אגדת דשא: כך שיחקתי כדורגל עם דייגו מרדונה

"דייגו מרדונה, שחקן הכדורגל הטוב ביותר בעולם, היה האליל שלי מאז ומעולם. חלמתי לפגוש אותו, אבל כוכבים בסדר הגודל שלו לא היו נגישים בילדותי. לא בפייסבוק, ולא במציאות. כל החדר שלי היה מלא פוסטרים של מרדונה, ובכל פעם שמשחקי האליפות שודרו בטלוויזיה, הייתה אצלנו חגיגה גדולה בבית. מרדונה היה אז אליל, שולט, מוחלט, לא היו לו מתחרים בכלל, והוא נתפס, בטח בעיניים של ילד קטן, כיצור בלתי מושג.

"נולדתי להורים יוצאי ארגנטינה ולאבא שהכדורגל הארגנטינאי זורם בעורקיו. הוא אפילו ייצג את ארגנטינה במכביה לפני שעלה לארץ. אבא היה אוהד מושבע של קבוצת רוסריו סנטרל הארגנטינאית, ולמרות שכירושלמים הלכנו להרבה משחקים של בית"ר, רוסריו הייתה הקבוצה מספר אחת בבית. מגיל אפס שמו אותי בסלון לראות את המשחקים שלה, ואפשר להגיד ששתיתי כדורגל עם הדייסה. פעם אפילו נסענו לארגנטינה, כל המשפחה, כדי לראות את רוסריו סנטרל משחקת נגד בוקה ג'וניורס. חמישים אלף איש שרים במשך תשעים דקות - אתה לא שוכח דברים כאלה בחיים. זו עוצמה בסדר גודל שעושה לך צמרמורת בכל הגוף.

"בחורף של שנת 1985 הגיעה לארץ נבחרת ארגנטינה כדי להשתתף במונדיאל. הייתי ילד בן שמונה, וכרגיל אחר הצהרים התיישבתי על הספה מול הטלוויזיה. פתאום נכנס אבא שלי, שאל מה העניינים ומה נשמע, ומיד אחריו נכנס עוד מישהו הביתה.

"הסתכלתי טוב טוב על האיש שנכנס. איש קטן עם המון שיער. זיהיתי אותו מיד. זה היה דייגו מרדונה!

"המוח סירב להבין שהאליל שלי עומד מולי, אחד על אחד, בבית שלי. אני משער שהייתי בהלם מוחלט. מרדונה התקרב אליי בחיוך נעים, אמר לי שלום בספרדית, ואני עניתי משהו בגמגום. ההורים שלי עמדו מהצד והסתכלו עלינו בחיוך. הוא שאל אותי בן כמה אני ואם אני אוהב כדורגל, ואחרי שיחה קצרה ביקש שאביא את הכדורגל שלי. זינקתי לחדר ותוך שתי שניות יצאתי משם עם הכדור. היה לי כדור שחור-לבן, לא ממותג, רגיל לגמרי. מרדונה לקח את הכדור ואמר 'בוא נרד לשחק'.

"ראיתי מולי את האגדה חיה ונושמת, מקפיצה כדורים, והדבר היחיד שעשיתי, כמו כל ילד, הייתה כמובן ספירה של הקפיצות. באזור המאה קפיצות, אבא ניגש אליו ואמר לו שאולי כדאי לעלות בחזרה כי אני רטוב וספוג מים. גשם כבד התחיל לרדת, אבל אני בכלל לא שמתי לב. הייתי המום ומאושר.

"לפני שעלינו אבא עוד הספיק לצלם אותנו תמונה אחת בשחור-לבן, שהיא המזכרת היחידה שנותרה לי מהמפגש ההוא. בבית מרדונה חתם לי בטוש על הכדור, חיבק אותי חיבוק חם, ונעלם עם אבא מעבר לדלת, לא לפני שנתן לנו שני כרטיסים ליציע הכבוד באצטדיון רמת גן. כמובן שהלכנו למשחק. מרדונה עוד פגש אותי לפני כן והעניק לי חולצה חתומה בכתב ידו.

"הפגישה ההיסטורית הזו יכלה להתקיים רק בזכות אבא שלי. באותה תקופה הוא עבד כמנהל כספים של המלון בו התארחה נבחרת ארגנטינה. התברר שיום קודם מרדונה ביקש להסתובב במקומות הקדושים בירושלים, בלי צלמים ועיתונאים. כנוצרי קתולי זה היה מאוד חשוב לו. מנהל המלון חיפש מישהו דובר ספרדית שיוכל להתלוות אליו, ואבא מיד התנדב בשמחה. למחרת, מוקדם מאד בבוקר, הוא אסף את מרדונה מחניון צדדי, באוטו הישן שלו, וכל אותו היום הם הסתובבו בכותל, בעיר העתיקה ובבית לחם. כשמישהו היה תוקע בהם מבט מופתע, אבא היה אומר שזה לא מרדונה, זה סתם מישהו שדומה לו. כשסיימו, לקראת אחר הצהריים, מרדונה שאל איך הוא יכול להודות לו, ואז אבא סיפר לו שיש לו בן שמעריץ אותו והיה שמח לפגוש בו. מרדונה הסכים לבוא בשמחה.

השורה התחתונה:

"צריך לדעת ולהאמין שחלומות מתגשמים. לא פעם, כשאני מרצה לעובדים, אני אומר להם שאסור להפסיק לחלום ומביא את עצמי כדוגמה. היה לי חלום חיים, והוא התגשם. נגעתי בו, חיבקתי אותו, והיום אני מנכ"ל של חברה בינלאומית שמזוהה איתו. עד היום יש לי תמונה גדולה של מרדונה במשרד עם החתימה שלו".

_________________________________________________________________________________________________________________________________________

מה הסיפור שלכם?

אם גם לכם יש חוויה מיוחדת שעברם, אירוע שאתם מתים לשתף בו אחרים, או משהו אישי ששמרתם בבטן ועכשיו אתם מוכנים לספר עליו- צלצלו אלינו ל: 03-6386951 או שלחו מייל: farkash33@gmail.com

_________________________________________________________________________________________________________________________________________

לכל אדם יש סיפור:

• ברחה מהבית כדי להגשים חלום
• הסגירה את בנה כדי להצילו מסמים