הדפסה
לכתבה באתר
כמו בכל שנה, תקופת תערוכות הבוגרים במחלקות התקשורת החזותית מצריכה טבלת אקסל כדי להבין מי מציג, מתי ואיפה. אני בכלל בעד זבנג וגמרנו: בואו נעשה פסטיבל של תערוכות במשך שבוע אחד, כמו בשבוע העיצוב בלונדון, שבו נסתובב ברחבי המדינה, נראה ונחווה את דור מעצבי העתיד. אבל עד שנהיה לונדון, יש רמת גן. נכנסתי לאוטו ונסעתי לשנקר, לתערוכה הראשונה של בוגרי תקשורת חזותית 2014. המירוץ התחיל.
השנה בחרו בשנקר לפתוח את התערוכה מבעוד מועד, כבר במהלך שבוע ההגשות. כל אחד יכול היה להגיע ולשמוע את הביקורות. אני הגעתי ביום שבו לא נערכו הגשות, אז יצא שהסתובבתי בנעימים במסדרונות הריקים מסטודנטים מרוטים או מהורים מלווים. מומלץ בחום (התערוכה פתוחה לקהל הרחב מ-22 עד 24 החודש).
>> המיטב של המחלקה לתקשורת חזותית בצלאל 2014
גם אחרי שוטטות מעמיקה בין הקומות (התערוכה מחולקת בין שתי קומות המחלקה וגלריית הכניסה בבניין המרכזי), אין אף פרויקט אחד משמעותי שהתקבע בתודעתי על פני שאר חבריו. בסופו של דבר בחרתי 10 פרויקטים מתוך כ-80 הבוגרים, כל אחד מסיבתו הוא.
החברתי
השבוע מלאו שלוש שנים לפרוץ המחאה החברתית של קיץ 2011. סמדר בר-יוחאי בוחרת להציג פרויקט מעניין, ומאוד רלוונטי למחאה. "בית משלך" הוא סט ערכות הדרכה למגורים אלטרנטיביים, על רקע מצוקת הדיור הקשה בישראל, תוך התייחסות לפגיעה האקולוגית במרחב. כל ערכה מציגה צורת מגורים חלופית, החל מהפשוטה ועד למורכבת ביותר, "כדי לעודד התנהלות אקולוגית תוך מתן דגש לרלוונטיות לימינו", היא כותבת בדברי ההסבר. "ההשראה מגיעה מצורת החיים בחברות פשוטות, המקפידות על תנאי קיימות". בין אם זו הצבעוניות השחורה-לבנה, ובין אם זו רמת הפירוט של האיור שמזכיר סגנונות אפריקאיים או דרום אמריקאיים, הפרויקט של סמדר בר-יוחאי משך את תשומת ליבי ברגע שנכנסתי לחלל הגלריה.
הפוליטי-מדיני
יש לי פטיש למשחקי קופסה, וגם פטיש לא קטן לפוליטיקה ולמאבק להפרדת הדת מהמדינה, כך שהפרויקט של דניאל מרקוס גירה אותי מאוד. מרקוס יצרה, תיכננה ועיצבה משחק חברתי המדמה את מדינת ישראל בשנת 2030, במצב היפותטי שבו רוב האזרחים הם חרדים. "כל אחד מהשחקנים יכול לבחור בין דמות חרדית או חילונית, כשבהתאם לכך יותווה המסלול המשחקי של דרך החיים שהוא יחיה", כותבת מרקוס. למרות רמת ביצוע גבוהה ביותר, תוך ירידה לפרטים הקטנים, אני לא בטוח שהצבעוניות והמראה ההיפסטרי המעודכן משרתים את המשחק באופן המיטבי. ועדיין, הוא מאפשר להעביר את הזמן לא רע עד שהמציאות הזו תתגשם.
ההומוריסטית
פרויקטי גמר רבים נוטים להיות כבדים ורציניים מאוד. במכוון או שלא, מול עבודתה של מרקוס הוצג ברוב הדר פרויקט סופר-מצחיק, שעוסק במה שהחברה החרדית לא תקבל באהדה: ערוץ דראג ישראלי. "גלאדיס" של אפרים בר מציג אריזה גרפית לערוץ טלוויזיה בדיוני המוקדש לדראג קווינס, כולל מעברונים, הצעה לתוכניות (כולל תוכנית בישול חרדית) ושפה איורית וגרפית שלמה. פחות הצחיקה אותי הבחירה התמוהה במונוכרומטיות של שחור לבן. לדעתי, היה עדיף לבחור באופציה של צבעוניות-יתר, גם אם היא צפויה, כי מלבד כמה שניות חזקות של הבזקי הצבע במעברונים, כל השאר מזכיר את ימי האנטי-מחיקון של תחילת שנות ה-80.
