הדפסה
לכתבה באתר
לא חללית, לא מתקן צבאי סודי ולא אנטנה לקליטת שידורי לוויין - זהו בית הכנסת המרכזי של נצרת עילית. את הבניין הגדול, במרום אחת הפסגות של הרי נצרת, תיכנן האדריכל נחום זולוטוב שהלך
לעולמו לפני כחודש. הוא הותיר אחריו סדרת בניינים מקוריים וחדשניים לזמנם, שחלקם נחשבים גם היום להישגים טכנולוגיים ועיצוביים באדריכלות הישראלית. לא לחינם זכה זולוטוב לכינוי "מאלף הבטון", בספר שפירסמה עליו האדריכלית טולה עמיר.
בית הכנסת מוקף בחורשה גדולה ושקטה. בחזיתו עובר שביל הולכי רגל רחב שבעבר חיבר בין חלקי השכונה. לפני כמה שנים הוקף המתחם בגדר גבוהה, השביל נותק ממערכת הדרכים המקומית, וכך נותק גם הבניין מסביבתו. בערך באמצע השביל, הוא חודר וחוצץ בין שני חלקי "האקרופוליס" של נצרת עילית: מימין בית זיכרון לשואה, שבחזיתו עיצב יגאל תומרקין פסל גדול המתפרש על פני שני מפלסים; משמאל משטח מלבני, שממנו נשקפת חצר שקועה. בקצה השני שלה בולטת כיפת בטון הפוכה המוקפת קירות מסך זכוכית, היוצרים אשליה שהכיפה מרחפת באוויר. למעשה, הכיפה ההפוכה נשענת על קיר בטון צר ועל סדרה של שמונה עמודי פלדה, המאורגנים בהיקף המבנה. זהו בית הכנסת. מכאן ממשיכים למדרגות צדדיות (שסגורות כיום), שהזמינו לרדת אל אולם התפילה הנמצא מתחת לכיפה. האולם הגדול משתרע על פני 400 מטרים רבועים ומכיל 500 מתפללים ומתפללות. אולם תפילה קטן ופשוט יותר נמצא בצמוד אליו, ושטחו 160 מ"ר.
בביקור בצהרי היום באולם התפילה הגדול, נראה כי אין כל צורך בתאורה מלאכותית. נחום זולוטוב דאג להאיר את האולם היטב, אך מבלי שקרני שמש ישירות יחדרו פנימה ויסנוורו את המתפללים. כדי לאפשר תאורה מלאכותית לשעות החשיכה ולהימנע משילוב גופי תאורה שיפגעו ברציפות האולם או בשלמות הכיפה, הזמין זולוטוב את האדריכל יוסף מושלי שיעצב את הריהוט והתאורה. מושלי עיצב ספסלים ושולחנות תפילה קטנים שלכל אחד מהם הצמיד גוף תאורה קטן - "נר תאורה" בפיו של זולוטוב - המתנשא לגובה אדם, מבלי לפגוע במרחב הראייה והתנועה. יחד יוצרות המנורות רשת של נקודות אור באולם הענק, רשת המדגישה את הצורניות המרשימה של המבנה.
פרשנות חדשה לבית הכנסת
בניין בית הכנסת המרכזי הוא אחד משיאיה של האדריכלות הישראלית, שעסקה בעשורים הראשונים לקיומה גם בתכנון בתי כנסת ובניסיון להעניק פרשנות חדשה למוסדות הדת היהודיים. אדריכלים כמו ישעיהו אילן, ישראל קומט, אלכסנדר פרידמן ויוסף שנברגר התמחו באותן שנים בתכנון בתי כנסת וישיבות, והצליחו באמצעים פשוטים לשכלל את השפה הצורנית והעיצובית של אותם מבנים, תהליך ששקע עם השנים ודירדר את תכנון מוסדות הדת לשוליים.
בטון, פלדה, זכוכית ואבן מקומית – החומרים העיקריים שבהם השתמש זולוטוב - הם חומרים זמינים וזולים, שהתאימו לידע הקיים בבנייה המקומית באותה עת. אלא שזולוטוב, כדרכו, ביקש לחדש גם בחומרים המוגבלים שעמדו לרשותו. במקום מבנה בולט עם תקרה שטוחה או כיפה מסורתית, הוא בחר לאתגר את טכנולוגיית הבנייה ולבנות את הכיפה הגדולה ביותר שהוקמה באדריכלות המודרנית בישראל – ואז להפוך אותה על פיה. את הבניין עצמו הוא חפר בקרקע, וכך הדגיש את הכיפה ההפוכה מבלי שגוף הבניין יתבלט בסביבה. הכישרון, המאמץ והתוצאה נושאים פרי: כשנכנסים לבית הכנסת בפעם הראשונה (וגם בפעם השנייה והשלישית) נפלטת מהפה אנחת התפעלות.
