הדפסה
לכתבה באתר
כשהחיים בתל אביב מורידים הילוך, הנסיעה ברכבת לחיפה הייתה שלשום כמו יציאה למסע נעים עם ניחוח של חו״ל. אחרי הליכה של חמש דקות מהתחנה למבנה של האקדמיה לעיצוב ויצו חיפה, בלב המושבה הגרמנית, הדי המלחמה הם זיכרון רחוק. תערוכת הבוגרים עדיין בהקמה, הגלויות והשמות של הסטודנטים עדיין מסומנים על הקיר במסקנטייפ לפני שימקמו עליהם את השילוט הסופי, אבל גם ללא הקוסמטיקה והליטושים הסופיים - עיני אורו. הנה כמה סיבות טובות לקחת רכבת לחיפה:
אחד הפרויקטים הראשונים שלכדו את תשומת ליבי הוא ״פרברים״ של אור שאלתיאל. מילון אבן שושן מגדיר פרוור כ״שכונה או אזור מגורים בקצה העיר, או חצר אחורית בבית המקדש״, והפירוש למלה ״Suburb״ בעברית הוא בכלל ״תת עיר״. בענף האדריכלות מתנהל כבר שנים דיון ער על מהות ומשמעות סביבת המגורים הזו, ו״עקרות בית נואשות״ לימדו אותנו לא מעט על חיי המשפחה במחוזות הפריפריה. חמשת סרטוני האנימציה שמוקמו בכניסה לחלל המרכזי של התערוכה מנסים לתמצת את המחקר החזותי שעשתה שאלתיאל. בכל מסך, בתוך חלל שמיימי ורוד, בקצב עדין, מרחפים אובייקט אחד או כמה אובייקטים, כמוטציות שנבנו מתוך המחקר והתבוננות אישית. עבודה רגישה עם איכויות גבוהות.
1 from Or Shaaltiel on Vimeo.
תרבות העיתונות היומית הוא נושא שמעניין אותי כבר שנים. אבירם בן שושן בחר להתמקד בשני קטבים עכשוווים, כל אחד בצד אחר של הסקאלה הישראלית: ״ישראל היום״ מול "הארץ״. החינמי, הזול, הימני והעממי, מול הגבוה, האליטיסטי והשמאלני. בארבע ערימות של נייר גרוס משני העיתונים האלה, אפשר לזהות את התוכן הכתוב ואת כמות הפרסומות.
בן שושן השווה בין כמות התמונות, מידת הצבעוניות, גודל הטקסטים, שטחי הפרסום, וכמה פעמים מופיעות מלות מפתח מסוימות (כגון ״ישראל״). זהו פרוייקט מרתק שנותן מושג על תרבת הצריכה שלנו, על הגירוי היומיומי שאנו חשופים לו, ועל כמות המידע החזותי שאנחנו צורכים - בין אם נרצה בו ובין אם לאו. העיתון היומי, בשביל קוראיו, הוא חלק מארוחת הבוקר. זו תעשייה שעוברת שינויים אדירים בשנים האחרונות, וכאן מוצג מחקר על חודש אחד, שמעניק מבט מעניין על פורמט מודפס שמתעקש להישאר רלוונטי. ״הפרויקט המורחב מתעסק באותם ניסויים", מסביר בן שושן, "רק שהפעם ערכתי אותם על תאריכים של חגים וימים מיוחדים. דרכם בחנתי מושגים כמו זהות, שואה וציונות״.
בן שושן ערך לא רק מחקר רעיוני וערכי, אלא גם ויזואלי. כך ניתן למצוא השוואות של גודל פונטים, כמות הפרסומות, מלל וצבעוניות בין שני ענקי התקשורת. לבסוף הרכיב מחדש את העיתון ״ישראל היום״, כאשר תוצאות הניסוי היוו עבורו את חומר הגלם:
״היינו הך״ הוא אחד הפרויקטים הבועטים בתערוכה, וזה שעשוי לעורר את ההדים החזקים ביותר. מי שגדל על ברכי הציונות בלבד, או על ספרי הקומיקס הבלגיים ״טין טין״ (בצרפתית: Les Aventures de Tintin et Milou), אולי ירצה להתרחק כבר עכשיו.
אדוה ליטויץ יצאה לבדוק את שנות הרדיפה של הפושעים הנאציים אחרי מלחמת העולם השנייה. בעוד שאדולף אייכמן נתפס, נשפט והוצא להורג, נרשמו גם כישלונות. כזה היה ניסיון הלכידה של לאון דגרל, מייסד המפלגה הנאצית בבלגיה. ליטויץ מצאה קשר הדוק בין ספרי ״טין טין״ של המאייר הבלגי הרז׳ה (שם עט שהוא היפוך שמו האמיתי, ז'ורז רמי) לבין עלילות ״חסמב״ה" שכתב יגאל מוסינזון. ״סיפורי הרדיפה הקשים והמורכבים תורגמו באופן פרדוקסלי לסיפורי הרפתקאות לילדים, שבהם נשזרו תכנים גזעניים ואלימים", מספרת אדוה. לדבריה, "המפגש שנוצר בין הרז׳ה, דגרל ומוסינזון, הוא למעשה מפגש בין הציונות לנאציזם, המצביע יותר מכל על קלות היפוך התפקידים בין הקורבן למקרבן, ודן באופן שבו התעוררות לאומית טומנת בחובה האדרה של הלאום לצד שנאה של האחר והשונה״.
