הדפסה
לכתבה באתר
מוזר לכתוב על תערוכת עיצוב כשבחוץ מתחוללת מלחמה. זאת אחת הסיבות, אולי, לכך שהטקסט שמלווה את התערוכה של המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל עיצבן אותי בקריאה ראשונה. למה תערוכת בוגרים מחלקתית צריכה להתהדר בשם נפרד - "רעזל דעזל", שנשמע כמו כרטיס טיסה לארץ רחוקה ואיך לעזאזל מבטאים אותו - ובמיתוג נפרד מהתערוכה הכללית של בצלאל? מדוע צריך סיפור מסגרת פומפוזי על שבטים וספינות קרב ממלחמת העולם הראשונה? נסעתי דרוך וסקרן.
>> המיטב של המחלקה לתקשורת חזותית שנקר 2014
בטרם נחתתי בהר הצופים, הספקתי לקרוא את מניפסט התערוכה: ״תערוכה - התכנסות של כתשעים סטודנטים, בוגרי המחלקה, לקבוצה-לשבט אחד. בתערוכה זו נמסרת תמונת-שיקוף והיא הזהות העילית של הקולקטיב הזה. שתי צורות מסירה מציגות את תמונת העל הזו: בטריטוריה אחת נפרשות דמויות מסך, ראשן מסכי עשרים ואחד אינץ׳ וגובהן כגובה הסטודנטים. בהם מציגים הסטודנטים את המבט הפרטי האינדיווידואלי שלהם, ומשקפים את התפקיד והיכולת המיוחדת שבאמצעותה הם תובעים ומסמנים את מקומם בשבט שהוא המחזור הנוכחי, וביישות הגדולה שהיא התקשורת החזותית. בטריטוריה מקבילה מתגייסים כולם למבט קולקטיבי אקלקטי - מאות עבודות משתלבות זו בזו ויוצרות מראה גדולה שכל הפרטים שותפים לה. רעזל דעזל הוא מהלך, תצוגה של תעתוע. הסוואה שאינה מחביאה את האובייקט אלא משנה את תצורתו ותפישתו על ידי המתבונן. והוא, האובייקט, מושך את תשומת הלב, תופס את העין ומניח את עצמו בחזית במקום להסתתר. וכך התערוכה מנכיחה את היסוד המתעתע שטמון בבסיס העיצוב הגרפי וחוגגת אותו (כמו הגרפיקה הפוטוריסטית שעטפה ספינות קרב במלחמת העולם הראשונה, בדיוק לפני מאה שנה - Razzle Dazzle ships) והסטודנטים, השמאנים שבשבט, קוראים לך לבוא אליהם ולצלול לתוכם״.
התחושה הראשונה שלי כשנכנסתי לתערוכה הייתה של הימצאות במקום אחר, אקס-טריטוריה בתוך פסטיבל התערוכות של בצלאל. קירות חללי התצוגה נצבעו בוורדרד עדין, כשסדקים כסופים גסים מפלחים מדי פעם את המשטחים החלקים. החלל המרכזי זרוע בעשרות צגי מחשב על עמודים, בגובה העיניים, עטופים בשכמיות (Hoodies) כסופות המעניקות תחושה חייזרית. הרגשתי לרגע בקליפ של דפש מוד, Walking in my shoes. את פניי קיבל גיא שגיא, מעצב ומרצה בכיר במחלקה, שאצר את התערוכה (וגם אחראי על עיצוב השכמיות).
המחשבים האנושיים מייצגים את מאה הסטודנטים שסיימו השנה. בכל מחשב ניתן לראות לופ של שני סטודנטים, שמציגים את הפרויקטים הנבחרים שלהם. זהו המבט האישי שלהם. כמו הד עדין ברקע, הדמויות הכסופות מלוות את המבקרים לכל אורך התערוכה, במסדרונות, בגרם המדרגות ועד לקומה העליונה, שבה מוצגים הפרויקטים פיזית.
