הדפסה
לכתבה באתר
7 מיליון וחצי שנים. זה, על פי ספרו הגאוני של דאגלס אדאמס, ״מדריך הטרמפיסט לגלקסיה״, פרק הזמן שהיה נחוץ כדי להגיע לתשובה ״42״.
מי שלא מכיר את הסיפור הגאוני, רק נזכיר שבספרו של אדאמס עכברים תכננו מחשב על על מנת שיענה להם מה משמעות החיים, היקום וכל השאר. 7 מיליון שנים וחצי עבד המחשב, ״מחשבה עמוקה״ שמו, על הקושיה, עד שחזר עם תשובה: 42. מחשבה עמוקה הציעה גם שהעכברים יבנו מחשב מתקדם יותר על מנת לקבל את השאלה שאותה חיפשו (זו, לדידו של אדאמס, הייתה סיבת היווצרותו של כדור הארץ), אבל חמש דקות לפני שנתן את התשובה שעליה עבד עשרה מיליון שנים באו הווגונים ופוצצו אותו לטובת דרך אקספרס חדשה. באסה.
מגזין אסקוויר אמנם קֿיים ״רק״ 82 שנה, אבל זה לא הפריע לו להגיע לאותה מסקנה בדיוק: שהתשובה הנכונה לשאלה הגדולה המטרידה את כולנו היא, אכן, 42.
השאלה, במקרה שלהם, הייתה ״מהו הגיל הסקסי ביותר עלי אדמות״.
ובאופן לא ממש צפוי, גם הפעם, ממש כמו אצל דאגלס אדאמס, יצרה התשובה הזו רגימת אבנים, רק שברוח הזמנים היא וירטואלית ומתנהלת ברשת.
אין אתר שלא הגיב, אין מגזין שמכבד את עצמו שלא רתח על הקביעה ואין אחד שיכול להתעלם מהויכוח המרתק הזה שנוצר לו בימים האחרונים באינטרנט. והאמת? יש סיכוי לא רע בכלל שאנחנו רק בתחילתו של דיון פורה, שיענה על הרבה יותר דברים ממה שחשבנו.
42 זה ה-25 החדש
אז על מה, בעצם, כל המהומה? כמיטב המסורת, גם השנה בחר אסקוויר בגיל הסקסי ביותר עלי אדמות. ב-1999 נבחר הגיל 27, ב-2008 נבחר הגיל 39 ופעמיים (1937 ו-1983) הניף את הגביע הגיל הבלתי סביר בעליל 86. אז למה, לכל הרוחות, קמה דווקא סביב שתי הספרות הללו מהומה רבתי?
בשביל להבין את זה צריך, קודם כל, לקרוא את הטור שכתב טום ג׳ונוד, מבכירי הכותבים של המגזין המכובד.
״בואו נודה בזה״, פתח את טורו, ״פעם היה משהו טראגי אפילו באישה בת ה-42 היפה ביותר עלי אדמות. למרות שהיו עוד יותר מחצי חיים לפניה, היה ברור שהיא הגיעה לסוף של משהו, ואם להיות יותר מדוייקים, כל דבר שהחברה העריכה בה, מעבר, כמובן, ליכולתה המופלאה כאמא. אם היא נשארה סקסית, היא סווגה כטורפת או כנואשת. אם היא נשארה יפה, מה שנתן לה כוח היה העובדה שהיופי שלה דועך. ואם היא נשארה לבד, נו, אז שאלוהים יעזור לה״.
וזו, להזכירכם, רק הפסקה הראשונה.
