ 1)
"זה ארגון שכל אדם שיש לו רכב יכול להצטרף אליו", סבורה צמרת. "כל שבוע אתה מודיע באיזה יום אתה יכול לנסוע וכמה חולים אתה יכול לקחת. ניסן לוקח חולים ממחסום ג'למה שליד ג'נין לבית חולים רמב"ם בחיפה. יש כאלה שנוסעים כל שבוע; אנחנו מסיעים פעם בשבועיים-שלושה. מה שמדהים אותי זה המחויבות של האנשים שמפעילים את הפרויקט הזה: יובל מתקשר ערב קודם כדי לוודא שאתה יוצא למחרת, ומצלצל בבוקר כדי לוודא שיצאת, ומצלצל לפלסטינים שמחכים במחסום, ואם מעכבים אותם, הוא מבקש מאנשי המחסום שיאפשרו להם לעבור. רוב החולים הם ילדים שצריכים לעבור דיאליזה או הקרנות, ואין להם אפשרות אחרת להגיע.
"יש מקרים קשים במיוחד: במשך תקופה מסוימת ניסן היה בין אלה שהסיעו ילדה חולת סרטן מג'נין, בת שלוש, שהייתה צריכה להגיע לבית חולים כל יום, חמש פעמים בשבוע. כל יום מישהו אחר לקח אותה. כשהיא מתה, להלוויה שלה באו רבים מהאנשים שמתנדבים בארגון הזה. הרבה אנשים שותפים לפעילות הזאת, אבל אם אין מי שייקח את החולים ביום מסוים, יובל או אשתו יעל באים בעצמם ולוקחים אותם. יובל ויעל הם אנשים שמקדישים את חייהם לדבר הזה. זה מעורר בי הערצה, מחזק בי את האמונה באדם".
חומר נפץ רגשי
פעמיים במהלך השיחה התמלאו עיניה דמעות. בפעם הראשונה, כשתיארה את מסירותם של פעילי שלום שהיא פוגשת, ובפעם השנייה, כאשר דיברה על מלחמת יום כיפור,
המלחמה שגבתה מקיבוצה, בית השיטה, את מספר החללים הגבוה ביותר בישראל באופן יחסי לאוכלוסיית היישוב - 11 הרוגים: אלון אילת, מיכה גולדמן, יוחי גלעד, גרשון דוד, דני פלד, אלי רחמים, יחיאל שונרי, משה שחורי, בנימין שצ'ופקביץ, נמרוד שרון ויוסף שריג.
"הייתי אז אמא לשתי בנות קטנות. בזמן המלחמה הייתי בקיבוץ מלכיה, וכל בשורות האיוב הגיעו אליי בטלפון", היא נזכרת. "ככה הודיעו לי על 11 נופלים, שרובם חברים שלי, בני גילי, בעלים של חברות שלי. לא הייתה כמעט משפחה בבית השיטה שלא הייתה קשורה לנפגעים. זה היה מאוד-מאוד טראומתי. היום זה נראה כאילו היישוב החלים, צמח הלאה ושגשג, אבל האמת היא שהפצע נשאר פעור".
מי היה הכי קרוב אלייך מבין ה-11?
"הייתי בעיקר קרובה לנשים שבני זוגן נפלו. לא כולם יכלו להשתקם. יש נשים שבן זוגן נהרג, וזה התווה את המסלול הדפוק שבו התפתח כל מהלך חייהן. כל אחד מבני המשפחות עדיין סוחב משהו. ולמרות העצב הנורא, בכל זאת זרעו את השדות, ובכל זאת הגשם ירד, ובאביב היו פרחים כל כך צבעוניים, והחיטה הייתה כל כך גבוהה, ואנחנו לא יכולנו להבין איך הכול פורח ומאיר אחרי אסון כזה. מהמקום הזה נולד 'החיטה צומחת שוב'".
