הדפסה
לכתבה באתר
בכניסה למפעל מוצרים אורתופדי שבאזור התעשייה נשר בצפון, תלה מייסד החברה אוריאל רוזן שלט לא רשמי הנושא את הכיתוב "מוזיאון למכונות תפירה". "החלום שלי הוא להפוך את האוסף שלי למוזיאון", אומר רוזן בן ה-71, שהחל לאסוף מכונות תפירה ישנות וחדשות לפני 13 שנה, והיום הוא מחזיק באוסף מרשים של 300 מכונות תפירה מיוחדות מרחבי העולם, מהמאה ה-19 ועד ימינו.
באוסף נכלל גם דגם מס' 1 של חברת Singer האמריקאית, אשר נוצר לראשונה בשנת 1851 על ידי התעשיין איזק מריט זינגר. מדובר במכונת התפירה הראשונה בעולם, ששינתה לעד את תעשיית האופנה ואף הפכה לסמל פמיניסטי, כשאיפשרה לנשים רבות לעבוד כתופרות מהבית ולפרנס את עצמן.
"למדתי לתפור בגיל 10", אומר רוזן בחיוך כשהוא נשאל על מקורות האובססיה הפרטית שלו למכונות תפירה. "נולדתי בחיפה בשנת 1943 ואני מה שנקרא יהודי-פלסטיני, כי נולדתי בפלשתינה. לאבי היתה חנות לתיקים, והוא היה תופר מעור וברזנט. בגיל 10 כבר תפרתי לעצמי תיק ראשון מעור".
עוד בערוץ האופנה
- בארון של פיליפ וזנה: "מותגים מושכים ומגרים אותי"
- עירית יציב: "כולנו תולעים אפורות וכדי לבלוט אני צריכה צבע"
- בארון של שרי גבעתי: "שנים לבשתי בגדים של חברות שקידמתי ולא את אלה שאני באמת אוהבת"
עם תום שירותו הצבאי פנה רוזן ללימודי אורתופדיה והחל להתמחות בתותבות גוף. בהמשך נסע להשתלמות בת שלוש שנים בפרנקפורט, ובשנת 1969 שב לישראל ופתח מכון אורתופדיה בעיר הולדתו. בשנת 1982 הקים חברה בינלאומית, שמציעה עד היום מאות מוצרי מדף אורתופדיים ונמכרת ב-40 מדינות ברחבי העולם.
את אוסף מכונות התפירה החל רוזן בעת ביקורו באתר סקי באוסטריה. בעיירה הסמוכה לאתר התקיים שוק פשפשים, והוא מצא מכונת תפירה ישנה שמצאה חן בעיניו, ורכש אותה תמורת 100 יורו. עם החזרה ארצה הוא החל להתעמק בנושא דרך אתרי אינטרנט שונים, וגילה עולם ומלואו. כיום הוא רוכש חלק גדול מהאוסף באינטרנט, דרך אתר eBay. לדבריו, האוסף המוצג במשרדי המפעל יחיד במינו בארץ, שעה שבחו"ל יש לא מעט משוגעים לדבר.
"אני חולם להקים מוזיאון למכונות תפירה בישראל", אומר רוזן. "אני בקשר עם שנקר, שאולי יעשו עם האוסף משהו. גם בעולם אין הרבה מוזיאונים למכונות תפירה, ואלה הקיימים קטנים". כדי להמחיש את כוונותיו, הוא צירף לכל מכונה באוסף מסמך המכיל מידע בסיסי עליה: שנת ייצור, ארץ הייצור, שם המודל, ולפעמים גם סיפור אישי המסתתר מאחוריה. מאחד המדפים הוא שולף מכונת תפירה ישנה לתפירת לולאות ז'קטים, שהיתה שייכת לאחד מהחייטים לשעבר ברחוב נחלת בנימין בתל אביב. "זאת מכונת זיגנר שקניתי ממישהי שאביה היה ניצול שואה. כשהוא הגיע לתל אביב לאחר המלחמה, הוא חיפש פרנסה והחליט לתפור לולאות. הוא רכש את המכונה ב-100 ל"י והיא שימשה אותו עד מותו, כנותן שירותים לכל החייטים בתל אביב".
הידע שצבר רוזן בתחום מכונות התפירה יכול למלא ספרים בסיפורים על המאבקים בתחום. הגדול שבהם הוא סיפורה של התחרות שהיתה בין זינגר לאליאס הו (Howe), האורג שהמציא את טכניקת הלולאה המכנית שיוצרת מכונת התפירה. למעשה, זיגנר "גנב" את הפטנט שהמציא הו, שמצדו תבע את זינגר וגרף לכיסו פיצוי של מיליונים. אלא שתהילת העולם נותרה בידיו של זיגנר, שנשאר בתודעה עד היום כמוביל המהפיכה. מלבד הפיתוחים העיצוביים והאסתטיים שעברו על מכונת התפירה המקורית, כמעט דבר לא השתנה בה. גם האלקטרוניות שבהן עובדות עד היום באותה השיטה בדיוק. ועדיין, מפתיע לגלות כמה פריטים נדירים מכיל האוסף, למשל, מכונת תפירה ידנית מעץ בשם "ויקטוריה טריומף" משנת 1900, עם עיטורי פרחים מצוירים, או מכונת פלסטיק צהובה מייד אין איזראל, שרוזן עדיין מחפש אחר הסיפור שעומד מאחוריה. וישנן גם מכונות משנת 1868 שיצר אליאס הו, עם פדלים מעוטרים בפרזולי מתכת אמנותיים.
מבין כל הדגמים באוסף, רוזן אוהב במיוחד את מכונת הזינגר שהיתה שייכת לאביו, ועליה עסק הוא עצמו בתפירה לראשונה בחייו. "אבי פיתח והמציא את תרמילי הקטיף, שסייעו לפועלים בזמן הקטיף. המכונה שלו היא מכונת תפירה חזקה שאיפשרה לתפור ברזנטים, מהם עשו את התרמילים הללו".
כמה עולה לבנות אוסף כזה?
"הרבה מאוד. זה נסיעות לחו"ל, ועלויות רבות סביב רכישת המכונות עצמן. המכונה היקרה ביותר עלתה לי 7,000 שקל. על זה צריך להוסיף את המשלוח ארצה. כשהן מגיעות לכאן אני מאחסן אותן בבית מלאכה שיש לי, ואז אני מתחיל לנקות ולשפץ אותן. זה תהליך ארוך".
איך מגיבה המשפחה שלך לתחביב שלך?
"הם מודאגים שהכסף מהירושה הולך על זה", הוא צוחק. "בבית יש לי אוספים אחרים. שנים אספתי בקבוקי שתייה אלכוהוליים קטנים. הבאתי איתי בקבוק מכל מקום שאליו נסעתי, ובהמשך גם חברים ומכרים ידעו שאני אוסף והביאו לי. מכונת תפירה קצת פחות קל להביא. קח כרטיס ביקור שלי, שיהיה לך למקרה שתשמע על מכונת תפירה מיוחדת".