לקריאת טורו המלא של טום ג׳ונוד באנגלית, לחצו כאן
״… בחברה שבה הגיל הממוצע נוסק למעלה כל הזמן, אין לנו ברירה אלא להמציא את הנעורים מחדש כל פעם״, ממשיך ג׳ונוד. ״החיים נמשכים יותר זמן, וכך גם יופי, פוריות וסקס. ובכל זאת בנות ה-42 לא נהנות מאיזו תנופה מדעית, אלא דווקא פוליטית ואישית. לפני כמה דורות, אישה בת 42 נאלצה לקבל על עצמה את דין הביולוגיה והחברה. עכשיו זה נראה שאין אוכלוסיה בחברה שלנו שהייתה רוצה להיות חופשיה יותר מהן. שמרנים עדיין תוקפים את הפמיניזם בטיעון האבסורדי שהוא הופך נשים למושכות פחות עבור גברים. האמת היא, שזה הפמיניזם שהפך את הנשים בנות ה-42 לכל כך נחשקות״.
במקום להגיד את מה שיש לנו להגיד - ויש לנו, בהחלט יש לנו - על הטור הזה, שנמשך ונמשך, נגיד רק את זה: זה היה טור שכנראה היה מלא בכוונות טובות, והדרך לגיהנום, אתם כבר יודעים, רצופה בדיוק בכוונות כאלה.
תודה שנמשכתם אלינו, באמת
נשים מכל העולם הגיבו על הטור הזה, והתגובות בהחלט ממשיכות לזרום.
״זה מאוד נחמד שכותבים גברים מבינים שנשים בכל הגילים יכולות להיות מושכות״, כתבה ג׳סיקה ולנטי בגארדיאן. ״אבל למסגר את זה כאיזו תגלית מזהירה הופך את העניין לתשבוחת לגברים, ולא לנשים״.
בגוקר ניתנה הכותרת ״כתבי אסקוויר מכריזים: אנחנו מוכנים לשכב עם נשים גם בתחילת שנות הארבעים שלהן״ ומתחתיו טור חריף מאין כמוהו, ואם חשבתם שמסע הצלב הזה נגמר, אתם ממש טועים.
במכתב פתוח שפירסמה אן ברנוף בהאפינגטון פוסט, היא כתבה: ״המגזין הנכבד שלכם הכריז על 42 כגיל המושך ביותר עבור נשים, ומה שהלהיב אתכם היה כמה העובדה הזאת מפעימה אתכם. אני יכולה רק לנחש שאשתו הרביעית של הכותב עדיין בשנות העשרים לחייה, נכון״.
אבל חריפה מכולן (בינתיים, כי פחות או יותר כל שעה יש טור חדש) הייתה טרייסי מור מג׳זיבל, שכתבה: ״נשים בנות 42 נמלטות בציפורניים מהקרח הדק שמתחתיהן, נואשות לברוח מהקבר שמביאים איתם הגיל המתקדם ואיבוד היופי, אבל חצויות בגלל שהן יודעות שמתחת לקרח הדק יש מים קפואים, ומה יכול לשפר את ההופעה החיצונית שלך יותר ממים קפואים?״.
ומי שמסכמת את הנושא טוב יותר מכל אחד אחר היא מייגן מרפי, שכתבה לרבי: ״זו הכתבה הזו בדיוק שמסבירה למה כל כך הרבה רוצות שריקודי עמוד יהיה דבר מעצים ולמה שבורלסק יהיה סמל המהפכה הפמיניסטית. אנחנו חושבות שגברים שבוהים בנו נותנים לנו כוח, אבל זה לא נכון. זו הבהייה הזו בדיוק שעושה לנו דה הומניזציה. ואנחנו רוצות להיות אנושיות, גברים. אנחנו רוצות את זה מאוד״.
אז האם זו הכתיבה? עצם ההכרה העמומה שאישה בתחילת שנות ה-40 שלה יכולה להיות מושכת? או ההצדעה העצמית של אסקוויר לעובדה שמיטב כותביהם הצליחו לעשות את הבלתי יאומן, ולמצוא נשים בתחילת העשור החמישי לחייהן כאטרקטיביות? אין לדעת. מה שבטוח הוא שהרשת (והמדיה בכללותה) גועשת וסוערת והפעם, כך נראה, מישהו בהחלט עומד להיפגע מהריקושטים.
מה אתם חושבים? טור לגיטימי, או אכן שובניזם במסווה של פמיניזם?