כשעמוס גיתאי שאל את זולוטוב (בראיון שנערך ב-2012 במסגרת סדרת הטלוויזיה "אדריכלות בישראל") כיצד מתחיל תהליך היצירה האדריכלי, ענה לו זה: "זה תלוי בבניין. אם אני בונה בית כנסת הפונקציה היא פשוטה מאוד: קהל שנכנס, חזן שמתפלל, ואז אתה צריך להכניס את אלוקים פנימה". למה כיפה הפוכה? בראיון שערכתי עם זולוטוב טרם מותו, הוא סיפר ש"הגבעה במקור הייתה קירחת, מין כיפה קטנה", ולדעתו כיפה הפוכה "ישבה" טוב יותר על הטופוגרפיה. אך מלבד הפתרון העיצובי, הוא מצא בכיפה ההפוכה פתרון אקוסטי: "הניסיון הראשון שלי בבניית כיפות היה כישלון", הוא נזכר, "בבית הכנסת שתיכננתי בשכונה ה' בבאר שבע בניתי מבנה מרחבי מכיפה ונוכחתי לדעת כי האקוסטיקה נוראה. לכן נאלצתי להוסיף שם תקרה אקוסטית תלויה. לעומתה, כיפה הפוכה מפזרת את הקול".
כשהוצג דגם הבניין בפני יעקב טולידאנו, שהיה אז שר הדתות, הוא השתומם ושאל "מה זה צריך להיות?" - "כיפה הפוכה", ענו לו, ומישהו הוסיף ש"הם התכוונו ל'שנור', בקשת נדבות".
איך בנו את הכיפה
מהנדסי הבניין שהעזו לממש את החלום של זולוטוב היו מיכאל הורוביץ ועמי בוך, שעבדו איתו על פרויקטים אחרים כמו הדולפינריום
בתל אביב, בית הנצחה בקיבוץ ניצנים, תחנת רכבת דרום תל אביב ושיכון באופירה (שארם א-שייח). "הרעיון היה שלו והוא באמת היה מיוחד", נזכר הורוביץ. "לא היו מחשבים ולא שיטות חישוב מתקדמות, אלא הרבה מאוד הנחות הנדסיות. לא ניתן לנו תקציב לערוך ניסויים שיאמתו את החישובים ההנדסיים, ולכן חיפשתי אישושים להנחות בספרות המקצועית, אך לא מצאתי גיבוי לרעיון או פרויקט דומה. לבסוף התברר שההנחות ההנדסיות הוכחו כנכונות".
במהלך הבנייה הקפיד זולוטוב ללוות מקרוב את ביצוע הכיפה. "הייתה לי בעיה עם תבניות היציקה", מספר הורוביץ. "הסברתי לתפסנים כיצד לכופף את לוחות העץ, אך בכל פעם שהם התקדמו למרכז הכיפה הם גילו שהלוחות מתקשים ולא ניתן לכופף אותם. אמרתי להם לנסר את הלוחות לחצי ואחר כך לרבע, כך שככל שהתקרבו למרכז הכיפה התבניות התקצרו". הכיפה מורכבת משתי שכבות בטון וביניהן מרווח, כדי לשלב בו בעתיד מערכת מיזוג אוויר (שלא הותקנה מעולם).
ההצעה שלו לא זכתה - אבל זכתה
את בית הכנסת של נצרת עילית תיכנן זולוטוב בהיותו בן 33, לאחר שזכה בתחרות תכנון שנערכה ב-1959. 58 הצעות הוגשו לתחרות האדריכלים,
שנחשבה לאחת הטובות שנערכו בישראל ואף זכתה לתערוכה מרשימה וחדשנית, אלא שזולוטוב זכה רק במקום השני. הסיבה, כך סיפר לי בראיון האחרון איתו, הייתה התנגדותו של יו"ר צוות השופטים, פרופ' אלפרד נוימן מהטכניון, שהיה בדעת מיעוט אבל ההצעה "פשוט לא מצאה חן בעיניו". כאות מחאה, המשיך זולוטוב וסיפר, החליטו כל שאר חברי הוועדה להמרות את פיו של נוימן ולהמליץ על ההצעה שלו כעבודה לביצוע.
