זהו, כנראה, הספר היקר ביותר שהתפרסם אי פעם על פועלו של אדריכל ישראלי. הספר "הפרויקטים של סלו הרשמן" (Salo Hershman's Projects), בעיצוב שלומי הגואל, מצליח לתרגם באופן מוצלח את אופיו האישי והעיצובי של הרשמן. הצבעים אדום וצהוב הם הדומיננטיים כאן, כמו ביצירותיו האחרונות של האדריכל - סינמטק תל אביב והמשכן לאמנויות הבמה בבאר שבע. הטקסט (באנגלית קלה) כתוב בגוף ראשון, ובו הרשמן מלווה את הקורא בתהליך יצירת הבניין, החל משלב קבלת העבודה ועד לשלב שהמבנה מאוכלס – כולל התקלות. הסקירות כוללות סקיצות, תוכניות, מודלים ותצלומי אוויר המאפשרים ללמוד ולהבין את הפרויקט.

 

לא כל הפרויקטים של הרשמן נסקרים בספר (214 עמודים, 275 שקלים, Kraemer Verlag): כשהאדריכל עצמו מתערב בהוצאתו לאור של הספר, לא מתקבלת תמונה מלאה של יצירתו, קל וחומר כשחלק מהעבודות שנויות במחלוקת. בין הפרויקטים שכן נסקרים: תוכנית רובע ברנע באשקלון (נולדה בעקבות זכייתו של הרשמן בתחרות אדריכלים ב-1962, עוד בהיותו סטודנט בטכניון), תוכנית מתחם מגורים בשכונת גילה, תוכנית המתאר לגבעת שמואל ולמרכז העירוני שלה, ביתו הפרטי של הרשמן בצפון תל אביב, הצעה לספרייה לאומית באיראן; הצעה לבניין הפקולטה לאדריכלות בטכניון.

 

ביתו של הרשמן בצפון תל אביב (צילום: סלו הרשמן אדריכלים)
ביתו של הרשמן בצפון תל אביב (צילום: סלו הרשמן אדריכלים)

 

חיסרון נוסף של הספר נובע מהבחירה לא להתמקד בתחום המגורים, שבו התמחה הרשמן לאחר שיצר ופיתח מודל מגורים בשכונת גילה בירושלים, במעלה אדומים, בלוד ובטירת הכרמל. הפרויקטים האלה, שאותם הזמין משרד השיכון במסגרת הדיור הציבורי, עוצבו במטרה לשבור את מבני השיכון הטוריים, שבהם כל הדירות זהות והבניין אינו מעודד יצירת קשרים בין הדיירים או מרחב משותף שעימו הם מזדהים. הרשמן יצר סביבת מגורים העוטפת שטח משותף פתוח, כשבמקרה של גילה ומעלה אדומים פיתחו את השטח בכירי אדריכלי הנוף - ליפא יהלום ודן צור והעניקו להם אופי ייחודי.

 

בין העבודות הנסקרות בספר בהרחבה נמצאים מרכזי תרבות, שחלקם נבנו וחלקם נותרו על הנייר. עבודות אלה זוכות בספר לתשומת לב רבה, הודות לפירוט הפרשות שליוו את תהליך קבלת ההחלטות, שחלקן שערוריות של ממש ומציפות יחסים עכורים ותחרותיות מעוותת בין אדריכלים. כך, למשל, נכתב על ניסיונותיו של האדריכל יעקב רכטר (הרשמן אינו חושף את שמו) לגזול לטענתו את תכנון המשכן לאמנויות הבמה בתל אביב, שבו זכה הרשמן. ניסיונותיו של רכטר נשאו פרי, והתכנון עבר לידיו ללא תחרות או מכרז.