הבלתי צפוי
פרויקט נוסף שעוסק ברבדים דתיים הוא של גילת דיין, שעיצבה מגזין אופנה לנשים דתיות, "בת מלך" שמו. כאספן מגזינים מושבע נמשכתי לפרויקט, ושמחתי לראות שהוא לא נפל לקלישאות. "הפרויקט מבקש להתמודד עם האתגרים הנובעים מהאופי היהודי-דתי של קהל היעד, תוך שהוא מציע פתרונות ייחודיים למגזר", כתבה דיין, והתוצאה נאמנה לדברים. המגזין הוא לא המלה האחרונה בעולם האופנה, אבל הוא לא צריך להיות כזה. יש לו מראה מדויק שהולם את קהל היעד, ועם זאת הוא מצליח להתייחס לטרנדים העכשוויים באופנה, איפשהו בקו התפר שבין הפרסומות של גוטקס משנות ה-60 לבין לוק שלא היה מבייש את Vouge. פרויקט מסקרן עם סטיילינג מצוין.
הטכנולוגי
באפריל האחרון, ״ניו יורק טיימס״ פירסם מאמר שטען שאנו צריכים להגן על המידע שנמצא בהיסטוריית החיפוש האינטרנטי שלנו. זאת, משום שהוא מכיל מידע עצום על מצב הבריאות שלנו (גופנית ונפשית), תחומי עניין, היסטוריית נסיעות, פחדים והרגלי קניות. ״The Search״ של עמר זיכר דן בהיסטוריית החיפוש שלנו ובמה שהיא אומרת על הזהות שלנו. זיכר בנתה אתר שמבקש לקטלג את החיפוש שלנו, ולהיות מעין ארכיון חזותי של השוטטות האישית שלנו ברשת. למי שנלחץ מנתונים סטטיסטיים, מטבלאות ומדיאגרמות - ובפרט כשמדובר בחיים הפרועים שלו - האתר נותן מענה הולם, בעזרת עיצוב ממשק מינימליסטי, עדכני ונעים. מצאתי את הצבע הכהה של הרקע נכון לתחושת "מאחורי הקלעים של הרשת", ומבחינתי האתר רק העצים את החשק לנבור עוד ועוד במעלליי הישנים.
האמוציונלי
הפרויקט של אדר צרור נחבא אל הכלים. מחמאת-מסדרון שהאוזניים שלי יירטו גרמה לי לחפש אחריו, וטוב שכך. צרור עוסק באחד הנושאים הטעונים בצה״ל: הלם קרב. היום קוראים לזה ״פגועי קרב״, בגלל המרחק העצום בין תגובה של הלם לפגיעות הנפשיות העמוקות שעלולות להתרחש כתוצאה מהלחימה בטווח הארוך. כמי שיצא לו לשרת בלבנון ובשטחים, קפאתי במקומי. הפרויקט אינו קל לעיכול, לא בעיצובו ולא בתכניו, אבל הוא שואב פנימה. אדר, שהשתתף במלחמת לבנון השנייה כלוחם בהנדסה קרבית, תיעד אחרי המלחמה עדויות לאחר שהחל ללקות בסימפטומים של פוסט-טראומה (PTSD), בהם עצבנות, חוסר קשב, סיוטי לילה ופגיעה בזיכרון. מרגש מאוד.
האסקפיסטי
עכשיו נעזוב את הצבא, הדת והמדינה. מצאתי רוח חופש בניחוח ציזיקי, בפרויקט ״סלוניקא״ של מאזה רעות. מדובר במיתוג של פסטיבל שנתי, הנודד בין ערי נמל ישראליות כדי לקדם את מורשת יהודי סלוניקי. העיצוב עדין, השפה עדכנית (נמל תל אביב באיורים שובי לב), ואוסף הצלחות המאוירות בכחול כל כך יפה, שהדבר האחרון שבא לך זה לשבור אותן על הרצפה ולצעוק 'יאסו!'
הפוליטי
חזרתי למציאות מול הפרויקט של גל כהן, ״Docu-Hub H2״. הפרויקט פוליטי מאוד - הכיבוש והפלסטינים תחת הכיבוש - והוא כמובן סופר-רלוונטי בתקשורת העכשווית, במיוחד בשבוע שבו פורצת עוד מלחמה. "הפרויקט עוסק בהקמת מעבדה (hub) לקולנוע תיעודי בשטח h2 בחברון, שמטרתה לפתח העצמה אישית באמצעות יצירה", כותבת כהן בהסבר. "במציאות החיים הקשה תחת הכיבוש הישראלי, מרבים תושבי האזור לתעד את חייהם. המעבדה מבקשת לתעל את חומרי הגלם ליצירת סרטים תיעודיים העוסקים בממדים שונים של האישי ושל החברתי באזור זה״. אני לא בטוח שהבנתי את לוגו המיזם (ספק עין בוחנת, ספק מבט-על של המוקטעה), אבל השפה הגרפית מדויקת, נגישה ולא מתאמצת (עלוני המידע הזכירו לי לוחות מופעים של ברים בתל אביב).
