הדפסה
לכתבה באתר
האדריכלות הירושלמית סובלת באחרונה מיחסי ציבור גרועים. הרשעת ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, העלתה על המוקד את האיכויות האדריכליות המפוקפקות של מתחם "הולילנד"; החובות
של בית חולים "הדסה" יוחסו בין היתר להקמת מגדל האשפוז הבזבזני; ואולמות הסינמה סיטי
החדש, על עיצובם הצעקני והניסיון להתחרות בבית המשפט העליון, עוררו גיחוך במקרה הטוב.
חדשות טובות יותר מגיעות משכונת טלביה. בניין חדש ומרשים נחנך לאחרונה במתחם של "מכון ון ליר", קמפוס אקדמי פסטורלי ורוגע שמסתתר מאחורי תיאטרון ירושלים ובית הנשיא. על איכותו הצנועה של המתחם, שנחנך בשנות ה-60, כתבה בשעתו נילי פרידלנדר ב"מעריב": "עיקרון ההפתעה', שרצו האדריכלים שמואל פובזנר ודוד רזניק לשמור בגוש בניינים זה, פועל כבר מההתחלה. בעלותך בכביש למעלה, מתגלה בפנייך הבניין המרובע". את אותו עיקרון הפתעה שימרו אדריכליו של המבנה החדש שנחנך כאן - "מכון פולונסקי", בתכנונם של ברכה ומיכאל חיוטין - כצלע רביעית שאיכויותיה נסתרות מעיני המשוטט האקראי, ורק כניסה לעומק המתחם תגלה את נוכחותו לעין.
מה לקנות לה ליום ההולדת
"ברנרד היה יהודי עשיר, שהמציא בשנות ה-20 את הפטנט של סוגר חביות הנפט, וההון שלו הוערך אז ב-70 מיליון דולר", ממשיך מוצקין. "לאחר שהוציא את ילדיו מהירושה, הוא שאל את אשתו פולי מה לעשות עם הכסף". כאן מתערב מנכ"ל המכון, שמעון, אלון, ומחדד: "הוא שאל אותה מה היא רוצה כמתנת יומולדת". יש שתי גרסאות לתשובה שלה: אלון אומר שפולי ביקשה ש-10 מיליון דולרים יועברו כתרומה להקמת בית ועד החכמים, ומוצקין טוען שהיא ביקשה "מקום שבו אנשי המדע ילמדו יהדות".
כך או אחרת, ון ליר החליט לתרום את הכסף. בני הזוג הוזמנו לפגישה עם ראש הממשלה דוד בן גוריון, נשיא המדינה יצחק בן צבי והשר אבא אבן, וחתמו על חוזה חכירה לכ-200 שנים (99+99). במקביל נחקק חוק "המרכז הישראלי לקידום תרבות האדם", ובו נכתב ש"מטרת המרכז היא לבקש ולגלם בערכים אנושיים את הישגי ההגות, המדע, המחקר, הספרות והאמנות".
האדריכלים דוד רזניק ושמואל פובזנר הופקדו על התכנון, והבניין נחנך בתחילת שנות ה-60. ואולם, הוא עמד בשיממונו עד לבואו של ד"ר יהודה אלקנה, אז צעיר בשנות ה-30 לחייו. עם כניסתו הוחלט שהמכון יעסוק בחקר תולדות המדע והחברה הישראלית, "מקום שמחבר בין תיאוריה לפרקטיקה", מגדיר מוצקין את השינוי שהחדיר אלקנה למכון שאותו ניהל עד 1993. לבני הזוג ון ליר היו שני ילדים - וים ואוסקר ון ליר. אשתו של וים היא ליה ון ליר, שהקימה את סינמטק ירושלים ונחשבת לאושיה בקולנוע הישראלי. מאחר שלמשפחה אין צאצאים, אנשי עסקים הולנדים מנהלים את חלקי הקרן שתומכת במכון.