 

בנו של רכטר, האדריכל אמנון רכטר, מכחיש את טענתו של הרשמן: "יש להפריד בין התחרות שהתקיימה בשנות ה-60, שבה זכתה הצעתו של הרשמן שהתייחסה לפרוגרמה ולבניין אחר לגמרי; 20 שנה אחריה היה ראש עירייה אחר שרצה בניין אופרה ובניין תיאטרון, מה שלא היה בפרויקט המקורי שעליו התמודד הרשמן. שלמה להט, ראש העירייה, רצה את יעקב רכטר לתכנון הפרויקט החדש, אבל אבא שלי התעקש שיהיה סידור אתי עם הרשמן והדבר בוצע". הרשמן, בתגובה, טוען כי מעולם לא נערך כל פתרון אתי בפרשה, וכי הנושא הסתיים בהליך בוררות שבמסגרתו פיצתה אותו העירייה.

 

גם הזכייה בתחרות לתכנון המשכן לאמנויות הבמה בבאר שבע ב-1985 לוותה בניסיונות של אחרים לגזול מידיו את העבודה. בתיאור הפרויקט הוא חושף, בין השאר, שפעל בהנחייתה של אסטרולוגית. הוא גם מזכיר בהקשר זה את השיר "קפה אצל ברטה" מאת אהוד מנור:

 

 

 

"הלכתי לפגישה עם מכרה", הוא כותב, "אסטרולוגית ידועה ומוערכת, שפוליטיקאים רבים נעזרים בה... ביקשתי כי תשאל את הכוכבים שאלה פשוטה אחת: האם הכוכבים רואים אותי בונה את משכן התיאטרון, או שמא הם רואים אותי יושב במעגל סביב מדורת ל"ג בעומר ושורף את כל תוכניות המשכן יחד עם הקרטושקעס?"

 

לדבריו, האסטרולוגית ענתה לו כי הכוכבים רואים אותו בונה את הבניין, ומתברר שהם צדקו. מה שהכוכבים לא חזו הוא המחדל שהתגלה במבנה הבאר-שבעי, כשנחנך ב-2008. "כמה שבועות לאחר הפתיחה כבר הועלו מופעים גם באולם הקטן, העגול כחבית ומיועד להצגות תיאטרון, וגם באולם הגדול, הנטוי כלפי הבמה ומיועד לקונצרטים, לאופרה ולמחול", הוא כותב. "התגובות על האולם הגדול, הנטוי, שאין לו אח ורע בעולם, היו מעורבות. רבים דיברו על משהו מיוחד ביחס במה-קהל. אחדים התלוננו על תחושות של ורטיגו, כאילו נופלים קדימה... הבמה נראתה להם קרובה כל כך, והם חשבו שרצפת הבמה משופעת כלפיהם כדי לתת להם את ההצגה קרוב-קרוב.

 

"המטרה שלי לקרב את הבמה לקהל הצליחה מעל למצופה, אבל אליה וקוץ בה: אי אפשר להתעלם מתחושת הסחרחורת של אחדים בקהל. עיתונאי שעט על כך כמוצא שלל רב, תפס כותרת וכתב בהומור ש'במשכן לאמנויות הבמה בבאר שבע מקבלים בכרטיס אחד הצגה פלוס סחרחורת'. במקום אחר נאמר כי 'על ידי הטייתו של האולם הגדול עשה האדריכל מניפולציות במוחו של האדם'.

 

האולם הקטן בסינמטק תל אביב. עוד עבודה של הרשמן (צילום: רונן קוק)
האולם הקטן בסינמטק תל אביב. עוד עבודה של הרשמן (צילום: רונן קוק)

 

"בשום מקום בעולם לא תוכנן אולם בצורה נטויה שכזו, ועל כן לא היה ברור עם מי כדאי להתייעץ בנושא. לפיכך החליטה העירייה לפנות לפרופסור לנוירולוגיה בעל שם בינלאומי, כדי שיבדוק את המצב באולם הנטוי ויציע מה לעשות כדי למנוע את תחושת הוורטיגו. הבנתי שנפתחה חזית התמודדות נוספת. כאילו עד עכשיו הייתה דרכי סוגה בשושנים בפרויקט... כדי להקדים תרופה למכה, לקחתי כדור הרגעה ליום הסיור במשכן עם הפרופסור לנוירולוגיה.

