מילאנו. ויקטור ואסילב לא ידע כלום על אדריכלות כאשר נחת באיטליה, קצת אחרי שסיים את השירות הצבאי. הוא כן ידע שזה מה שיעשה כשיהיה גדול. החלום להיות אדריכל קינן בו עוד כילד בבולגריה, המדינה שבה נולד וגדל בשנות ה-70 וה-80, בנם היחיד של רופא ואחות מוסמכת. אחרי שהמשפחה עלתה לישראל ב-1988 והתיישבה בשכונת ארמון הנציב בירושלים, ויקטור בן ה-14 נשלח ללמוד בפנימייה בבן שמן, התגייס לצה"ל ושירת במשטרה צבאית. כשבא לבקו"ם להחזיר ציוד, כבר החליט להגשים את חלום הילדות ולהתחיל ללמוד.

 

ההתחלה לא הייתה פשוטה. רקע אדריכלי או אמנותי לא היה לו, ובבחינות הכניסה לבית הספר לארכיטקטורה בטכניון הוא נכשל. במקום להירשם לבית ספר פחות נוקשה בארץ, אזר ואסילב אומץ והחליט לקפוץ לליגה גבוהה יותר: ה"פוליטכניקו" של מילאנו, בית היוצר של מעצבים כמו ויקו מג'יסטרטי ואקילה קסטיליוני, אדריכלים כמו ג'יו פונטי ורנצו פיאנו, ומעצבי אופנה כמו ג'אנפרנקו פרה.

 

בכיתה היו חמישה ישראלים, שהתחילו את התואר בלי לדעת מלה באיטלקית אבל הצליחו לסיים את התואר לפני כל שאר הסטודנטים. שלושה מהם חזרו בינתיים ארצה, שניים נשארו בעיר: אורי רווה, שעבר בינתיים לפוליטיקה והצטרף למפלגה האופנתית של פפה גרילו, וחברו ויקטור שהתחיל לתכנן בתים וליהנות מהגאות הכלכלית בבירת העיצוב העולמית, עיר שבה נשים עומדות בתור ארוך לתיק של "פראדה" ב-5,000 יורו ("ממש כמו התורים לאוכל שהיו לנו בבולגריה", צוחק ואסילב).

 

ואסילב לא עזב מאז את מילאנו; נראה שמצא בה את מקומו. "התאהבתי באיטליה כמו שמתאהבים בבחורה בעייתית: אתה אוהב אותה ונקשר אליה לכל החיים, לא משנה כמה בעיות היא תעשה לך", הוא מספר בראיון ל-Xnet שהתקיים במילאנו. "התאהבתי בשיגעון של האנשים כאן. אין בהם רציונליות כמו שיש לאנשים בארץ - אותה רציונליות שמחזיקה את מדינת ישראל מול כל הבעיות שלה". אלא שהשנים הטובות שהתחילו עם תום הלימודים ב-2004 נגדעו ב-2008, כשהמשבר הכלכלי שפקד את אירופה התברר כחורף ארוך, במיוחד באיטליה, ששוקעת במצולות החובות והשחיתות. אפילו במילאנו העשירה קשה לאדריכלים לשרוד, ולא רק לצעירים שזה לא מכבר הגיעו ממדינה אחרת.

 

"מצאתי את עצמי בלי לקוחות ובלי עבודה", מספר ואסילב. "בזכות הפרויקטים הפרטיים שעשיתי, הייתה לי האפשרות להחזיק מעמד כשהתחיל המשבר". אבל כדי להתניע את הקריירה מחדש, היה עליו למצוא אופק חדש והוא החליט להרחיב את עיסוקיו - מתכנון בתים לעיצוב הפריטים שנמצאים בתוכם. אולי בהשראת לודוויג מיס ואן דר רוהה, האדריכל הנערץ עליו שהיה גם מעצב דגול (שתי "כורסאות ברצלונה" של ואן דר רוהה הן מערכת הישיבה בסלון של ואסילב), החליט המהגר הישראלי-בולגרי לנסות את כוחו בעיצוב תעשייתי.