אני רוצה להיפטר מהכסף
מוצקין, שהתמנה לראש המכון ב-2007, היה מיודד בהיותו דיקן האוניברסיטה העברית עם ד"ר לאונרד פולונסקי,
יהודי-אמריקאי בעל חברה בינלאומית לשירותים פיננסיים. "הוא אמר לי, 'אני הולך להיות עשיר מאוד. אני יוצא להנפקה בבורסה ואני בן 80 ורוצה להיפטר מהכסף", נזכר מוצקין בפגישה עם הפילנתרופ שנושא את שם הבניין. מוצקין הציע להקים מוסד יוצא דופן בנוף האקדמי הישראלי, שיענה על צורך קריטי: פרק הפוסט-דוקטורט, שבו חוקרים מצטיינים נאלצים לדלג בין מלגות ספורות ולהתפשר, בעודם מעוניינים "להתיישב" ולהקים משפחה מבלי להתקדם מחקרית.
"אמרתי לפולונסקי, בוא ניתן לאנשים 40 אלף דולרים בשנה - ולא רק לשנה אחת, בוא ניתן להם לחמש שנים", מתגאה מוצקין, "ואמרתי לו שאני צריך משרדים ובניין. הוא שאל אם אני רוצה 50 מיליון דולר, כמובן שעניתי שכן". כך, לדבריו, נולד הבניין החדש: 106 מיליון שקלים נתרמו להקמה, ויתרת הכסף תשמש את קרן המלגות שמיועדת ל-30 פוסט-דוקטורנטים, לפחות מחציתם זרים. מוצקין טוען שמימון המלגות יתאפשר לאורך שנים, מכספי הריבית שאותה תפריש הקרן מדי שנה.
המחקר במכון ון ליר מתמקד כיום בארבע מטרות: חברה אזרחית, בדגש על חינוך, כלכלה, הפרטה, מגדר, חברה ערבית וצדק חברתי; תרבות וזהות יהודית; תרבות וחברה במדינות השוכנות באגן הים התיכון וקידום הדיאלוג בין ישראלים לשכניהם; מחקר רב-תחומי והשוואתי בענייני חברה ורוח, ובמה לפורומים בינלאומיים וחילופי ידע. אלון מספר כי תוכנית הפוסט-דוקטורנטים יצאה לדרך לפני שנים ספורות, הודות לקבלת התרומה, ומלבדה המכון עורך מחקרים נוספים. "אנחנו מוציאים כל שנה קול קורא ומקבלים 400 הצעות, כשבסוף הסינון מקבלים רק עשירית", הוא אומר.
הקונוס שמסמל מקדש ידע
רזניק ופובזנר עטפו את מכון ון ליר, שמשתרע על פני כ-2400 מ"ר, בקווים אופקיים דומיננטיים שנשברים בחרוט קטום. הבניין הישן מכיל אודיטוריום ל-300 איש, אולם כנסים ל-100 איש, ספרייה דו-קומתית וחללי משרדים הסמוכים למעטפת. התכנון הפנימי העמוס, שמשולבים בו קווים אלכסוניים וצורות דומיננטיות, מקשה על כניסת האור הטבעי לבניין. לפני כ-13 שנים הוזמנו האדריכלים הירושלמיים קולקר-קולקר-אפשטיין
לתכנן את שיפוץ המבנה, ועל הפרויקט הופקד האדריכל עובדיה (עבי) נגרי שעבד במשרדם; לימים, הוא מונה לאדריכל הקמפוס ולנציגו של התורם. נגרי מציין שהשיפוץ ההוא התמקד בהחלפת ריהוט, ברענון החיפויים ובתוספת גופי תאורה.
היסטוריון האדריכלות, צבי אלחייני, מזכיר שבתכנון היו מעורבים בשלב הראשוני גם האדריכלים יוסף קלרווין והיינץ ראו, שפרשו עקב מחלוקת שהתגלעה בין חברי הצוות. לדבריו, "מי שנשאר בפרויקט היו הצעירים, שניסו לנסח מודרניזם ירושלמי. רזניק עשה כאן את הניסיון הראשון לשלב חצרות פנימיות בבניין האקדמיה למדעים, וגם הקונוס היה אמור להיות חצר פנימית. הקונוס מסמל מקדש של הידע, ולא מקדש של הדת".