 

"הוא הגיע לאולם הנטוי בליווי משלחת גדולה של נציגי העירייה. כאשר נאמר לו שאני אדריכל המשכן, הוא הושיט את ידו והציג את עצמו. 'אני פרופסור כך וכך, אבל אשמח אם נקרא אחד לשני בשמות פרטיים. זה ודאי יתרום לשיתוף הפעולה בינינו'. פרופסור מוזר, לא?... הוא צעד באולם הנטוי, נעמד ואמר: 'היופי של האולם מדהים... יופי כובש'. הייתי המום. רציתי לשאול אותו אם הוא אמן או פרופסור לנוירולוגיה, אולי גם וגם?

 

"בעקבות הסיור כתב הנוירולוג הבכיר דו"ח לעירייה, שנפתח כך: "בניין המשכן לאמנויות הבמה הינו מבנה מרשים ובו שני אולמות יפים מאוד. באולם הגדול עמודים וקירות לא אנכיים היוצרים אשליה חזותית המקשה על תפיסה אנכית אמיתית. להלן מספר המלצות כדי להפחית את התופעות ויחד עם זאת לנסות ולשמר את היופי של האולם'".

 

בין השאר המליץ הרופא לתלות באולם וילונות אדומים. "לאחר תליית כמה וילונות", כותב האדריכל, "שקיפוליהם האנכיים יוצרים תחושה של איזון אצל הצופה, המצב השתנה לגמרי. הכול נעשה בשיתוף פעולה מלא עם הפרופסור... יישום המלצותיו, יחד עם כמה רעיונות שלי, חולל שינוי מהותי באולם הגדול. הפרופסור הציע לי להעמיד את האולם כאובייקט למחקר".

 

>>השפעת השואה על עבודתו של הרשמן

 

ספרים עם מניעים אישיים ופוליטיים

 

ספרו של הרשמן נמנה עם כמות נכבדה של כותרים שעלו השנה על מדף ספרי האדריכלות. הספרים מתאפיינים בגיוון: סקירות על יצירתו של אדריכל, סקירות על יצירה אחת, סקירות היסטוריות, התייחסות לתופעות בתחום וגם ניסיון לחזות את העתיד.

 

בנוסף לספרי אדריכלות, מתחזקת תופעה מבורכת של חלחול האדריכלות לספרים שאינם עוסקים ישירות בתחום. עורכי אותם ספרים השכילו להבין כי האדריכלות הינה היבט לגיטימי שבכוחו להעשיר את היצירה ברובד נוסף. בולטת במיוחד עבודתה של גליה בר-אור מהמשכן לאמנות בעין חרוד, שבשני ספרים שפורסמו תחת שרביטה ניתנה במה רחבה לאדריכלות: הספר-קטלוג "שי לילדינו – תרבות לילדים בקיבוצים" מאת עינת אמיתי, המציג בין השאר התייחסות מעמיקה למרחב הפיזי, הפתוח והסגור, של ילדי הקיבוץ; והספר-קטלוג "דוד פרלוב – רישומים, תצלומים, סרטים", שבו מופיע מאמרה של ליאת סאבין בן-שושן המתייחס להיבטים אדריכליים ביצירתו הקולנועית של הבמאי.

 

 

גם בספרות הפרוזה ניתן למצוא זאת. במיוחד בולט הדבר בספרי הוצאת זיקית, שם ניתן לזהות בברור את טביעת העין של אוריאל קון, אדריכל בהכשרתו ושותף בהוצאה, בספרים "פרנסיס על גלגלים", "פושטקים" ובמיוחד "האדון שנפל לים". הגדילו לעשות צמד המעצבים הגרפיקאים אסף כהן וג'ואנה אסרף, שהתמקדו בספרם החדש כמעט רק באדריכלות (וספרם כלול בסקירה שלהלן).

