"בשונה מהשיח הרווח בעולם האופנה המקומי והעולמי, העבודה במחלקה שלנו מתקיימת על קו התפר שבין אופנה לעיצוב. השאיפה לענות על טרנדים או להחמיא לגוף היא משנית". כך פתחה ראש המחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל, תמרה יובל ג'ונס, את תצוגת הגמר של בוגרי המחלקה, שהתקיימה אמש בחצר הפסטורלית של בית הנסן בירושלים, הלא הוא בית המצורעים לשעבר.

 

האמירה של יובל ג'ונס מצביעה על הייחודיות של המחלקה שמונתה לעמוד בראשה לפני שנה בלבד, אולם באותה המידה היא מגדירה במדויק את הבעייתיות הקיימת בבסיס תוכנית הלימודים הבצלאלית באופנה, ואת הניתוק שלה מהתעשייה שבה שואפים בוגריה להשתלב בעתיד. העדפה ברורה של קונספט אמנותי על פני התייחסות לגוף או לרלוונטיות אופנתית בהחלט עלולה להכשיל את המעצבים הצעירים בבואם לייצר קולקציה ראשונה למטרות מסחריות. יובל ג'ונס מודעת לבעייתיות הזו, אולם גם לאושיית אופנה מנוסה כמוה נדרש זמן של הרבה מעבר לשנה אחת, על מנת לתקן תפיסות ישנות ומושרשות אלה.

 

עוד בערוץ האופנה

 

17 בוגרי המחלקה העלו אמש אל המסלול את קולקציות הגמר שלהם, שכל אחת מהן הורכבה משישה דגמים. את פני הקהל שהגיע ללוקיישן ההיסטורי קיבלו סדרנים לבושים בחלוקי רופאים או אחיות, בסגנון שהזכיר את מדי המוכרים בחנויות של בית האופנה האוונגרדי מייזון מרטין מרג'יאלה. הצהרת כוונות מרשימה בהחלט נרשמה כאן.

 

המצעד החל ורשם לזכותו לא מעט מוטיבים חוזרים, ביניהם שימוש בבדי רשת, יצירת פריטים סרוגים ושילובי חומרים שונים בתכלית בפריט לבוש אחד. חלק מהבוגרים צלחו את מלאכת חיבור החומרים הזרים זה לזה, אולם היו גם לא מעט קולקציות שנכשלו בנקודה זו, והתוצאה שנראתה על המסלול היתה לא מהוקצעת ועמוסת חוטים פרומים.

 

בשונה מהרגיל, בלטו על המסלול לא מעט דגמים לגברים, ביניהם ניתן לציין לטובה את הקולקציה המרשימה של אופנת גברים שיצרה גל הרוש, וכן את הדגמים לגברים ששילבה בוגרת המחלקה שירה כהן בפרויקט שלה, אשר גנבו את ההצגה ביחס לדגמים החלשים יחסית לנשים. כמיטב המסורת ב-Xnet, בררנו עבורכם מבין כל הקולקציות שצעדו בסך, את אלה שהצביעו על הבוגרים המבטיחים ביותר.

 

 

מי: ליליה ריבקין

 

מה: הקולקציה My Figurines, שנוצרה בהשראת אוסף בובות הפורצלן המיניאטוריות שאספה ריבקין בילדותה, והיתה אולי הקולקציה הטובה ביותר שנראתה אמש על המסלול. לאחר שחזרה לבחון מחדש לטובת הפרויקט את אוסף הבובות הישן שלה, הנמצא בבית הוריה, גילתה ריבקין כי מדובר בזיופים מן המזרח, והחליטה להמציא מחדש את זיכרון הילדות שלה – מחווה לבובות הפורצלן כפי שהיא דמיינה אותן בזיכרונה, והפעם, בפרופורציה אנושית.

אהבנו: מדובר ביצירה שכולה שיר הלל לצבע, טקסטורה ושעשוע. ריבקין לא עשתה לעצמה חיים קלים כשהלכה על קולקציה קיטשית ועמוסה בפרטים, דווקא בתקופה שבה זוכה המינימליזם הנזירי לעדנה מחודשת. השילוב בין הצבעוניות הפסטלית לחומרים נוקשים וסינתטיים (ביניהם פלסטיק, PVC ובדים גסים שנלקחו מעולם הטקסטיל לבית) הזכיר לרגעים את הקולקציות של בית האופנה הקרקסי מידהם קירקהוף, ובמיוחד את קולקציית הקפסולה שיצר בית האופנה עבור רשת טופשופ. למרות כל אלו הצליחה ריבקין ליצור אוסף מרהיב, עכשווי ומפתיע, עם דגמים תפורים למשעי ושלל פרטים משעשעים, כמו הפנינים המשולבות בבד האוריינטלי, או בד השעוונית שגוהץ אל תוך השרוולים ואל תיקי הקלאץ' ליצירת טקסטורה של תחרה. התוצאה היתה מראה אקלקטי והרמוני בו זמנית, שהצביע על כישרון רב של העומדת מאחוריו.