"התחרות לתכנון בית הכנסת הייתה החלטה ממשלתית שביקשה להציב קונטרה לכנסיית הבשורה, שתוכננה ממש באותה שנה במרכז נצרת. הפגנת כוח ישראלית מודרנית מול נצרת ההיסטורית", אומר האדריכל וחוקר האדריכלות צבי אלחייני מ"ארכיון אדריכלות ישראל", שבו שמורים חלקים גדולים מארכיונו של זולוטוב. "הפתרון של זולוטוב היה מענה לרצון לנצל גבעה מקומרת. לא להשלים אותה בכיפה, אלא בצורה מנוגדת לשטח, כדי ליצור ניגוד בין המבנה לטופוגרפיה הטבעית". אלחייני מבקש לקשור את הפרויקט לתקדימים שזולוטוב היה מודע להם, כגון בית הכנסת האוניברסיטאי בגבעת רם המורכב מכיפת בטון דקיקה (בתכנון האדריכלים היינץ ראו ודוד רזניק), והעיר ברזיליה על מוסדותיה השונים, שבנייתה הושלמה באותה עת בתכנונו של האדריכל אוסקר נימאייר, והסעירה את כל העולם ובעיקר את האדריכלים הצעירים. המבנים בבירת ברזיל החדשה התאפיינו במידות גדולות, במשטחים רחבים ואופקיים ובפונקציונליות. לדברי אלחייני, ההשראה מאותן עבודות היא רקע ליצירתו של זולוטוב, אך הודות לכישרונו וליצירתיותו לא הפכה העבודה שלו לחיקוי.
העיר היהודית הפכה למעורבת
מאז שנחנך בית הכנסת ב-1966 עבר הבניין שינויים, אך הם אינם מפליגים כמו אלה שעברו על נצרת עילית. ממדינת רווחה הפכה ישראל למדינה ניאו-ליברלית, ומעיר יהודית המנותקת משכנתה הוותיקה נצרת, הפכה נצרת עילית לעיר שכמעט שליש מתושביה הם מוסלמים, בעיקר משפחות צעירות, לעומת האוכלוסייה היהודית שהצטמצמה והזדקנה. נצרת עילית הפכה לחלק בלתי נפרד מהרצף העירוני של נצרת ויפיע.
השינויים הבולטים בבית הכנסת מתבטאים במערך התנועה והנגישות לבניין, ובחיפוי מרבית קירות הפנים והחיצוניים בציורי קיר צבעוניים ונאיביים. זולוטוב, שהקפיד לבקר מדי פעם בבניין שתיכנן, התייחס לשינויים בראיון האחרון שקיימנו: "אני מצטער שהכניסה היום היא מהצד ולא עוד מלמעלה, כניסה שבמקור הייתה מאוד מרשימה". לשאר השינויים הוא הסכים, כמו פתיחת חנות תשמישי קדושה בכניסה ועיטור הקירות: "פתיחת החנות בשטח שייעדתי לבית מדרש היא רעיון מצוין, כי בזכותה באים תיירים והבניין פתוח כל היום, אחרת היה נותר סגור. שמחתי לראות את ציורי הקיר שנעשו לאחרונה על ידי תושבי המקום עצמם ולא על ידי אמנים ידועי שם. אמנם הם בוצעו ללא תיאום איתי, אבל אני חושב שזה בסדר, כי הבניין הוא שלהם והתושבים צריכים להרגיש בו טוב ושהוא שלהם. הבניין מספיק חזק כדי לקבל קישוטים כאלה ואחרים".
גבאי בית הכנסת, הרב חיים קעניג, שמח לארח תיירים ומבקרים בבניין. הוא מסביר לאורחים על מהותו של המקום, על שבע מצוות בני נח שבהן מחויבים אלה שאינם יהודים, ועל הפרויקט האישי שלו - כתיבת ספר תורה. קעניב מודע לחשיבות האדריכלית, אך הזנחת הבניין לאורך השנים ואי-עמידותו בתקני בטיחות דורשים ממנו לערוך שינויים. כעת הוא מתקשה לבחור מעקה חדש לעזרת הנשים, כזה שיתאים לרוח הבניין ויענה על הצורך היומיומי. הגבאי לא מצליח להתמודד עם ההוצאות הכספיות שכרוכות במערכת מיזוג אוויר, כמו גם ריצוף הגרנוליט הזול שלא מאפשר לשטוף ולנקות אותו. זולוטוב טען כי בחר בריצוף גרנוליט בגלל מחירו הזול והעובדה שלכלוך שמצטבר עליו אינו בולט. הוא האמין כי בבוא היום יושגו תרומות והריצוף יכוסה בשטיחים.