החלק השני והמרכזי מרוכז בקומה אחת. חששתי מבליל כאוטי שיעטוף את הקירות מכל עבר - זהו אתגר לא פשוט, לאצור ולהעמיד תערוכה של 100 איש - אבל התוצאה הפתיעה לטובה. בחללים פתוחים וגדולים שובצו הפרויקטים באופן שנראה אקראי, ועם זאת נקי וברור. השוטטות בין העבודות נעימה, כמעט מוזיאלית. האוצרות מדויקת והארגון בחלל (כולל חדר הספרים), הקשר שבין התצוגה על הקיר, גובה התלייה, התפזורת, ההתייחסות לפרויקטים הדיגיטליים שהוצגו במחשבים האנושים שעמדו מאחורינו, כל אלה העניקו תחושה נעימה מבלי ללכת לאיבוד בתוך תערוכה עצומת ממדים.
אבל כל אלה מלים-מלים סביב התערוכה. ואולי כאן טמון המוקש. בקבוצה שהסתובבתי איתה עלתה הטענה, שסיפור המסגרת של התערוכה יותר חזק לפעמים מהתוכן שלה. הנחתי לחברים להמשיך להתווכח על המטפת, והלכתי לחפש פרויקטים מעניינים. מאכזב בעיניי שאין כמעט פרויקטים שמתייחסים לכאן ולעכשיו, גם אם רמת העיצוב סופר-גבוהה ותחומי העניין מגוונים מאוד ומפתים לעמוד מולם ולהתבונן ארוכות. הנה הפרויקטים שהותירו בי את הרושם הרב ביותר:
״קרוב יותר לשום מקום״ אבי נעים ואדר רום
זהו פרויקט אינטראקטיבי שמחבר מוזיקה, עיצוב ואנימציה, כך שהצופה הוא היוצר. במרכזו נמצא סרטון אנימציה של בחור שמחפש בחורה, סיפור פשוט וחמוד שנראה כמו תירוץ להרים את הפרויקט המופלא הזה. ״גם אני וגם אדר לא באנו מתחום התכנות והאנימציה״, אומר אבי נעים בשיחה טלפונית. ״עסקנו בעיקר במיתוג ואיור בשנים האחרונות, וכשניגשנו לפרויקט הגמר לא התחשק לנו לעשות עוד מיתוג לחברת קרקרים. רצינו לעשות משהו פחות מסחרי, כזה שאנחנו שיעשה לנו כיף״.
שניהם אינם מוזיקאים מקצועיים, אבל מוזיקה היא האהבה הגדולה של שניהם, לכן החליטו ללמוד תכנות (בעיקר אדר) ואנימציה קלאסית, וליצור משחק חווייתי מוזיקלי ואינטראקטיבי. ״לא פחדנו להיכנס לתחום לא מוכר", אומר אבי, "להיפך, זה היה חלק מהכיף. אנחנו גם שותפים לדירה. הקמנו כאן סטודיו קטן, זה הרגיש טבעי, היה כיף״.
השניים הלחינו את המוזיקה של פרויקט הגמר, שמשלבת כלים אלקטרוניים ואנלוגיים עם סימפולי שירה מתקליטים ישראליים ישנים. כפי שהם מסבירים בטקסט הנלווה, הפרויקט יכול עוד להתפתח ולגדול, מפני שאפשר להוסיף אינספור פיצולים ומסכים "שירחיבו את תחושת השיטוט ויוסיפו משימות וסוגים שונים של יצירה מוזיקלית בדרגות קושי שונות, שבהן היחס בין הקושי והחופש היצירתי משתנה״.
הסגנון האיורי, המינימליזם המדויק והצבעוניות הרזה יוצרים אווירה שובת לב, שגורמת לצלול פנימה. יש משהו מאוד עדין ולירי בפרויקט שלהם, הופנטתי למסך ושיחקתי דקות ארוכות. עודכנתי שבקרוב הפרויקט יעלה ל-AppStore, אני ממתין.
גרנד גרנד הוטל שירן ברי
פרויקט נוסף שלקח אותי למחוזות רחוקים דווקא כן קשור למיתוג. קבלו את Grand Grand Hotel, העבודה של שירן ברי, שעוסקת במלון לאנשים אסקפיסטים - המלה הכה מדוברת בימים אלה על רקע המלחמה - ברמז די ברור לסרטו האחרון של ווס אנדרסון (The Grand Budapest Hotel) הציורי והצבעוני. בקיצור, הפרויקט של ברי, עם צבעוניותו הפסיכדלית והנוכחות שלו במרחב, משך אותי כמו מגנט.
