יו''ר עמותת האדריכלים החדש, אלי פירשט: ''הפכנו לשקופים''

"התחושה היא שמשהו נשחק ביחס למקצוע שלנו. מיום ליום אנחנו הופכים לשקופים יותר, ומאבדים את קולנו". כך אומר ל-Xnet האדריכל פרופ' אלי פירשט, היו"ר הטרי של עמותת האדריכלים, בראיון ראשון מאז בחירתו לתפקיד. "כיוון שאני בוגר מדי, אני זוכר שזה היה אחרת", אומר פירשט (67), על המצב שאליו נקלע מקצוע האדריכלות בישראל. "פעם, בוועדות המחוזיות נציגי האדריכלים היו יושבים בחלק הקדמי. היום, מי שעבר לחזית הם השמאים, הכלכלנים, עורכי הדין. נכנסו הרבה מאוד שחקנים חדשים". לדעתו, ההידרדרות היא גם באשמת האדריכלים: "גם בגלל שנכנסו שחקנים חדשים, ואולי גם משיקולים זרים ולא ענייניים, הפכנו לפחות אחראיים. ואז, כשאתה לא אחראי מספיק, אתה גם לא משולם מספיק – ואז, אולי בצדק, גם לא עושה מספיק".

מכל הסיבות הללו, הוא טוען, החליט לרוץ למשרה ההתנדבותית. פירשט הוא מרצה בכיר ב"בצלאל" ושותפו של האדריכל אדם מזור זה 30 שנים – יחד תיכננו את התוכנית להתחדשות לב תל אביב, שזיכתה את מזור בפרס ישראל. האם אדריכל שלוקח חלק מרכזי בתכנון הישראלי בעשורים האחרונים, וגם מבקר חלקים ממנו ומתוצאותיו, יוכל להעלות את קרנה הירודה של עמותת האדריכלים – מי שהפכה לבלתי רלבנטית לציבור הרחב (שלא יודע על קיומה) וגם לאדריכלים המיואשים מחוסר האונים שלה? החשש מאובדן פרנסה גרם לרבים מבני דורו לשתף פעולה עם הממסד. רבים מהם מוכנים להודות רק מאחורי הקלעים בשיתוף הפעולה הזה, ומרכינים ראש בהכנעה בשאר הזמן. לזכותו של פירשט ייאמר, כי הוא מודה שגם הוא נכנע לשיטה, וכי זה הזמן להילחם בה ולהחזיר לאדריכלים את כבודם הרמוס.

מתי לדעתך החלה ההתדרדרות?

"לפני כ-20 שנים נכנסו לפרויקטים מנהלי הפרויקטים ומנהלי תכנון, ובהתחלה זה היה נוח לאדריכלים כי זה פטר אותם מאחריות. ואז פינינו מקום לשמאים והפכנו את זכויות הבנייה ואת התכנון לפונקציה של היתכנות כלכלית. ואז אנחנו כבר לא במשחק, וכולם מנהלים אותנו. קיוויתי שמה שקרה ב-2011 (המחאה החברתית, נ"ר) יחזיר לנו את המודעות".

"זה הרגל שצריך להיפטר ממנו. תחרויות צריכות להיות פתוחות. הבעיה היא שהן לא תמיד עומדות בציפיות. אני, אגב, זכיתי בתחרות שנערכה בחיפה לפני 4-5 שנים ועד היום לא קיבלתי את העבודה. תחרויות יכולות למנף אדריכלים צעירים, והרשויות לא מחויבות להן".

"יש רתיעה מצד העיריות כלפי תחרויות פתוחות, ובכלל תחרויות, כי אז הכל צריך להיות שקוף ולא בשליטה, ומה שקובע זה האיכות ולא הקשרים. העיריות גם הסתבכו, כי אדריכלים שזכו לא תיכננו ואז היו תביעות. צריכה להיות דמוקרטיזציה בתכנון".

יסקי , כרמי , רכטר ויער תיכננו מבני ציבור ושכונות כשהיו בשנות ה-30 לחייהם.