הוא נכתב ב-1974, ביוזמת חבר הקיבוץ מוקי פלד. הכוונה הייתה שיבוצע על ידי חבורת הזמר של בית השיטה, "האשקולית", בטקס לציון שנה למלחמה. צמרת קיוותה שהשיר יולחן בידי חיים אהוביה, מלחין מקומי ששיריו היו קרובים ללבה. אהוביה קיבל את הטקסט וניסה להלחין אותו, אבל כעבור חצי שנה החזיר אותו והודה שהוא אינו מסוגל.
התחנה הבאה של צמרת הייתה נעמי שמר, אליה העבירה את השיר באמצעות מכרים משותפים. שמר, לדברי אותם מכרים, קראה ואמרה: "אני מרגישה כאילו אני כתבתי את זה", אבל במקום להלחין את השיר בעצמה, העבירה אותו לידי חיים ברקני, חבר קיבוץ שער הגולן, מי שחתום על הלחנים לשירים "את תלכי בשדה", "ביתי אל מול גולן", "ילדי איננו ילד" ואחרים. למילים של צמרת צירפה שמר מכתב: "השיר יפהפה, אבל קשה", היא כתבה לברקני. "מדובר בבנים שלא חזרו. אינני מסוגלת נפשית להתמודד עם השיר, ואני מעבירה אותו אליך. יש בו חומר נפץ רגשי רב, אבל אני תקווה שאתה, עם רגישותך לנושא, תוכל לנסות, וגם להצליח".
ברקני הלחין את השיר תוך חצי שעה. זהו הביצוע המקורי:
"כשהביאו לי את השיר, ו'אשקולית' שרו אותו, קצת התאכזבתי", אומרת צמרת. "לא זה מה ששמעתי ב'אוזני רוחי'. לא ככה חשבתי שזה יהיה, אבל זה מה שהיה. בקיבוץ הכירו את השיר, אבל מי שהפכה אותו לנחלת הכלל הייתה חוה אלברשטיין, שעד היום אני לא יודעת איך הוא הגיע לידיה".
אלברשטיין מספרת שהיא קיבלה את השיר מברקני יחד עם שירים נוספים שלו, "והשיר הזה כמובן שבה אותי". היא הקליטה אותו, בעיבוד מנחם ויזנברג, לאלבומה "נמל בית" (1983), ומכאן הדרך לפנתיאון הייתה קצרה.
השיר בוצע מאז ב-54 גרסאות נוספות ונכלל ב-35 דיסקים, כשבין האמנים שהתמודדו איתו נמצאים התזמורת הפילהרמונית הישראלית, אחינועם ניני, הגבעטרון, ירדנה ארזי, קרן פלס, שלומית אהרון, אוהד חיטמן, רוחמה רז, דודו זכאי ואחרים. אבל למרות ההצלחה, הקפידה צמרת להישאר בצל, התרחקה מחשיפה ונמנעה מלנצל את השיר לצורך התקדמות כפזמונאית. הראיון הזה הוא אחד היחידים שנתנה אי פעם. היא אמנם כתבה שירים נוספים, אבל הם נועדו לאירועים פנימיים בקיבוץ ולא יצאו החוצה. רק שיר אחד נוסף פרי עטה הוקלט בצורה מקצועית והופץ לתחנות הרדיו. הוא נקרא "וכל זה תם ולא נשלם, יותם" ונכתב לזכר יותם לוטן, בן בית השיטה שנהרג במלחמת לבנון השנייה. נחום היימן הלחין, ובתו סי מבצעת:
לא רוצה להרוויח מנופלים
קשרים בתעשיית המוזיקה לא טרחה דורית צמרת לטפח. את ברקני, לדוגמה, היא לא פגשה מעולם: "לא הספקתי להכיר אותו. חשבתי שיש לנו זמן, ואז הוא נפטר". באותו אופן מפתיע, את חוה אלברשטיין היא פגשה רק פעם אחת, לפני שנים אחדות: "הייתי בהופעה שלה, ואחר כך ניגשתי אליה ואמרתי: 'את יודעת שאת שרה שיר שלי?'"