 

מרבית הספרים יצאו בהזמנה ובמימון של האדריכלים עצמם, משפחותיהם או גופים אחרים בעלי אינטרסים. תופעה זו חסרה את הריחוק האובייקטיבי או ההיסטורי הנדרש, ומערבת מניעים אישיים ופוליטיים. בסקירה הבאה מפורטים הספרים החדשים שיצאו השנה לצד ציון מחיריהם הקטלוגיים. בשבוע הספר צפויים הספרים לזכות בהנחה.

 

עטיפת הספר על חת: חדר המדרגות המפוסל בבית אמסטרדם (1938)  (צילום: פארה גולדמן)
עטיפת הספר על חת: חדר המדרגות המפוסל בבית אמסטרדם (1938) (צילום: פארה גולדמן)

  

פארה גולדמן, "אדריכל משה חת – אדריכל חיפאי"

(89 עמודים, 95 שקלים, הוצאה עצמית, למכירה בחנות מרכז הבאוהאוס וברובינזון ספרים בתל אביב וכן באינדסטריאל ארט סטודיו ובמשרדה של גולדמן בחיפה)

 

האדריכל משה חת, שנפטר ב-1972, לא היה מהחשובים בישראל, ואפילו לא בחיפה, העיר בה פעל מרבית חייו. אבל כ-40 שנה אחרי פטירתו הזמינו שני בניו את האדריכלית פארה גולדמן לערוך סקירה מקיפה של עבודותיו, שנוצרו בין השנים 1934-1968.

 

חת תכנן בעיקר מבני מגורים משותפים ופרטיים לחברה הבורגנית שצמחה בחיפה של אמצע המאה ה-20. טעמו האישי האיכותי והקפדתו על פרטים יצרו מבנים חד-פעמיים, נאים ואלגנטיים. רק מספר קטן של מבני ציבור תוכננו על ידו: מלון לב הכרמל, משנות ה-30, המתאפיין בסגנון בינלאומי מובהק (כיום נטוש); בניין בנק ישראל, בדרך העצמאות, משנות ה-60, המתאפיין בסגנון ברוטליסטי (כיום נטוש, אך מיועד לשמש את בית הדין הרבני); ובניין קופת חולים מאוחדת, בהדר הכרמל (מתפקד עד היום כמרפאה).

 

בשיחה עימה מציינת גולדמן כי איכויותיו של חת טמונות ביכולת לעצב מבנים "בעלי קומפוזיציה נעימה ושילוב מוצלח בתכנון הבית עם הגינה המקיפה אותו". לדעתה, חת השכיל לעצב גינות, אותן היא מכנה "גינות כרמל" טיפוסיות, המורכבות מצמחייה מקומית, כמו עצי אורן ופרחי רקפת חורפיים.

 

בית מנדלבליט ברחוב הספורט 14 הוא דוגמה יפה לאחד המבנים שתכנן ושנותרו כמעט ללא שינויים. כאן הצליח חת ליצור באמצעות השטחים המשותפים, הפתוחים והסגורים, טיול לאורך הבניין. "הנועם וההשתלבות ברחוב מאפיינים מאוד את עבודתו של חת", אומרת גולדמן, "אבל בתל אביב אפשר למצוא בניינים בסגנון דומה ברמה יותר גבוהה".