 

 

תמר גולדברג. חיבור של רשתות סינתטיות באמצעות טכניקת טווייה, ללא שימוש בתפרים (צילום: אלה מנור)
תמר גולדברג. חיבור של רשתות סינתטיות באמצעות טכניקת טווייה, ללא שימוש בתפרים (צילום: אלה מנור)

 

 

מי: תמר גולדברג

 

מה: הקולקציה "נטו" המבוססת על פיתוח טקסטיל ידני שיצרה גולדברג, שהוא למעשה חיבור של רשתות סינתטיות באמצעות טכניקת טווייה, ללא שימוש בתפרים.

אהבנו: הקולקציה של גולדברג היא מלאכת מחשבת של יצירתיות אופנתית, משחק ושילובי צבע מרהיבים. המחשבה שכל הפריטים שהוצגו בפנינו, ביניהם שמלות וגזרת אוברול, הורכבו בטווייה, רקמה וקשירה של חוטים, ללא שימוש במכונה או בחוט התפירה המסורתי, היא כמעט בלתי נתפסת. בשנים האחרונות חזר ה-Craft למרכז הבמה באופנה, וגולדברג העניקה למגמה הזו ביטוי מרהיב, שופע צבע, מקורי ועשוי ללא רבב.

 

 

הילה שפירא. שמה לה למטרה לבחון את מושג החריגות בהקשר של תעשיית האופנה (צילום: אלה מנור)
הילה שפירא. שמה לה למטרה לבחון את מושג החריגות בהקשר של תעשיית האופנה (צילום: אלה מנור)

 

 

מי: הילה שפירא

 

מה: בקולקציה "נא להגדיר" שמה לה שפירא למטרה לבחון את מושג החריגות בהקשר של תעשיית האופנה, ובתוך כך את הבזבוז החומרי שהפך לחלק בלתי נפרד מתעשייה זו, בעיקר בעידן רשתות האופנה המהירות. הקולקציה מנסה להקביל בין בגד שנפסל מפס הייצור עקב פגם, לאינדיבידואלים המודרים מהחברה בשל חריגותם, וכן להעניק בחינה מחודשת למוסכמות לגבי עיצוב נשי וגברי, ספורטיבי ומחויט.

אהבנו: שפירא שפכה לא מעט ליטרים של ערכים, סימבוליות וקונספטואליות לתוך ששת דגמי הקולקציה שלה, ולמרות זאת, הצליחה לנפק את הקולקציה הלבישה והמסחרית ביותר מבין כל הפרויקטים שעלו אל מסלול התצוגה. הצבעוניות הטרנדית, ששילבה בין צבעי פסטל, מנטה, כתום חרדל וכחול נייבי, והגזרות הלבישות שמתכתבות עם מגמות עכשוויות (החל מהמגמה הספורטיבית, דרך מגמת העמימות המגדרית ומראה השכבות של הניינטיז, ועד טרנד משחקי השקיפויות), הפכו את הקולקציה של שפירא למשב רוח אופנתי מרענן, בעיקר על רקע מרבית הקולקציות בתצוגה, שהיו בלתי לבישות בעליל. שפירא בהחלט סומנה על ידינו כקול אופנתי מסקרן שכדאי לשים עליו עין וכמועמדות מרכזית להשתלב באחת מחברות האופנה המובילות.

 

 

מורן קורוט. רוח אוונגרדית-אוריינטלית-עגמומית (צילום: אלה מנור)
מורן קורוט. רוח אוונגרדית-אוריינטלית-עגמומית (צילום: אלה מנור)

 

 

מי: מורן קורוט

 

מה: הקולקציה ana-to-me, שנוצרה בהשראת הקטקומבות – מערות הקבורה בהן התגלו שלדי אדם מקושטים זהב, תכשיטים ובגדים יקרים, כשכל אחת ממערכות הלבוש נוצרה בהשראת חלק אחר בשלד גוף האדם.

אהבנו: את הרוח האוונגרדית-אוריינטלית-עגמומית שנטפה מהדגמים, ולא פחות מכך את מקור ההשראה. המחשבה על שלד אדם עטוי תכשיטים וקישוטים היא אומנם מקאברית להחריד, אבל גם מעוררת ביקורת סאטירית כלפי עולם האופנה, שמורכב ברובו מדמויות שלדיות ומלאות טקס בישבן. הקולקציה אומנם לא מהודקת דיה, אבל חלק ניכר מן הפריטים נוטף מקוריות, יצירתיות ויכולת תמרון של חומרים. שמלת הברוקד מופלאה, הדיגום החופשי מוקפד ומשחקי הפרופורציות לצד הצבעוניות העכורה מפיחים חיים במקור ההשראה של קורוט.