צמרת גם העדיפה לא להצטרף לאקו"ם, ובכך ויתרה למעשה על חלק ניכר מהתמלוגים הנאים שהיו יכולים לזרום לכיסה. היא עשתה זאת במודע, נוכח חוסר רצונה "להרוויח כסף מהנופלים". כשפנתה אליה לאחרונה ד"ר תמר אשכנזי וביקשה לשלב את השיר בספרה "אבל, היום שאחרי", העוסק בהתמודדות עם אובדן, הסכימה ללא היסוס. "ולפני כמה שנים", היא מספרת, "התנועה הקיבוצית הוציאה מארז דיסקים עם שירים של בני קיבוצים, וקראה לה 'החיטה צומחת שוב', אז אחיו של יוסף שריג, אחד החללים, שאל אותי: 'לא ביקשת על זה תמלוגים?' אמרתי לו: 'אתם שילמתם את המחיר – אני בסך הכול כתבתי שיר'".
תרבות השכול הישראלית מעוררת אצלה הסתייגויות, על אף שהמילים שלה תופסות בה מקום של כבוד. "פולחן האבל והקורבנות האינסופית מאוד לא לטעמי", היא אומרת. "הופכים את חיינו ליום זיכרון אחד ארוך, וזה מאוד מסוכן. בתור מורה תמיד התנגדתי לטקסים האינסופיים האלה ביום השואה, ביום הזיכרון וגם ב'יום רבין' - שבו מפארים את דמותו ומספרים עליו, במקום לעסוק בנושאים שבמהות. מלמדים את הילדים כל הזמן להתאבל, לעסוק במה שאין, וזה חבל, כי לצד האבל והצער על מי שלא הגיע ועל מי שנפל בדרך, קיימת האמירה שבמותם הם ציוו לנו את החיים. אז במקום להתמכר ולהתמסר לאבל, למה שהיה ולמי שאיננו, צריך לחשוב גם על מי שנשאר. מהבחינה הזו אני חושבת שהשיר כן מבטא איזשהו סיכוי, איזושהי תקווה".
תקווה שמתבטאת בכך שהעולם ממשיך להסתובב, למרות האסון, ושהשמש ממשיכה לזרוח בבוקר ולשקוע בערב? "זרח השמש, שוב השמש בא"?
"לא. יותר מזה. אלה דברים שתלויים באדם. החיטה לא צומחת מעצמה: החיטה מבטאת תקווה שגם בשנה הבאה נוכל לקצור אותה ושיהיה לנו לחם - וזה מעשה ידי אדם, לא כוחות הטבע. זה העניין. לא שהעולם ימשיך להסתובב על צירו ושהשמש תזרח - זה לא תלוי בנו. אני חושבת שהסיבה שאנשים נאחזים בשיר הזה היא שמעבר לאבל על אלה שאינם, עדיין יש בו את אלה שישנם. עדיין יש ילד שמשחק עם הכלב על הדשא, והוא צריך לגדול, והוא באמת גדל.
"את הילד ששיחק על הדשא, אגב, פגשתי באזכרה האחרונה. הוא בן של אחד הנופלים, והוא ניגש אליי ואמר לי שהוא תמיד הזדהה עם השורה על הילד וכלבו. אמרתי לו: 'זה היית אתה'. הוא היה הילד שראיתי בעיני רוחי כשכתבתי את זה, והוא כנראה זיהה את עצמו, כי הוא באמת היה ילד ששיחק על הדשא עם כלב. אז הילד הזה גדל, והוא מגדל עכשיו את ילדיו. יש כאן המשכיות, וגם להם צריך לדאוג. זה למענם".
__________________________________________________________________________________________________________
עוד באנשים:
- אורנה איינשטיין מקיבוץ מגן ממשיכה לעבוד בשדה למרות המלחמה