הפרויקט, שעוסק בנכסי תרבות בני 60 שנה, עדיין רלוונטי ומעלה שאלות רבות - החל מערכי הציונות ועד לחינוך ילדים. כך או כך, ליטויץ שזרה בשש סצינות פרקים מתוך ספרי ״טין טין״ ו״חסמב״ה״, ונתנה להם פרשנות אישית.
איך מגדירים דימוי? ייצוג ויזואלי של מושג? מהו כוחו של דימוי? עד כמה אנחנו, הצופים, הקהל, שבויים בתוך עולם דימויים מוכר ומגובש? ועד כמה ניתן לחדש שפות חזותיות? אלו חלק מהשאלות ששאלתי את עצמי, כשהתבוננתי בפרויקט של עידן יניב ״Form Synthesis״.
יניב בחר לעסוק במהות הביטוי החזותי. הוא בנה אתר ליצירת פרשנויות חדשות למושגים מוכרים, כמו אנייה, אופניים, טנק וכדומה. לדבריו, באמצעות פירוק אובייקט למרכיביו והרכבתם מחדש לפי השלמת המלים במנוע החיפוש של Google, נוצרת פרשנות חזותית חדשה כתוצאה מחיבורים המבוססים על רלוונטיות של מיקום וזמן. תוצאות שזוכות למספר החיפושים הגבוה ביותר ברשת מייצגות את הנושאים שנמצאים בראש סדר היום בחברה שלנו.
כשהוא מתבונן ברלבנטיות של הייצוג החזותי, יניב מציג אופציות שונות שהתוכנה שלו יצרה למושג מסוים - יחד עם פרשנויות חדשות להן. אני לא בטוח שה״ייצוגים״ החדשים באמת מייצרים דימוי חדש ומקורי, אבל הפרויקט מעורר דיון מעניין.
רבים מהסטודנטים השנה מציגים פרויקטים שעוסקים במיפוי מידע, כחלק מקורס מתקדם שעברו השנה. אחד התוצרים המורכבים והמעניינים הוא של אפרי כץ ואור שאלתיאל, ״מיפוי לוח השידורים״. רבים מאיתנו מכורים לערוצי הטלוויזיה הממלכתיים, גם בעידן הרב-ערוצי שמאפשר בריחה לשלל ערוצים מקומיים ובינלאומיים, כדי לקבל את מנת הסם הטלוויזיונית הקבועה בין שמונה בערב ל-11 בלילה. כץ ושאלתיאל מציגים, בשפה אינפוגרפית מעניינת, כמה זבל אנחנו צורכים שם על בסיס יומיומי. על בסיס 12 קטגוריות שונות, שנצבעו בגוונים זרחניים שהזכירו לי מסכי טלוויזיה משנות ה-80, ושמשקפים את גובה רמת הטראש. באמצעותם, הם מצליחים להגיש אמירה נוקבת על ענף הטלוויזיה הישראלי.
״הגדרנו 12 קריטריונים לבדיקת התכנים הלא ראויים ובעזרתם ערכנו ניסוי על שידורי ערוץ 2", הם מסבירים. "בעזרת אפליקציה שעיצבנו, המשתלטת על המסך, ניתן למפות כל תוכנית ותוכנית ואת לוח השידורים כולו ולייצר התבוננות חדשה על הערוץ, על התוכניות ולקבל תמונת מצב מטרידה״.
אפרי כץ מציג מיפוי אישי ומרתק נוסף בתערוכה ״האינוונטר״. הוא מיפה את כל החפצים הממשיים והווירטואלים של חייו. אגרנים מוגדרים כבעלי תת-הפרעה, ואגרן עיצוב כמוני יודע להעריך פרויקט סיזיפי כזה: אפרי ברח למפות את הונו (כל רכושו הפיזי, כמו חפצים בדירה, וכל רכושו הווירטואלי, כמו מה שנמצא על המחשב) לכדי רשימה ארוכה, שאותה מירקר בשלושה צבעים זרחניים: ורוד = הסנטימנטליים (דברים שקשורים לרגשות אישיים); צהוב = דברים חשובים שיש בהם בעיקר תועלת פונקציונלית; ירוק = לפח, כל מה שאין בו צורך. כץ שופך את קרביו על קיר באורך 8 מטרים, בפרויקט שלא מנסה להתייפייף וגובל ב״אנטי עיצוב״. הוא גרם לי לחשוב על עיקר מול טפל, על מהות החומר בחיינו, ועל אגרנות בכלל.
