הדפסה
לכתבה באתר
למעלה מ-20 שנה שקטי גוטמן, אמו של במאי הקולנוע המנוח עמוס גוטמן, שומרת קרוב לחיקה תיקיית קרטון חומה, ישנה ומתפוררת, ובה ציורים ורישומים של גוטמן הצעיר, שלא פורסמו מעולם. להרף עין, ניתן לצפות בה מעלעלת בהם בסרט התיעודי הקצר שיצרה במאית הקולנוע הצעירה סטפני אברמוביץ, במסגרת פרויקט הקולנוע "גוטמן 5X", שהוקרן בערב הפתיחה של פסטיבל הקולנוע הגאה בתחילת החודש.
וכך, בשבריר שנייה על המסך, מתגלה כי במאי הקולנוע הרגיש והמיוסר, שנפטר בגיל 39 ממחלת האיידס, היה גם מאייר אופנה מוכשר, שהצליח ללכוד את רוח הזמן בו פעל בצורה מדויקת וצבעונית.
Xnet בחר לחשוף כאן לראשונה מבחר איורי אופנה של עמוס גוטמן, אותם יצר כבר כנער צעיר, בגילאים 12 עד 18, כפי שמגלה דף יומן משנת תשל"א (1971), עליו אייר גוטמן אישה באוברול רחב רגליים, עם כתפיים תפוחות ומנג'ט רחב בשרוולים, כיאה לרוח האופנתית באותה תקופה.
עוד בערוץ האופנה
- נסטיה ליסנסקי: "אני לא צריכה להתנצל על המשקל שלי"
- מהכלא לשטיח האדום: כוכבות הסטייל של "כתום זה השחור החדש"
- לטיסיה אורטיז: היורשת האופנתית של קייט מידלטון
הרומן הממושך של גוטמן עם אופנה התגלה לקהל הרחב בהדרגה ורק לאחר מותו. תחילה נחשף סרטו התיעודי הנשכח "סיפורי בדים", שנוצר בשנת 1978 והוקרן פעם אחת בלבד בערוץ הראשון, ועכשיו אלו איורי האופנה שיצר כנער צעיר. בסביבתו הקרובה לא מופתעים מהזיקה שפיתח גוטמן לאופנה. עבורם, היא תמיד היתה חלק בלתי נפרד מאישיותו. "עמוס צייר מאוד יפה כבר כילד. אבל בבית הספר לא ממש אהבו את הציורים שלו, כי בתקופה ההיא, שנות ה-60, ציור יפה היה ציור מלא ואילו עמוס אהב לצייר גופות של ברביות והרבה נוצות מהמיוזיקלס שהוא כל כך אהב לראות", נזכרת אחותו הצעירה מירי גוטמן. "המפתיע מכל, שהוא אפילו לא למד ציור. זה היה כישרון פנימי. מגיל צעיר אני זוכרת אותו יושב ומצייר".
כשבוחנים את אוסף האיורים שלפניכם בעין מקצועית, מבינים שמדובר בהישג מרשים, החל מבניית הטקסטורה של הבד, דרך הבניית הגזרה, ועד לפרופורציות הגוף, וכל זה בגיל צעיר וללא הכשרה למקצוע. האיורים משקפים להפליא את הסגנון ששלט באופנה באותה תקופה, סוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70, שהיה בוהמייני נשי, לפעמים על גבול ההיפי. כך, למשל, באיור שנעשה בעט כחול על דף משובץ, נראית שמלת מקסי עם טקסטורה מחוררת וגדילים היוצאים מהשרוולים ומהאימרה, בסגנון המזכיר את סוף שנות ה-60. במקרה אחר, איור של אישה בכובע ובחליפת חצאית עם כפתרה כפולה, הולט סגנון הלבוש הפופולארי בישראל בשנות ה-70. ההשראות לכל אלה, מבהירה גוטמן האחות, היו השחקניות בסרטי קולנוע צרפתיים ואיטלקיים, בהם צפה גוטמן הצעיר בשקיקה.
כשהיה נער חשבה אימו קטי כי כדאי לבדוק את כישרונו של הנער, ושלחה אותו להיפגש עם אחד המאסטרים של האופנה הישראלית באותה תקופה, מעצב האופנה גדעון אוברזון. לדברי אחותו של גוטמן, עמוס עבד תקופה קצרה אצל אוברזון, אלא שאוברזון זוכר את הדברים קצת אחרת. על דבר אחד אין מחלוקת: גוטמן ואוברזון נפגשו. "אימא שלו הביאה אותו אליי, כי שנינו הונגרים והיא חיפשה מישהו שיבדוק אם הוא באמת כשרוני", נזכר אוברזון. "היתה לו נגיעה לאופנה והיתה לו עין טובה, אבל זאת פעם ראשונה שאני שומע שהוא גם אייר אופנה. אני מופתע לשמוע".
המפגש השני של גוטמן ואוברזון התקיים במסגרת הצילומים לסרט "סיפורי בדים", שהוקרן ב-1978 בערוץ הראשון. הסרט הורכב מקטעי כוריאוגרפיה ניסיוניים וסוריאליסטיים, בכיכובן של הדוגמנית תמי בן עמי, עיתונאית האופנה נורית בת יער ומעצבות האופנה פיני לייטרסדורף, לאה גוטליב מגוטקס ומעצבת המותג רקמה, רוז'י בן-יוסף - כולן כבר אינן בין החיים, וגם הבמאי עצמו, שנפטר בשנת 1993. גם אוברזון הופיע בסרט, שניסה להציג אופנה באופן חדשני לאותם ימים, במסגרת סרטונים קצרים שמיקמו את הבגדים בקונטקסט עיצובי ותרבותי רחב יותר. הסרט היה קבור במשך שנים בארכיון הערוץ הראשון, עד שנמצא בתהליך הדיגיטציה של הערוץ והובא לשלוש הקרנות בסינמטקים, על ידי כותב שורות אלה.
עם עשייה כה עשירה באופנה, עולה השאלה מדוע לא פנה גוטמן ללימודי אופנה. "מאז שהוא גילה את הקולנוע - דבר לא עניין אותו", אומרת גוטמן האחות. "היתה לו אפיזודה קצרה שבה הוא חשב לעסוק באופנה. בגלל זה הוא הלך לאוברזון, אבל עזב שם לאחר תקופה מאוד קצרה. אני חושבת שהוא יכול היה להיות מעצב יוצא מן הכלל. אני זוכרת שהיתה תקופה כזאת, בסוף שנות ה-60, שנהגו לעטר ז'קטים באבנים נוצצות ופאייטים. יום אחד עמוס הגיע הביתה עם ז'קט ופאייטים שהוא רכש. הוא ביקש מאמא שלי לתפור לו אותם, כשהוא זה שתכנן היכן למקם אותם. כך הוא הפך ז'קט בעל מראה בנאלי למשהו אחר ואופנתי".
"אני גם זוכרת שכשהייתי בת 14 בערך, הוא נהג להלביש אותי. אני עצמי יכולה לצאת מהבית במכנסי ג'ינס וחולצה לבנה ולהרגיש עם זה בסדר, אבל כשהוא רצה שאראה מיוחדת, הוא היה זורק עליי איזה שאל, או מחליף את הצד הקדמי של החצאית באחורי. היתה לו עין לאופנה, לבגדים, לסגנון, שמאוחר יותר הוא שילב בסרטים שיצר, כי כשהגיע הקולנוע - הוא נטש את החלום לעצב אופנה, אבל לא את הסגנון שהיה מזוהה איתו באופן חזק וכל כך מובהק".