בקטלוג שליווה את תערוכת עבודותיו של רזניק (2005), נכתב כי מכון ואן ליר הושפע מבניינים של לה קורבוזיה, כמו בניין האסיפה הכללית בצ'אנדיגר. שוחרי אדריכלות יזהו את הדימיון השורר בין הקורות המחודדות שעוטפות את הקונוס לבין הקתדרלה של ברזיליה שתיכנן האדריכל הברזילאי הנודע אוסקר נימאייר, מי שרזניק עבד במשרדו. אלחייני, שניגש לבדוק את תאריך סיום בנייתם של הבניינים, גילה שאת הקתדרלה סיימו לבנות רק ב-1970, לאחר שהסתיימה בניית המכון. "מי הושפע ממי?" שואל אלחייני, "זה פותח את הדיון על ההשפעות הדו-כיווניות של האדריכלות העולמית על האדריכלות המקומית ולהיפך, כמו בעבודות של אריך מנדלסון ועוד אדריכלים". העובדה כי תכנונם של שני המבנים החל באותה תקופה (שלהי שנות ה-50) מותירה את השאלה פתוחה לפי שעה.
לתכנן תוספת בלי להעיב על המקור
הנדבך החדש בקמפוס, מכון פולונסקי, יצא לדרך בעקבות זכייתם של בני הזוג חיוטין תחרות אדריכלים
שהתקיימה ב-2008, לאחר שגברו על חמישה משרדים אחרים - מן-שנער, יוסי קורי, קימל-אשכולות, רוזנפלד-ארנס, שורץ-בסנוסוף. צוות השופטים הבינלאומי, בראשותו של האוצר פרופ' מיכה לוין (אבי תערוכת "העיר הלבנה" במוזיאון תל אביב, שהניעה את תהליכי השימור בעיר בשנות התשעים), בחן שני חלקים שהמתמודדים נדרשו להציג: תכנון הקמפוס כולו, הכולל את האקדמיה למדעים (אף היא בתכנון רזניק ופובזנר) ובניין המועצה להשכלה גבוהה; ותכנון 7,200 המטרים הרבועים שיועדו לבניין החדש, מבלי להעיב על הבניין ההיסטורי.
בניגוד לרוב תחרויות האדריכלים הנערכות בישראל, שבהן כל קשר בין הבניין הזוכה לבין הבינוי הסופי הוא מקרי בהחלט, כאן הדמיון דווקא בולט. "היה לנו חשוב שהבניין יהיה בדיאלוג עם הבניין ההיסטורי", מסבירה ברכה חיוטין, ואכן, אף ששטחו של הבניין הישן הוא רק כשליש מזה של הבניין החדש, קשה לחוש את הפער הזה כשנמצאים כאן. שיא גובהו של הבניין החדש נצפה רק בחזית הדרומית מכיוון תיאטרון ירושלים, בעוד שהחזיתות הקדמיות – הצפונית והמערבית - מורכבות משתי זרועות שמקבילות לחצר ירוקה. זאת ועוד: המתכננים שאפו לשמור על את השטחים הפתוחים, שאותם תיכננו אדריכלי הנוף יהלום-צור, בתכנון הנוף המחודש שעליו אחראי משרד "מילר בלום". מרבית העצים שומרו, בהם אורנים וזיתים, והם מבצבצים מבעד לחלונות הצפוניים.
זרוע אחת של הבניין מתרוממת מכיוון המצוק, מעל לקומה אחת ומסמנת את הכניסה הראשית מכיוון מערב. זרוע נוספת עוטפת את החזית הצפונית ומתרוממת מעל לשתי קומות ומסמנת את הכניסה מכיוון צפון. הזרועות מחופות ברפפות דמויות עץ (חומר עמיד המכונה וודן –פרופילי פלדה מחופים בפורניר גרוס), ששואבות השראה מהבריסוליי הפופולרי בבנייה הישראלית לפני כמה עשורים טובים (בעקבות לה קורבוזיה שעשה זאת לראשונה במנזר סנט מארי דה לה טורט). הרפפות זכו לווריאציה שמתחשבת באקלים, כאשר מוקמו עשרות סנטימטרים מחלונות הזכוכית כדי להצל על הבניין ולאפשר מעבר לצורך ניקיון ותחזוקה. רצף של חצרות פנימיות בבניין החדש תוכנן בהשראת הבניינים הסמוכים שתיכננו רזניק ופובזנר, ובעוד שהחזית הדרומית חופתה באבן חברון, אזור החצרות נתחם בפרט שפותח בשביל הפרויקט - יחידות טרומיות מבטון, שהונחו זו על זו וחופו באבן.
