מחול החיים: תמר בורר לא נותנת לכסא הגלגלים להפריע לה לרקוד

67 דקות נמשך מופע המחול החדש של הרקדנית תמר בורר (48), אבל רק בסופו, כשהצופים הנלהבים יצאו אל הלובי של אולם נחמני בתל אביב, הם גילו לתדהמתם שהרקדנית הראשית של המופע, שנקרא "אמש" (ראשי תיבות: אוויר, מים, אש), היא נכה על כסא גלגלים.

איזו משמעות יש לכסא הגלגלים בעינייך?

"אין לו שום משמעות, סתם אובייקט שימושי שאין לי שום רגש אליו. אמצעי תחבורה ולא יותר מזה. הוא לא מסמל בשבילי שום דבר".

"אני עדיין עסוקה בהתמודדות עם המושג הזה גם היום, אחרי כל כך הרבה שנים. אני לא מרגישה נכה ולא חיה כנכה, למרות שאני עולה יום יום על כסא גלגלים כדי להתנייד".

בגלל זה את כל כך פורצת גבולות? בגלל שאת מסרבת לקבל את עצמך כנכה?

"אני חושבת שכן. אני מבינה שלעולם קל יותר להגדיר אותי ולהכניס אותי לתבנית המנטלית הזאת, ולכן לפעמים אני נענית לזה, אבל אני לא באמת מקבלת. אני עושה אמנות, ואיך שאני משלבת בה את המגבלות שלי זה כבר העניין שלי. בריקודים שלי, רובם ככולם, אני לא עולה לבמה בכסא גלגלים, אלא מרחפת בחלל ומבטלת את המגבלות הפיזיות".

רקדת פעם בכסא הגלגלים?

"פעם אחת בלבד, כשזה היה רלוונטי לריקוד. הופעתי עם ריקוד בשם 'עזה' במסגרת פסטיבל 'אינטימאדנס' עם רקדנית נוספת, שוודית. הייתי מלאך מעופף מעל העיר עזה, שמתבונן ובודק מה קורה לבני אדם שחיים תחת טרור. עזה היא גם 'עזה' במלרע. הייתה לי תחושה עזה לזעוק את המצוקה של אנשים שחיים בתוך כלוב, ומהמקום הזה הרגשתי שדווקא כסא גלגלים מתאים להיות הכלוב, כי גם הוא מבטא חוסר אונים".

זה בטח מביך את הקהל לראות אותך אחרי המופע בכסא גלגלים.

"לא פעם הופעתי בפסטיבלים ועמדתי על כך שלא תצוין הנכות שלי בתוכנייה, והקהל לא ידע ולא חש את זה על הבמה. כשיצאתי החוצה על כסא הגלגלים, אנשים התפלצו".

ואיך הרגשת עם המבוכה שלהם?

"למה מבוכה? להיפך. עשיתי את זה כי לא רציתי שהם יהיו מוגבלים ביכולת שלהם להתבונן בעבודה, כי איך שלא יהיה, אם יודעים שאני נכה מסתכלים על העבודה אחרת".

היה לי צורך לברוח קדימה

היא נולדה בניו יורק, בת בכורה מתוך שלוש לאב עובד משרד הביטחון ואם גננת, הגיעה ארצה כתינוקת, גדלה בתל אביב, והחלה ללמוד לרקוד בגיל ארבע אצל המורה ציפורה עומר, אשתו של המשורר ע. הלל ואמה של השחקנית נולי עומר. "היא החדירה בי את האהבה לריקוד, כי היא הייתה אישה עם שאר רוח שנתנה הרבה חופש יצירתי", היא אומרת.

בגיל 12 עזבה עם משפחתה חזרה לניו יורק, לאחר שאביה שוב יצא בשליחות, ושם למדה בלט קלאסי בתיאטרון הבלט האמריקאי, וכשחזרה ארצה בגיל 16 הלכה ללמוד מחול מודרני אצל רינה שיינפלד, "שאיפשרה לי לעוף ולפרוח, ועל כך אני מודה לה". שנתיים אחר כך, לאחר שקיבלה פטור משירות בצה"ל, היא נסעה ללמוד ריקוד אתני באינדונזיה וריקודי טראנס במקסיקו. כשחזרה ארצה בשנת 1988, החלה ליצור בעצמה יצירות מחול עצמאיות. על יצירתה הראשונה, "צלו של גזע", היא זכתה בפרס בפסטיבל "גוונים במחול 88".