 

גולדמן היא אדריכלית המתמחה בשימור, וגם עמדה בראש המחלקה לשימור בעיריית תל אביב-יפו. לצורך הספר היא התבססה על עזבונו של חת, וחלק מהחומר שהיה חסר איתרה דרך הארכיון העירוני או בעזרת דיירי הבתים שתכנן האדריכל, חלקם צאצאים של הדיירים המקוריים. גולדמן עצמה הובילה במסגרת "פורום ציבורי כרמל" מאבק לשמור על בניין מלון לב הכרמל, העומד כבר שנים במצב של כמעט חורבן. על הספר עבדה ארבע שנים במקביל לעבודתה כאדריכלית, והיא מקווה שהתשתית שהניחה בהפקה תהווה בסיס לספרים נוספים על אדריכלים אחרים שטרם זכו במונוגרפיות. את הספר עיצבה מאיה צימרמן בכישרון, בפשטות ובבהירות, תוך ניצול מיטבי של המשאבים הנדיבים שעמדו לרשותה.

 

עטיפת "זמן שימור" (צילום: איתמר גרינברג)
עטיפת "זמן שימור" (צילום: איתמר גרינברג)

 

אמנון בר אור, "זמן שימור"

(303 עמודים, 198 שקלים, הוצאת בבל)

 

אמנון בר אור, מבכירי האדריכלים הישראלים המתמחים בנושא של שימור מבנים, מסכם בספרו 35 שנות עבודה, החל משימור מבנים בצפת העתיקה בשנות ה-70 ועד לעבודותיו הבולטות בלב תל אביב. בין המבנים שעברו חידוש תחת ידיו: בית לוין בשדרות רוטשילד פינת רחוב שד"ל, בית מני ברחוב יהודה הלוי ועבודות תיעוד בכל רחבי הארץ, כמו בתי הבאר ביפו ותחנות רכבת העמק.

 

בר אור מלווה את הקורא בהתלבטויות, בדרמות, בטעויות ובהצלחות שחווה במהלך עבודתו, תוך הצגת נקודת מבטו האישית ובפרספקטיבה רחבה. הוא גם מציף את הסוגיות שמעסיקות אותו: בחלקן הוא קובע עמדה, ואת האחרות הוא מותיר פתוחות לקורא ולעצמו לעתיד.

 

>> על הספר בהרחבה

 

עטיפת "הליברינט"
עטיפת "הליברינט"

 

ערן נוימן (עורך), "הלבירינט – רם כרמי ותכנון התחנה המרכזית החדשה"

(119 עמודים, בית הספר לאדריכלות באוניברסיטת תל אביב)

 

במקביל לתערוכת סוף השנה של בית הספר לאדריכלות, שהתקיימה אשתקד בבניין התחנה המרכזית החדשה בתל אביב, אצר ראש בית הספר תערוכה על הבניין עצמו. ליווה אותה ספר-קטלוג הכולל מאמר פרי עטו וכן טקסט שכתב האדריכל רם כרמי, שתכנן את הפרויקט ופורסם במקור ב-1993, בחוברת שליוותה את פתיחת "תחנת האוטובוסים הגדולה בעולם". בחלק השלישי של הספר מציגים אלעד הורן וטליה דוידי, באמצעות חומר היסטורי מרהיב, את השתלשלות הפרויקט החל מ-1953, כשעלה לראשונה הרעיון להקמת התחנה, ועד לחנוכתה ב-1993. את הספר עיצב, כמו גם את תערוכת הבוגרים כולה, סטודיו קובי פרנקו.

 

עטיפת "עוטף נען"
עטיפת "עוטף נען"

 

מיה קסטרו (עורכת), "עוטף נען – טיולים קרובים לבית"

(108 עמודים, 50 שקלים, הוצאת קיבוץ נען, ניתן להשיג בטלפון: 052-2232229 אצל רעיה בן אברהם)

 

מבין הררי ספרים על יישובים בארץ שראו אור, ייחודי הספר שיצא על קיבוץ נען, הכולל התייחסות מפורטת גם להיבטים אדריכליים בקיבוץ. במפעל הבנייה שהתרחש בנען לאורך עשרות שנים לקחו חלק אדריכלים בכירים כמו שלמה גלעד (חדר האוכל), חנן הברון (אולם הספורט), שמואל מסטצ'קין (מרכז חינוכי ואמפיתיאטרון) וגדעון שריג (גן זיכרון). הספר גם מתייחס לאתרים בסביבת הקיבוץ ומציע מסלולי טיול בקיבוץ ומחוצה לו.