"זה מקצוע שצריך בו כישרון. אתה חייב להיוולד עם כישרון. פעם, כשהיית אדריכל צעיר ומוכשר היית נסיך. אם היית זקן ומוכשר, היית מלך. היום אין לצעירים במה, ואני חושב שהם הולכים לאיבוד - גם במשכורות וגם ביכולת הביטוי".

"זה נכון. יש כאלה שנוח להם, וצריך לשלב בין אלו שלא נוח להם לאלו שיושבים בשקט כי נוח. ולמרות שגם לי נוח, החלטתי שאני צריך להתגייס למען האחרים. יש כאלו שצועקים כי קשה להם - זה לא רק צעירים. גם הרבה מבוגרים נמצאים בבעיה".

"צריך להיות גוף אחד שיודע לשדר אג'נדה במובן המקצועי, הטכנולוגי והאידיאולוגי. צריך למלא את השורות ולהתלכד. הפיצולים שמתקיימים בתוך הקהילה משפיעים על היכולת להיות משפיעים. הייתי רוצה שהעמותה תמותג, ושניצוק תכנים אמיתיים לפעילות. שנפעל בתחום התחרויות ושנהיה מעורבים ונשפיע על שינוי בתחומי המרחב הציבורי והתחבורה הציבורית, שהם קריטיים. כל זה מחייב אותנו להתלכד".

איך אפשר לעזור לצעירים?

כשפירשט אומר "פיצולים" הוא מתכוון ל"פורום האדריכלים הצעירים", פורום חדש יחסית שאירגן לפני כמה חודשים שביתה במוסדות הלימוד לאדריכלות ברחבי הארץ. זו קבוצה של צעירים נמרצים שנפגשת עם גורמים במשרד הכלכלה, ונאבקת בתנאי ההתמחות של האדריכלים הצעירים, תנאים שפוגעים בהעסקתם.

"זה בדיוק התפקיד של העמותה ושל רשם האדריכלים. האקדמיה צריכה להיות פילוסופית וחתרנית - אני מעדיף את זה, למרות שאני יודע שלחלק מחבריי יש ביקורת על האקדמיה. אפשר לעשות את ההשלמות במשרד, אחרת מה התועלת של האקדמיה?"

השבתת הלימודים אשתקד. פירשט מסתייג מ''פיצולים'' בקהילת האדריכלים (צילום: נעמה ריבה)

להזיז כבר את הרכבת הקלה

בהיעדר חלופה עכשווית למטרופולין תל אביב, מרבית אזרחי ישראל עושים כל מאמץ להתגורר במרכז הארץ. את האצבע המאשימה מפנה פירשט כלפי משרד הפנים, שלא איפשר בנייה באזור המרכז בשנות ה-90 ושממשיך לעכב תוכניות בינוי במשך 20 שנה; חסמים משנות ה-90 מסוגלים להעלות את מחירי הדיור אפילו היום. "זו הנחיה שגרמה נזק עצום", תוקף פירשט, "לא היה ניתן לקדם שטחים פתוחים בכפר סבא וברעננה ומי שהיה אשם זו מדיניות התכנון".

"זאת המהפכה הנדרשת. ברגע שכל קווי הרכבת הקלה ייכנסו לעבודה באמת, וזה לא יהיה רק תרגיל של השחתת זמן וכסף, וברגע שהמרחב הציבורי יתפתח לתחבורה ציבורית, אופניים והולכי רגל שמחוברים לתחנות הרכבת הקלה, רק אז תהיה מהפכה באמת. אז נוכל לגור בראשון לציון או בחדרה, ולא נצטרך להידפק על דלתה של תל אביב".

"אני חושב שהם מבינים. הקושי הוא יותר בערים עצמן. ראשי הערים מפחדים מהכנסת קווים לרחובות ראשיים כמו אחוזה או וייצמן (רעננה וכפר סבא בהתאמה, נ"ר). הם חושבים על מערכת הבחירות. הבנייה מפריעה לתושבים. גם התדמית של הרכבת הקלה נשמעת כמו טראם, וטראם זה משהו מן העבר. משהו שאולי הוא דורסני".