בגיל 25, כשהיא כבר אישה נשואה ורקדנית מבטיחה בדרך לפסגת המחול הישראלית, אירעה התאונה שהפכה את חייה. זה קרה בחורף 1990, בירידות של ערד לכיוון נווה זוהר, בדרך לטיול עם בעלה בים המלח. הבעל יצא ללא פגע, ואילו היא שברה את עמוד השדרה ונותרה על כסא גלגלים. זמן קצר אחרי התאונה הם התגרשו, אבל היא לא מאשימה את התאונה בגירושיה. "זאת לא הייתה הבעיה, נראה לי שהיינו נפרדים בכל מקרה", היא אומרת.

באיזה שלב בחיים תפסה אותך התאונה?

"ביום התאונה קיבלתי טלפון שסגרו לי חוזה הופעות בכל רחבי גרמניה, למופע 'שבע' שעשיתי בזמנו עם שני מוזיקאים. כמובן שהיה צריך לבטל הכל".

איך הרגשת ברגע שבו הבנת שלא תוכלי ללכת?

"לא נתתי לעצמי ליפול. לא אמרתי לעצמי 'אוי, הלכו לי החיים'. ברור שהיו כל הרגשות האנושיים שמתעוררים נוכח אירוע כזה, אבל הייתי בעיקר עצובה בשביל אמא שלי".

מתי הבנת שכבר לא תוכלי לרקוד?

"תוך שבריר שנייה הבנתי את המצב, אבל לרגע לא חשבתי שלא אוכל לרקוד. ברגע שהבנתי, חוויתי המחשה ברורה מאוד של מוות, שהביא סוף למה שהייתי. בשנייה אחת נגמר הגוף הקודם, ובשנייה שאחרי זה היה משהו חדש שצריך להכיר ולהתרגל אליו. יותר מאיום ופחד חוויתי סקרנות גדולה נוכח ההבנה שכל הקלפים נטרפו ועכשיו צריך להתחיל מחדש".

איך העלית על דעתך שתוכלי להמשיך לרקוד?

"הריקוד הוא כל כך חלק ממני, שלוותר עליו היה לוותר על עצמי. בשבילי לרקוד זה לשרוד, ממש כמו לנשום, וכל עוד אני חיה אני רוקדת. הריקוד בא מפנים, מהנשמה".

עבודה משותפת עם ששון קדם

היא גרה בבית פרטי עם גינה שהיא מטפחת בעצמה ברמת חן, יחד עם בנה עדן (16). אביו של עדן היה בן זוגה במשך מספר שנים, יחד עברו להתגורר בבית, אך נפרדו זמן קצר אחר כך, כשעדן עוד היה תינוק. מאז ניהלה עוד מספר מערכות יחסים, כולן עם גברים בריאים בגופם. היום היא נטולת בן זוג, "מחויבת לאמנות", היא אומרת.

לפרנסתה היא מלמדת דמיון מודרך בבית החולים השיקומי "רעות", מנחה מופע שבו היא משלבת ריקוד, הפעלה בדמיון מודרך ושיחה עם הקהל על הסיפור האישי שלה, ומעבירה סדנאות בוטו אצלה בסטודיו ובבתי ספר למחול בכל הארץ.

"הסטודיו שלו נמצא מעל הסטודיו שלי בתל אביב, הוא ידע שאני עובדת על מופע חדש, וכשנפגשנו במעלית הוא שאל: 'למה שלא תתני לי לעשות לך את התלבושות?'. אמרתי לו שאני לא יכולה להרשות לעצמי מעצב בסדר גודל שלו כי אין לנו תקציב לזה, אז הוא ענה: 'יש דברים שעושים בשביל הנפש', והציע לעשות את זה בחינם".

"הוא בא לראות פעם חזרה וזה נורא מצא חן בעיניו. לא הכרתי אותו קודם, אבל מאז שהוא בא והציע את עצמו התחברנו מאוד והיום אנחנו חברים טובים".

"אני לא מרגישה את הנכות. אני משוחררת ממגבלות, עפה".

"אני לא מסתירה שום דבר, אבל גם לא מבליטה. אני מסתדרת עם מה שיש".

"להיות גיבור זה אומר להיות מודל או דוגמה, ואני לא רואה את עצמי דוגמה טובה. הדבר היחיד שאני מעוניינת לחלוק עם העולם זו האמנות שלי. אני חושבת שלהיות גיבורה זה קצת כמו להיות קורבן. אני בשום פנים ואופן לא תופסת את עצמי כגיבורה, ועוד פחות מכך אני רוצה להיות קורבן".

_________________________________________________________________________________________________________________________________________

עוד באנשים:

• הטיפים של כוכבות "כוח סבתות" לזוגיות טובה
• משחק ביתי: שלושה שחקנים, משפחה אחת