 

זכייה בתחרות

 

איך מתחילים? "התחלתי לפתח כמה רעיונות, לדפוק על דלתות ולגשת לתחרויות", הוא מספר. בין השאר, ניגש לתחרות מטעם בית העיצוב היוקרתי MDF וחברת CristalPlant, שמייצרת חומר בשם הזה (יציקה עשויה ממינרלים שמזכירה קוריאן). המתמודדים התבקשו לעצב מ"קריסטלפלאנט" מוצר מוצלח, שישלים את קטלוג הריהוט של MDF.

 

ואסילב, שמתגורר בדירה קטנה בלב מילאנו, חשב על מצוקת המקום של עצמו כרווק אורבני ועל הפתרונות שהיא דורשת - חלל עבודה שלא יתפוס מקום יקר ושיחליף את חדר העבודה שאינו בנמצא. כך נולדה Mamba: שולחן עבודה דקיק המוצמד לקיר, ומעליו מרחף מדף מתעקל היורד בחדות לכיוון הרצפה. אפשר להטמיע במדף תאורת led, המופעלת כשנוגעים במנורה בעדינות, והתוצאה כולה כמעט ואינה מתבלטת מהקיר. "מאמבה" גברה על כ-2,000 הצעות, זכתה בתחרות ועלתה במהרה על פס הייצור, כשהיא הופכת לאחד הפריטים הפופולריים של MDF (בישראל הוא נמכר ב"הביטאט").

 

בעקבות ההצלחה, העלתה החברה את ואסילב לליגה הגבוהה של סגל המעצבים שלה. הוא הוזמן לעצב ספת סלון ושולחנות צד משלימים, שהושקו בשבוע העיצוב במילאנו השנה. כך נראה שולחן Mamba: 

 

 

הריהוט האלגנטי של MDF הוא סולידי ומאופק, ועם קשת צבעים של לבן, אפור ושמנת, קהל היעד המתבקש הוא אמיד ומבוגר. ואסילב היה צריך להתאים את הספה לקטלוג הקיים, והחליט להדגיש את הסמל הגרפי של רהיטי החברה בשולחנות הקטנים (שעשויים, אגב, משאריות של רהיטים שמיוצרים במפעל החברה). עד כמה יכול מעצב להיות יצירתי כשמדובר בקו מוגדר כל כך? "לי זה היה ניסיון ראשון עם בריף כל כך מדויק", הוא עונה. "הם ביקשו משהו מאוד מסוים, כשיש להם בראש תמונה ברורה מה הם רוצים לקבל. פחדתי, כי בסך הכל התחלתי להתעסק עם עיצוב ב-2010 - ארבע שנים ניסיון זה באמת כלום, לוקח המון זמן לפתח רעיון ששווה לקרוא לו רעיון, ועוד להכניס את זה לחברה זה לוקח זמן. במיוחד עכשיו, כשלפני שהם מוציאים כסף מהארנק הם חושבים פעמיים".

 

עם האוכל בא התיאבון. צריך קצת אומץ כדי לפנות ל-Boffi, חברת המטבחים והאמבטיות של האלפיון שעובדת עם מעצבי-על כמו פיירו ליסוני או פטריסיה אורקיולה, אבל ואסילב אזר אומץ ושלח ל"בופי" אימייל ובו הצעה למערכת מדפים שתתאים ללקוחותיהם העשירים. התשובה לא איחרה לבוא, הוא מספר: "אחרי שבוע חזרו אליי ואמרו 'בוא ניפגש'. די מהר כבר אישרנו פרוטו-טייפ (אב טיפוס, א"כ). ברגע שאתה חי באיטליה זה עוזר - הם נמצאים רבע שעה ממילאנו".