"האדריכלים לא יכולים להשפיע, כי הם ראש קטן וצריך להפוך אותם לראש גדול. הבעיה היא פוליטית ומערכתית. גם המדינה אשמה. מפספסים, כי הרכבת הקלה יכולה להיות מנוף אדיר להתחדשות עירונית. יש הרבה כסף לנת"ע".

למה אין תמריץ לחיזוק מרכזי ערים

למרות התוכניות הקיימות של תמ"א 38 ופינוי-בינוי, עיקר הבנייה החדשה למגורים בישראל היא קרקע חדשה, שם האינטרסים מצומצמים יותר ומאפשרים לקדם תוכניות במהירות. התוצאה: בערי הפריפריה מנסים להדחיק את הכשלים של החלקים הוותיקים באמצעות בניית שכונות ענק חדשות, בעוד שערים חזקות מאשרות להקים מגדלים בגובה רב והולך. גם פירשט מעורב בתוכניות מתאר רבות שבהן מוקצים שטחים רבים לצמודי קרקע. הוא נותן כדוגמה תוכנית גדולה של משרדו בדרום חולון, שם ייעד עשרות דונמים לצמודי קרקע. "צריך לשמור על איזשהו יחס מינימלי בין הדיור הרווי בעיר לבין צמודי הקרקע", הוא סבור.

"התחדשות עירונית צריכה לקבל העדפה מתקנת. יש אינספור תוכניות של פינוי בינוי שמונחות על המדפים, וקבלנים מפחדים לממש אותן פן יצאו מהן בשן ועין".

"דורשות מכפילים מאוד גבוהים (יחס גבוה של דירות חדשות מול דירות ישנות - במקום כל דירה שנהרסת עד 5-6 דירות חדשות, נ"ר), ואז מגיעים לגבהים מוגזמים של 22 קומות. המדינה לא מוכנה להכניס את היד לכיס ולהסכים לניוד זכויות כדי להישאר בגובה שנכון, ואז נוצרת בעיה חברתית-תרבותית. אין שומרי סף, ואנחנו הפסקנו להיות שומרי הסף".

הפרויקט בכפר סבא. יחסים מוגזמים בין דירה ישנה לחדשה (תכנון: א.מזור-א.פירשט - אדריכלים ומתכנני ערים)

אנשי השיווק מנהלים הכל

אולי הביטוי החריף ביותר למעמדו המרוסק של האדריכל נמצא בשכונות המגורים הזהות בישראל. עד לביאנלה לאדריכלות בוונציה 2014 הגיעה התופעה הזו. לא רק השכונות אינן ניתנות להבחנה בעין בלתי מזוינת, אלא גם הדירות עצמן, ולאדריכלים אין כמעט אפשרות להשפיע על התכנון מלבד היותם חותמת גומי. פירשט מעורב בתוכניות רבות מסוג זה, למשל תוכנית "גלילות דרום", שם מתוכננת בנייה גבוהה מול פארק.

"מי ששולט היום על מגורים הם סוכני המכירות ואנשי השיווק. הם הפכו לגוף הכי דומיננטי בשוק הבנייה. בכל חברת בנייה גדולה יש איש שיווק או סמנכ"ל שיווק, והם קובעים מה נכון או מה לא נכון. הם מספרים שזה מה שהציבור מבקש, אבל למעשה מי שקבע את הסטנדרטים זה הם. פעם המתווכים הבינו בבנייה ובתוכניות, היום לא, ולמרות זאת הם אלה שקובעים את הסטנדרט".

"יש עניין של למזער שטחים שאין להם השפעה על המחיר. בונים רק את מה שעונה על מה שנדרש במסגרת החוק. מי ששולטים בזה הם אנשים לא מקצועיים, והם קובעים את התרבות שלנו, כמו שהסלבס של היום זה לא הסלבס של פעם. וכיוון שהמחירים כל כך גבוהים, אז לא באמת בודקים את הסחורה. מה שקובע זה רק המיקום, והם (סוכני המכירות, נ"ר) בעצם עובדים על הציבור".