העיצוב עדכני וססגוני (מאוד ססגוני. היו מקומות, כמו באיבזורים, שבהם הוא מוגזם וגימיקי מדי), ובעיקר עשה לי חשק לחסל על המקום מנה עצומה של במבה אדומה, אבל השחקן המרכזי כאן הוא הקופי-רייטינג. מנוסח במדויק עם הרבה חוש הומור, כיאה לפרויקט קליל ומחויך. קדימה, איפה עושים צ׳ק אין?
''גם אני ידעתי אהבה'' אלירן הרוש
גם כן צבעוני, אבל אחר לגמרי, גם אם מדבר במידה מסוימת על אסקפיזם, הוא הספר ״גם אני ידעתי אהבה״ שכתב חנוך לוין ושאייר הסטודנט אלירן הרוש. זהו ספר שובה לב, בוטה בדימויו, לא מיופייף, ומסוגנן בהומור ובציניות חנוך-לוינית. מעבר לבניית הדמויות, הרוש מציג עולם פרברטי ומצחיק. הכפולות של הספר, שמשתנות מעט לאורך הדפדוף, מצליחות לרתק ולייצר חוויית שוטטות בעולמו הפרוורטי של לוין, שבטוח היה מאושר וחותם עליו מיד.
הספר מכיל שירים, קטעים קצרים ומונולוגים מתוך מחזות ומערכונים של לוין. ״התכנים של חנוך לוין הוצגו כנושא כללי לכל קבוצת ההנחיה של רותו מודן", אומר הרוש כשאני שואל אותו מדוע בחר דווקא בו. "לא הכרתי הרבה טקסטים של חנוך לוין, וכבר בקריאה ראשונה נורא עניינה אותי נקודת המבט הפטישיסטית, הגרוטסקית והבוטה. בחרתי להתייחס לנקודות המבט האלה ממקום של אהבה, רומנטיקה, חוסר רומנטיקה, מיניות - נושאים שתמיד עניינו אותי כמאייר וכיוצר. על פניו הספר נראה כמו ספר שירה קטן, חמוד ואדום, וכשנכנסים לתוכו מגלים שזה לא מה שנראה במבט ראשון. בחרתי טקסטים שלא באים רק לבקר את הזוגיות והרומנטיקה, אלא גם להציג אותה כמו שהיא, להציג את הטבע האנושי והדחף של האדם לצמצם את האחר לכדי אבר אחד; תחת, זין, שדיים".
האחים גרים על פי פרישמן איתן אלוא
ספר מאויר נוסף ששבה את ליבי, גם בסגנונו האיורי אך בעיקר באופן שבו הוא מדופדף (ומקופל), הציג איתן אלוא: ״האחים גרים על-פי פרישמן, שלושה סיפורים מאוירים״. זאת ערכת סיפורים של האחים גרים, המאוגדים לכדי יחידה אחת. כל סיפור הוא פוסטר מקופל, ופתיחתו של הפוסטר היא למעשה הדפדוף בו.
כשילדים פספוסים בני שנתיים כבר ״מדפדפים״ בטאבלט, לא קל למצוא פתרונות יצירתיים, מגרי חושים. עדיין אין לי ילדים, אבל שקעתי בספר הזה בעצמי כמו ילד סקרן. הצבעוניות, שילובי הצבעים והסגנון האיורי, הזכירו לי משהו מספרי הילדים שאני גדלתי עליהם - מעין דלות ופשטות מקומית של פעם, מול עושר איורי רב פרטים. דפדוף נעים.
גופא רותם סואיה
אני מחפש רעיונות מעניינים, חדשניים, שכמו סרט טוב יגרמו לי להמשיך ולחשוב עליהם גם אחרי הצפייה עצמה. בפרויקט ״גופא - בית מדרש קווירי״ של רותם סואיה, מצאתי את אותו רגע, שהתחיל בכך שנעצרתי מולו במסדרון. בטקסט ההסבר נכתב כך: ״בשנים האחרונות אנו עדים להקצנת השיח על מיניות בשיח הדתי. כנגד ההחמרות הרבות בנושאי הצניעות והתפיסה הדיכוטומית של מהות הגבריות והנשיות, ישנם קולות אחרים, הטוענים כי יש צורך בדיון חדש ואמיתי סביב מהות המיניות ותפקידה בחיינו. הפרויקט מנסה לשלב בין המסורת היהודית לבין קריאות קוויריות חדשות בסיפורי התנ"ך, המשנה והתלמוד. לא עוד דיבור על הסתרה והדחקה, אלא דיבור על התמודדות והכלה של רגשות ותחושות שנחשבו למוקצות במשך שנים״.