״הפרוייקט נבע מביקורים חוזרים בעיר לאורך שנתיים. שם אין צורך לדבר בשפה העברית, והפרוייקט מיועד לאוכלוסייה הפלסטינית והבינלאומית. בחברון פועלת אוכלוסייה דוברת אנגלית של מתנדבים מארגוני זכויות אדם שונים בעולם, ולכן גם הסרטון והאתר הם באנגלית״. כך עונה לי גל כשאני תוהה על חוסר השימוש בעברית בעבודתה. על אף מקצועיותה בתכנון ובעיצוב, בעיני יש כאן פספוס מסוים: הפרוייקט היה יכול להוות פלטפורמה מצוינת להנגשת המציאות הפלסטינית דווקא לקהל הישראלי היהודי, שמנותק כמעט לחלוטין ממה שקורה ממש מעבר לגדר. פרוייקט חשוב מאוד.
האינטראקטיבי
"אנחנו מעצבים את הכלים שלנו, והכלים שלנו מעצבים אותנו", קבע מרשל מקלוהן, מהאבות המייסדים של חקר המדיה וחוקר של עתיד הטכנולוגיה. זהו גם שמו של הפרויקט המוזיקלי של טל בלטוך. על קיר בחדר חשוך מוקרנים אייקונים על גבי קוביות לבנות, כשמולן קונסולת כפתורים שגרמה לי להרגיש ב״אנטרפרייז״. בלטוך אומר ש״כלים הם היסוד של כל תרבות ומקצוע. ארגז הכלים הדיגיטלי של המעצב מורכב מאייקונים קטנים, המייצגים פעולות מורכבות שבעבר לא התאפשרו. הפרויקט הוא מחווה ליחסי הגומלין עם הכלים שאיתם אני יוצר ועובד כל יום. בהשראת כל אייקון עיצבתי לופ אנימציה קצר, וריכזתי את כל אלו לכלי אודיו-ויזואלי חדש״. כמי שניחן ביכולת קשב וריכוז כמעט אפסית, שלא מסוגל לעמוד בתערוכות יותר מכמה שניות מול מסך, אני יכול לומר שהפרויקט מעוצב באופן מדויק ומעביר חוויה רב-חושית. ומעבר לכל, הגשמתי לכמה רגעים את חלומי הרטוב ולהיות די ג׳יי, והייתי לגמרי לא רע!
החלומי
דמיינו עולם אוטופי, שבו מתקיים במדינת ישראל ממשל פתוח ושקוף, ממשל שמפעיל פלטפורמה אינטרנטית פעילה לניהול ולהשפעה על תקציב המדינה - בידי אזרחי המדינה. חלום. עכשיו תתעוררו ותכירו את הפרויקט של מעיין קראוס. משאלי עם, יוזמות חקיקה אזרחיות, דיונים מקוונים שבהם משתתפים אזרחים וחברי כנסת, כשאנחנו האזרחים מחליטים איך לחלק את התקציב היחסי שכל אחד מאיתנו קיבל, כמה כסף יינתן לכל משרד ולכל שר בממשלה. חלום, כבר אמרתי?
"הפרויקט מתבסס על מבנים קיימים באינטרנט המשמשים לצרכי שיתופיות, פתיחוּת והליכים חברתיים, ובכך מאפשר למשתמשים נגישות והבנה מעמיקה של הנושאים החשובים ביותר", מסבירה קראוס את הפרויקט המורכב. מעבר לשיטתיות ולעיצוב המוקפד - הכולל שפה אינפוגרפית ובניית זהות מיתוגית עדכנית מחד, אבל מעט ראשונית ומיידית מאידך (תקציב מדינה המוצג דרך ״פאי״?) - הוא קומוניקטיבי, מדגיש את יכולת התגובה המיידית, וחשוב במיוחד במסר שהוא מעביר על מהות הדמוקרטיה בימינו, על תפקידה של מדינה בשירות אזרחיה, ובעיקר על זהותן של מדינות בעידן שבו הפייסבוק של שרים וחברי כנסת הפך לבמה המרכזית לדיונים פרלמנטריים. מירי רגב, היר איי קאם!
הסטודנטים הבולטים במחלקה לתקשורת חזותית שנקר 2013:
>> תוכנית אוגנדה, יואב גתי
>> האטלס של האינטרנט, דפנה אייזנברג
>> המיטב של בוגרי תקשורת חזותית 2013