"אנחנו עובדים קשה מאוד להחזיק את בית הכנסת", מסביר שאול לביא, מנהל בית הכנסת, המתפלל בו מאז שנפתח לציבור לפני כמעט 50 שנה. "לעירייה יש תקציב לכל מיני שטויות, אך לבית כנסת מרכזי אין כסף. יש בעיר 50 בתי כנסת וכולם מקבלים את אותו סכום, 5,000 שקלים לשנה. זה צחוק". לביא מספר שלפני כמה שבועות סייר בעיר שר הכלכלה נפתלי בנט. "לקחתי אותו לסייר בבית הכנסת והראיתי לו שיש לנו מתפללים מחסידות בעלז, מחב"ד, יש אתיופים, הודים, מגוש קטיף, וכולם ביחד אצלנו. בנט אמר לי 'אני רוצה את הסוד שלכם, איך אתם משלבים בין כל העדות תחת קורת גג אחת'. זה הרי לא קיים באף בית כנסת אחר בישראל", מסכם לביא בגאווה.
למרות הגידול באוכלוסייה הערבית בעיר, טוען לביא כי בית הכנסת התחזק הודות לפתיחת ישיבת הסדר שהתמקמה בבניין סמוך (בניין ההוסטל המפורסם שתיכננו האדריכלים אברהם יסקי ואמנון אלכסנדרוני). אל בניין בית הספר "חרמון" הסמוך, שעמד נטוש במשך שנים, נכנסו משפחות מפונים מגוש קטיף שהסבו אותו לבניין דירות. הציבור הזה הזרים דם חדש לבית הכנסת, ומלבד התפילות הקבועות מתקיימים גם אירועים חברתיים וקהילתיים כמו סעודה שלישית בשבתות אחר הצהריים, שיעורי תורה לילדים, טקסים במועדים וחגים, בר מצוות והתכנסויות של ילדי כל הגנים בעיר. גם צליינים מגיעים לכאן לאחר ביקור בנצרת הסמוכה, כדי ללמוד מהו בית כנסת.
חיים קעניג תוקע בשופר מול ילדי הגנים של העיר:
האם נצרת עילית היא אוצר אדריכלי?
זה כבר כמה שנים שהאדריכל אופיר זינטי, יליד העיר, מנסה לקדם בשיתוף האדריכלית תניה זק תוכנית למיתוג העיר באמצעות אוצרותיה האדריכליים. עד עכשיו מתעלמת העירייה מההצעות המקוריות, אבל זינטי וזק לא מתייאשים וממשיכים לנסות ולהאיר את עיניהם של מקבלי ההחלטות. זינטי וזק מקווים שבאמצעות הגברת המודעות לאדריכלות, תכיר העירייה וכך גם התושבים בנכסים התרבותיים של נצרת עילית, דבר שיגרור אחריו קביעת מדיניות לאותם מבנים ויאתר פתרון תקציבי הנדרש לתחזוקתם ההולמת.
"נצרת עילית לא נמצאת בכלל במודעות", מזכיר זינטי, "אבל הבניינים שיש בעיר - אין שני להם בארץ. כל האדריכלים הגדולים בישראל הותירו כאן חותם". בין השאר, הוא מציע לערוך בעיר סיורים אדריכליים, ששיאם יהיה הגבעה שבראשה ממוקם בית הכנסת המרכזי. הנה מבנים נבחרים שבהם הוא מציע לבקר:
• מתחם בתים מדורגים בתכנון אריה שרון ובנימין אידלסון, ברחובות איריס, נטופה והגבעה.
• הוסטל לאקדמאים (היום ישיבת הסדר) בתכנון אברהם יסקי ואמנון אלכסנדרוני, רחוב כרמל.
• גן ילדים בתכנון האדריכל זאב דרוקמן (היום נטוש ושרוף בחלקו), רחוב חרוד.
• חטיבת ביניים ע"ש משה שרת בתכנון האדריכל זאב דרוקמן, רחוב יזרעאל.
• מגדל המים במרכז רסקו, רחוב הדקל.
• בנייני מגורים משותפים (מטיפוסי מבני גשר) בתכנון אריה ואלדר שרון, רחוב החרמון.
• בניין העירייה הראשון בתכנון אריה שרון, רחוב החרמון.
• מתחם הקסבה בתכנון אברהם ונטורה, רחוב החיטה.
• היכל בית המשפט בתכנון משרד נדלר-נדלר-ביקסון-גיל עם אלקון, דרך קרית הממשלה.
• בית הבראה שפרינצק, היום מלון גרדניה, בתכנון זאב רכטר, משה זרחי, יעקב רכטר, רחוב מרג' אבן עאמר (בין נצרת לנצרת עילית).