 

עטיפת הספר על השיכון הציבורי
עטיפת הספר על השיכון הציבורי

 

הדס שדר, "אבני הבניין של השיכון הציבורי – שישה עשורים של בנייה עירונית ביוזמה ציבורית בישראל"

(296 עמודים, משרד הבינוי והשיכון, לפרטים נוספים )

 

ניסיון שאפתני למסגר שישה עשורים של בנייה ציבורית בישראל, החל מהעבודות הראשונות שיזם משרד ראש הממשלה מיד לאחר קום המדינה, ועד לפעולות משרד הבינוי והשיכון (מזמין הספר) בעשור האחרון. מבין הספרים המוצגים כאן, זהו המורכב והחשוב ביותר. אך על אף מעלותיו הרבות, חסרה בו התייחסות נדרשת לפועלן של החברות המשכנות שפעלו בארץ קודם להקמת המדינה. כן נעדר ממנו מפעל הבנייה של משרד השיכון ב"יישובי המיעוטים" (גם הבדואים וערביי ישראל זכו בבינוי ציבורי לא מבוטל). עריכה לשונית ועיצוב גרפי בעייתיים מכבידים על הקריאה, אך לאלה שיתאמצו תינתן הזדמנות לקבל סקירה כרונולוגית ומסודרת של מפעל הבנייה הציבורית בישראל.

 

מרתקת במיוחד הסקירה על שכונות הפטיו שנבנו בערי הפיתוח בשנות ה-50. שכונות אלה התבססו על בתי מגורים צמודי קרקע ובצפיפות גבוהה, ולדיירים התאפשר להרחיב את הבתים בלי לפגוע באופי השכונה. כ-40 אלף יחידות דיור מסוג זה בנתה המדינה. לפי הכותבת, רעיון בתי הפטיו נגנז בגלל חוסר הצלחתם, וזוהי טענה מכלילה שאינה מתיישבת עם המציאות: בתי הפטיו שנבנו במספר מתחמים בבאר שבע, בכרמיאל ובדימונה נחשבים עד היום למבוקשים, וערכם הנדל"ני גבוה מזה של דירות אחרות בסביבתן.

 

בעקבות הספר נראה כי ראוי שמשרד השיכון ימשיך ויפיק מדי כמה שנים את סדרת הספרים "ישראל בונה" שראתה אור בשנות ה-70 והציגה תמונה עדכנית של פרויקטים מגוונים.

 

עטיפת "Pax Israeliana"
עטיפת "Pax Israeliana"

 

Pax Israeliana,  Israeli Modernism Index 1977-1948

(366 עמודים, 50 שקלים, הוצאת Public School, ניתן לרכישה בחנויות הספרים בתל אביב – מגדלור, תולעת ספרים, מרכז באוהאוס, סיפור פשוט ובחנות מוזיאון תל אביב לאמנות)

 

שיתוף פעולה מקורי בין צמד המעצבים הגרפיים כהן ואסרף לצבי אלחייני מהארכיון לאדריכלות ישראל הניב אינדקס אדריכלות, עיצוב ואמנות ישראלית מייצגת מ-30 השנים הראשונות של המדינה. כל אמן או אדריכל מוצג באמצעות טקסט ביוגרפי קצר ומספר דימויים. בין אלה הנסקרים באינדקס מופיעים יוצרים ידועים יותר וידועים פחות ואף כאלה שנשכחו כמעט לחלוטין. ויקיפדיה עדיין חסרה ערכים על חלק מהיוצרים המצוינים בספר, אך נראה כי הספר לא בא להחליף את האופן שבו מוצג המידע באנציקלופדיה האינטרנטית, אלא בא לקבץ ולרכז את קבוצת היוצרים הישראלית עם הפנים לחו"ל (הספר באנגלית), תוך מתן דגש על עיצוב נקי ונגיש ההופך את האינדקס ליצירת אמנות בפני עצמה.