השפה הגרפית שאובה מתחום הביולוגיה והכרומוזומים, אך גם נשענת על טקסטים דתיים ועל תחריטים של גוסטב דורה, תוך שימוש בצבעוניות של ורוד וכחול, כמייצגים את הקוטביות המגדרית. "גופא" בארמית היא, כמובן, גוף, ובמניפסט של העבודה נכתב כי "יש צורך אקוטי בשיח חדש על מהות הגופניות והצניעות, על מגדר ומיניות, גם בתוך הקונטקסט היהודי-דתי״.
הפרויקט מותח, בעיניי, את הגבולות הקיימים ומייצר חיבור מעניין בין דת, קדושה ומגדרים קוויריים חד-מיניים. הוא מעוצב באופן מכובד, מדויק ואינטליגנטי, ושמחתי לגלות שהוא לא נפל למלכודת של פרובוקציה וקלישאות.
לינק עילי עובדיה
׳"לינק" היתה תוכנית רדיו ששודרה בגלגל״צ עד 2007, והיא גם האפליקציה שעיצב עילי עובדיה כפרויקט גמר. מטרתה להציע "חוויית האזנה מעט שונה למוזיקה, תוך מתן הסברים ונימוקים במעבר בין רצועה לרצועה. האפליקציה מעשירה את ההאזנה בעובדות ובאנקדוטות באותו מרווח שבין שיר לשיר, ויחד עם זאת יוצרת מסלול או נרטיב מוזיקלי אשר חוצה ז׳אנרים ותקופות זמן״, לשון הטקסט הנלווה.
האפליקציה משמשת כפלטפורמה שיתופית, שבה יכול המשתמש להוסיף קישורים משלו ולדרג קישורים שמוצעים לו, וכך לייעל את איכות הקישורים בין השירים והאמנים.
השפה הגרפית מצטטת את העדכונים האחרונים בתחום המובייל והדיגיטל. הוורוד והרקע הכחול-סגול-כהה הולמים בעיניי את הז׳אנר המוזיקלי, ומעל לכל, השוטטות באפליקציה נגישה, נעימה ואינה מתאמצת.
פרויקטים נוספים שאני ממליץ לא לפספס הם:
ספר הקומיקס ״טרנקילו״ של ארז צדוק, שבו נחשפים מעלליו של היוצר בדרום אמריקה מול שלטונות ההגירה האמריקאיים.
העבודה של שי ענבר ״עיצוב לחיים״ (A Pattern Language), היא ספר דיגיטלי לטאבלט על פי ספרו של האדריכל כריסטופר אלכסנדר המתאר שיטת אדריכלות מעשית מעודדת חיים. בספר מובאים 253 דפוסים ליצירת סביבה שטובה לאנשים שחיים בה. אלכסנדר יצא מנקודת הנחה שכל סביבה מורכבת מדפוסים, כשם שכל חומר מורכב מאטומים.
״עתיד ורוד״ של אביה זוהר שאקי היא קמפיין מעניין, שמטרתו העלאת מודעות בנושא סטריאוטיפים מגדריים.
הפרוייקט של דניאל פיין ״Connection App״ מנסה לענות על צורך בסיסי בשהות בשדות תעופה: להעביר את שעות ההמתנה הארוכות במפגש בין תרבותי עם נוסעים אחרים, שנמצאים כמובן באותה סיטואציה.
כשיצאנו מהתערוכה התפתח דיון על המשמעות של תערוכת בוגרים, על רקע התחושה שבשנים האחרונות האקדמיות מנסות להמציא גלגלים חדשים בכל שנה כדי לייצר אטרקציות. תהינו מהי בכלל משמעותה של תערוכת בוגרים בימינו; כמה חשוב לבדל ולייצר סיפור מסגרת מיוחד, שעלול להשתלט על הנושא שלשמו הגענו: פרוייקטי הגמר של דור מעצבי העתיד. גם בהקשר הזה עלתה השאלה איפה הפרוייקטים הפוליטים והחברתיים.
השיחה נקטעה במבזק חדשות על יירוטים מעל תל אביב. נזכרתי בשכמיות הכסופות, ורק רציתי לשים עלי אחת כזו, להיעלם ולהתעורר אחרי המלחמה.