הבניין מחולק לשני אזורים. הכניסה הראשית מובילה למבואה העליונה, שממנה מגיעים לחלק מחדרי ההנהלה והמנהלה, חדרי סמינרים ול-30 חדרי הפוסט-דוקטורנטים, שכל אחד מהם משתרע על פני כ-20 מ"ר. החדרים מסודרים כאשכולות סביב חללי שהייה קטנים. "רצינו לספק כמה שיותר חללים שיאפשרו אינטראקציה, אחרת אפשר גם לעבוד בבית מלון", מסבירה חיוטין. חללי המחקר מקבילים לגג התיאטרון. כדי להימנע מתצפית על המשטח המכיל בעיקר מערכות, וכדי לצמצם את מספר הפתחים בחזית הדרומית, הפנו המתכננים את הפתחים לחצרות הפנימיות, שטרם אוישו בכיסאות ובשולחנות.
בחלק התחתון נמצאות הפונקציות המשותפות לכלל משתמשי האקדמיה: קפיטריה שצופה על הגן, ספרייה, אולם כנסים ששובץ בפתחים מאורכים כדוגמת אריחי האבן החיצוניים, ואודיטוריום המכיל 140 מושבים, שבו התקרה והקירות חופו בסרגלי עץ כדי לעמעם את ההד ולשפר את האקוסטיקה. החללים הציבוריים חופו באריחים אפרפרים, ובחללים הפנימיים נעשה שימוש בעץ בריהוט וכחיפוי לרצפות ולקירות. את החללים השקופים מקשטים כיסאות אדומים, שמבצבצים בחלל הזכוכית הכפול שמאחד את כל קומות הבניין ושמאפשר להביט מכל מפלס לכל מפלס (כמעט).
התורם דרש להקים "בניין ירוק", וההנהלה נמצאת בתהליך לקבלת תו תקן ישראלי. נגרי מתגאה במערכת גיאותרמית, שבה צינורות המים עוברים באדמה כדי לווסת את חום השמש עם הטמפרטורה בתוך הקרקע. לשם כך בוצעו 46 קידוחים בעומק 135 מטרים, והוצאה כספית של 1.4 מיליון שקלים. התוצאה: "היינו בהוצאה של למעלה מ-350 אלף שקלים בשנה - חימום 300 אלף, וחשמל עוד 60-70. עכשיו אנחנו עומדים על הוצאה של 25 אלף שקלים בחצי שנה, מאז שהמערכת פועלת". להערכתו של נגרי, ההשקעה במערכת תוחזר בתוך חמש שנים בלבד.
החמצה בולטת היא הגדר המאולתרת שהונחה בין המבנה החדש לבין תיאטרון ירושלים (בתכנון נדלר-נדלר-ביקסון-גיל) ומגרש החניה שנחפר תחת המצוק בעבור באי התיאטרון. את המכון והתיאטרון מחבר שביל התחום בשער, שממנו ניתן לעבור רק לכיוון התיאטרון. החזרה למכון דורשת עיקוף מייגע סביב בית הנשיא. במקום לחגוג את יופיים של שני הבניינים וליצור חצר משותפת למען הציבור הירושלמי שכמה למרחבים פתוחים, מפנים הבניינים את גבם זה לזה.
"בנייני האבן האפורה צומחים מתוך הקרקע ומתמזגים עם הנוף הירושלמי, כפי שרק בניינים חדשים מעטים הצליחו לעשות (...) מסתבר אפוא כי ירושלים איננה יודעת איך לקבל מתנה יפה מזו", סיכמה פרידלנדר את הידיעה ב-1965. הסיכום רלוונטי גם לבניין החדש.
>> תכירו את הבית השכן: וילה שרובר, הצצה נדירה