 

עטיפת "ללמוד מוורנקולר"
עטיפת "ללמוד מוורנקולר"

 

פייר פריי, "ללמוד מוורנקולר – לקראת ארכיטקטורה ורנקולרית חדשה"

(144 עמודים, 70 שקלים, מוזיאון מוניו גיתאי וינרויב לאדריכלות, חיפה, להזמנת הספר: 04-8712311)

 

מאז פתיחתו, לפני כשנתיים, הצליח המוזיאון הראשון לאדריכלות בישראל להוציא מספר פרסומים. הספר-קטלוג ליווה תערוכה באותו שם, שהתקיימה במוזיאון בחורף, והוא תוצר של שיתוף פעולה בין במאי הקולנוע עמוס גיתאי, אדריכל בהכשרתו והרוח החיה המניעה את המקום, לבין פייר פריי, פרופסור בבית הספר לאדריכלות בלוזאן, שווייץ. הספר מציע לפנות לאדריכלות העונה "על צרכים ביתיים ולא על צרכי השוק", באמצעות התבוננות בעבודות שונות, בעיקר כאלה שנבנו בחצי הדרומי של כדור הארץ ובביצוע בנאים מקומיים ללא סיוע אדריכלי מקצועי. ראוי לציון העיצוב הגרפי של סטודיו מיכאל גורדון, שהצליח ליצור פרסום המשלב טקסט בשלוש שפות - עברית, ערבית ואנגלית.

 

עטיפת "ערי המחר"
עטיפת "ערי המחר"

 

טובי פנסטר ואורן שלמה (עורכים), "ערי המחר – תכנון, צדק וקיימות היום" 

(280 עמודים, 88 שקלים, הוצאת הקיבוץ המאוחד)

 

זהו ספר העוסק בתחום התכנון, ומרבית המשתתפים בו אינם באים מעולם האדריכלות והעיצוב אלא מעולם התכנון העירוני ומתחומים כמו משפט, כלכלה וחברה. בין הכותבים יש חוקרים בעלי הכשרה בתחום האדריכלות כמו חיים יעקבי, יוברט לו יון וטלי חתוקה וכאלה בעלי הכשרה גיאוגרפית כמו ארז צפידה, אורן יפתחאל וטובי פנסטר. יחד מנסים הכותבים לקבוע עקרונות תכנון לערי המחר, כשהשאיפה המשותפת היא ליצור סביבה "צודקת" ו"מקיימת" – שני מושגים הזוכים לפרשנות שונה אצל כל אחד מהכותבים.

 

הספר מורכב מסדרת מאמרים אקדמיים ודורש לגשת אליו בכובד ראש. ראויים לציון מאמרה של ליה אטינגר "מוטיבציה, קהילה ואמון – פרספקטיבות של עיר המחר", מאמרם המשותף של ארז צפדיה ואורן יפתחאל "עיר המחר האפורה" וזה של פיטר מרקוזה, "קיימות וצדק: יעדים לערי המחר". מאמר זה קובע את הטון הכללי בספר בכך שהוא טוען כי "מושג הקיימות טומן בחובו סכנה פוליטית. הוא מסתיר את קיומן של התנגשויות בין ערכים ומחלוקות בין אנשים וקבוצות שמודחקות בדיון... ההתייחסות לקיימות כאל מטרה סופית, או כאל מטרה בפני עצמה, מסווה את פערי השוויון ויחסי החליפין שיש לתקנם על מנת להעצים את היעד הסופי של רווחת האדם, שאליו אנו חותרים".

 

כמו "הקיימות", גם את "הצדק" מוצא מרקוזה כגורם למחלוקות ולמאבקים, והוא מסיר אותו מראש סדר העדיפויות. אז מה כן מציע מרקוזה? כדי לגלות זאת, תצטרכו לקרוא.