האסקפיזם שמחלחל לאט לאט במהלך השוטטות נתן את אותותיו, ולרגע שכחתי שלא רחוק מכאן אזעקות ממשיכות להשמע, ודיווחים על פצועים והרוגים קופצים בהתראות הסלולריות כל כמה שעות. הגעתי לפרויקט של מורן בזז, והבטן התהפכה. ״פרח קרב״ הוא פרויקט אינטימי על אביה של מורן, שלחם במלחמת יום הכיפורים בסיני. לאחר המלחמה, כחלק מההחלמה והריפוי של הטראומה שחווה, החל אביה לעסוק בצמחייה ופרחים בפרט, ועם השנים פיתח מומחיות לגידול סחלבים. מורן מציגה על קיר ארוך איורי סחלבים העשויים בקפידה וברמת פירוט גבוהה, כשבהם נשזרים אייקונים צבאיים וסיפוריו מהמלחמה הארורה ההיא. חיבור כמעט בלתי סביר בין פרח אצילי לאלימות המלחמה. מרגש.
מפרויקט אחד שנוגע בסוף של מלחמה, לפרויקט אחר שנוגע בהתנהלות של מלחמה. ״יהי נשקנו טהור״ רלבנטי גם לימים האלה. אור אורון עוסקת בדילמה של צבא ומוסר. תוך ניסיון להימנע מדעות קדומות, בוחרת אורון להתמקד באירוע קרוב גיאוגרפית אך רחוק כרונולוגית. שם הפרויקט נלקח מתוך נאום של ברל כצנלסון בקונגרס הציוני ה-21 שנערך באוגוסט 1939, נאום שבו דיבר בשבחי ההבלגה: "הבלגה משמעותה, יהי נשקנו טהור. אנו לומדים נשק, אנו נושאים נשק (...) אך איננו רוצים שנשקנו יוכתם בדם הנקיים״.
אורון יצרה משחק שמשחזר את ימי המנדט הבריטי בארץ, ואת לחימת הפלמ״ח בהגנה על גבעת הרדאר בחיפה בשנים 1946 - 1947. המשתתף במשחק חי את הסיפור, ובנקודות זמן שונות יכול לבחור מה לעשות: האם להמשיך ללחום ולהפגיז, או להבדיל ולחדול. על פי החלטת הצופה, הסיפור מתקדם וסופו אינו ידוע מראש. ״כדי להדגיש את הקשר או אי-הקשר בין צבא למוסר, הצופה מקבל ניקוד על פי רמת המוסריות שהפגין במשחק, אך אי אפשר לנצח במשחק רק על ידי קבלת החלטות מוסריות, כלומר, אפשר להפסיד במשחק אך לקבל ניקוד גבוה, או לנצח במשחק ולקבל ניקוד נמוך״, אומרת אורון. המלחמה ממשיכה ברקע, ואי-אפשר להתעלם מהאנלוגיה. אילו היינו מציבים את הפלסטינים במקום היהודים, ואת היהודים במקום הבריטים במשחק, האם הבלגה הייתה מובילה לתוצאה אחרת?
ועוד כמה פרויקטים שנכון להתעכב עליהם: Pereption Of God - עידן סוויסה ניסה לבדוק איך אלוהים נראה דרך עיניהם של ילדים מוסלמים, נוצרים ויהודים מרחבי העולם. הוא ביקש ממאות ילדים לאייר את אלוהים ובנה מאגר אינטרנטי מרשים.
״אַיֵּךְ״ הוא פרויקט מרגש שמספר את סיפור משפחתה של טובי טל. משפחה שבה הורים שחזרו בתשובה, וחמישה (מתוך שישה) ילדיהם חזרו לימים בשאלה. טל מנסה לפרק את עולם המושגים שממנו היא באה. היא בנתה ״ארוחה משפחתית״ שבה כל אחת מנפשות הבית מוצגת על ידי אלמנט דתי עם טקסטים מקראיים שונים, שעברו מניפולציה.
אחד הפרויקטים המורכבים שמוצגים כאן השנה הוא של נטע עוז, "If I told him". עוז חקרה את אחד מכתביה של גרטרוד שטיין, תוך פירוק מלים ושימוש ביסודות קוביסטיים להבנה. הפרויקט מסוכם בספר מעוצב למשעי, המעביר את חווית המחקר באופן מדויק וברור.ואת ממצאי המחקר עוז מקרינה בסרטון אנימציה מהפנט, שאסור לפספס.
ללא לוגו, וללא שפה מיתוגית מהודקת ועדכנית, עם אמצעי תצוגה דלים ותחושה שרבים מהפרויקטים הופסקו לא בשלב הסופי שלהם, רק לצורך תצוגה זמנית, כשאוטוטו הסטודנטים ימשיכו במחקרם, בוגרי ויצ״ו חיפה מציגים תערוכת גמר עוצמתית. תערוכה ששמה את המסר, האמירה והרעיון כמטרות-על, כשהיסודות החזותיים שנלמדו לאורך ארבע שנים הם אמצעים משניים בלבד. אני כבר לא בטוח אם זה נכון או לא, איפה העיצוב פוגש את המסר, מה יותר חשוב ממה - כמו שקורה הרבה בחיים, כנראה, האמת נמצאת באמצע. במסע התערוכות שלי, אני שוב מוצף במחשבות על מהות תערוכת הבוגרים ומשמעות פרויקט הגמר. מזל שיש לי שעה להעביר ברכבת בחזרה לתל אביב.