 

בניין עיריית תל אביב. (צילום: דוד שי)
בניין עיריית תל אביב. (צילום: דוד שי)

 

מיכאל יעקובסון, "האדריכל שתכנן את בניין העירייה, מנחם כהן – עבודות"

(202 עמודים, 120 שקלים, הוצאה עצמית)

 

גילוי נאות: שתיים מהמונוגרפיות שיצאו לאור השנה מתבססות על טקסטים שכתבתי. "האדריכל שתכנן את בניין העירייה" (לפרטים נוספים – לחצו כאן) מתמקד בעבודתו של האדריכל מנחם כהן, שתכנן את בניין עיריית תל אביב לאחר שזכה בתחרות אדריכלים בהיותו בן 26 בלבד. הבניין, שבתוכניתו שולבו מספר חידושים משמעותיים באדריכלות המקומית, הפך מיד לסמל לסגנון הברוטליסטי, המתאפיין בשימוש בבטון חשוף ואפור.

 

הספר חסר התייחסות שיפוטית ליצירה השנויה במחלוקת, אך כולל עדות ממקור ראשון של אדריכל שפעל בחזית העשייה בתקופה ההרואית של האדריכלות הישראלית. כהן מתייחס בספר לכל ההיבטים שהרכיבו את בניין העירייה בלי לפסוח על נושאים כמו צבע, הזנחה ומאבקי גיל. את הספר עיצבה אביב גרוס-אלון בהשראת ספרי האדריכלות שיצאו בשנות ה-50 ועל בסיס המודל שעימו עבד כהן בתכנון הבניין.

 

עטיפת הספר על צפור
עטיפת הספר על צפור

 

מיכאל יעקובסון, "גרשון צפור – אדריכל ומתכנן ערים"

(123 עמודים, 100 שקלים, הוצאה עצמית)

 

המונוגרפיה השנייה מבוססת על עבודת סמינר שהוגשה במסגרת הלימודים בבצלאל לפני כעשר שנים, והתמקדה ביצירתם המשותפת של האדריכלים גרשון צפור, שנפטר ב-2012, ושותפו המיתולוגי בנימין אידלסון, חתן פרס ישראל לאדריכלות.

 

שני האדריכלים תכננו יחד, בתקופה קצרה יחסית, כמה מהיצירות הבולטות בתולדות האדריכלות הישראלית, בהן אתר ההנצחה בגבעת התחמושת, בית לין בתל אביב, בניין רקנאטי באוניברסיטת תל אביב, בית החולים עזרת נשים בירושלים, המרכז לבריאות הנפש בבאר שבע (עליו זכו בפרס רכטר), מגדל המים בקמפוס האוניברסיטה העברית בהר הצופים, מעונות אידלסון בהר הצופים ומפעל תע"ש-מגן הניצב היום נטוש בדרך השלום בתל אביב.

 

צפור תכנן בהמשך גם את בית חולים שיפא בעזה, שכונת מגורים בגילה וכן את בניין בצלאל בהר הצופים, זאת בנוסף ל-17 מבנים שתכנן במכון ויצמן ברחובות ומהם נבנו 13. על הצלחתו לשמור על קשר עם לקוחותיו הוא מגלה בספר: "מאריה שרון (אצלו עבד בתחילת שנות ה-60 - מ"י) למדתי את הקונץ איך לבנות את הבית לקליינט שבא אליך. לא לחינם תכננו במשרד 17 פרויקטים במכון ויצמן. לא לחינם בנינו כל הזמן מעונות באוניברסיטה העברית, ואותו הדבר אני יכול להגיד על בתי חולים עם משרד הבריאות... הקונץ הוא איך לגלגל את הנושא כך שאתה תהיה בתמונה ושיבחרו לבנות איתך ולא עם מישהו אחר".