 

CTline היא מערכת מדפים לבנים מינימליסטיים, המסתתרים בין פרופילים דקים שמוצמדים לקיר בזווית אלכסונית. האפקט האופטי הוא כזה, שבכניסה לחדר (השינה או הסלון) רואים רק את האלמנט הפיסולי הדומיננטי, וכשמתקרבים אליו מגלים מה מתחבא על המדפים - כשצבעי החפצים שוברים את הלבן המנוכר. המוצר זכה בפרסי עיצוב והצליח מעל ומעבר לציפיות. בחנות הדגל של המותג ברובע Brera במילאנו, יודעים לספר שזהו המוצר הנמכר ביותר של בופי. אמנם, ביחס למחירי-העתק של המטבחים בחנות מדובר בכסף קטן, ועדיין מדובר בהצלחה גדולה. המייל הבא כבר עשה את הדרך ההפוכה, אל המחשב של ואסילב, עם בקשה לעצב מוצרים נוספים. מערכת המדפים התרחבה למוצרים משלימים - כיור ומערכת מדפים מחוממים לחדר האמבטיה - שנמכרים עכשיו בחנויות של "בופי" ברחבי העולם.

 

כמה זמן עובדים על כיור כזה?

 

"קשה לדעת. עבדנו על פרויקט אחר כמעט שנתיים, והרעיון היה לשלב חומרים חדשים בכיור - סוג של מתכת - אבל בסוף הוחלט שהוא יקר מדי אפילו בשבילם".

 

נהוג לחשוב שבמוצרי יוקרה השמיים הם הגבול.

 

"כן, אבל אנשים הם די מסורתיים ביחס לחדר האמבטיה. בסופו של דבר, הנטייה היא לכיור לבן עם מגירות מעץ. לבופי יש הרבה אומץ, והם נותנים לי הרבה מרחב להציע דברים שאינם חלק מהנוסחה המסחרית, אבל היום כולם צריכים לבנות דברים תוך מחשבה על הלקוח הסופי. זה לא כמו פעם, שהכל היה לכל החיים - בית לכל החיים, אשה לכל החיים. היום הכל זמני, ואנשים רוצים להחליף כל כמה שנים. אפילו על איטליה, שהיא חברה מסורתית, הסגנון האמריקאי השתלט".

 

אתה לא יכול לקבל בוטיק במעט כסף

 

"הבעיה הרצינית של העיצוב האיטלקי היא שעזבו את הרעיון המרכזי שאיתו נולד העיצוב - להביא איכות שיכולה להיכנס לכמה שיותר בתים", מבקר ואסילב את הענף המנותק שנקרא עיצוב עכשווי. "עם הזמן זה הפך ללוקסוס, לאו דווקא מוצרים שעשויים בצורה תעשייתית, ועובדה היא שאיקאה לא סבלה מהמשבר. אין כסף היום באיטליה, לאיטלקי כבר אין הכסף שהיה לו פעם. פעם היית נכנס לבית של איטלקי ממעמד הביניים ורואה סלון של B&B Italia או Cassina. היום, אצל איטלקים בני 40 אתה רואה בסלון 'איקאה'".

 

אז למה המחירים לא יורדים?

 

"אני לא יודע אם המחיר הוא הבעיה היחידה. יש גם עניין של הסברה. מה זו איכות חיים? מה זה לייף סטייל? לקנות ולקנות כל הזמן? אם אתה קונה ספה של ויקו מג'יסטרטי, אתה יכול להיות בטוח שגם הילדים שלך ישתמשו בה, ואם תפרק הוצאה של 6,000 יורו ל-30 שנה זה מעט כסף. זה כמו לקנות שעון רולקס - אתה יודע שהוא יישאר לדור הבא. רק שאנשים רוצים להחליף ספה כל שלוש שנים, כי לעשות שופינג נותן להם הרגשה שהם חיים. אנשים קונים חתיכת עור של לואי ויטון ב-5,000 יורו, אבל כיסא Leggiera קלאסי של קאסינה באלף יורו נראה להם מוגזם. כדי שאנשים ישלפו את הארנק, צריך להסביר להם לאן הכסף שלהם הולך"

 

כי ברחוב כולם רואים את התיק החדש, ואת הכיסא רואים רק האורחים.

 

"נכון. אנשים קונים אייפון באלף יורו, ואם הוא נופל לך מהכיס זרקת את הכסף. רבאק, יש כסף בעולם, לאנשים יש כסף, צריך רק להסביר להם סדר עדיפויות וחשיבות. אתה לא יכול לקבל בוטיק במעט כסף. מצטער, אבל זאת עובדה. בתור מי שנולד בבולגריה הקומוניסטית, אני יודע שבלי קמח אין תורה. אתה לא יכול לקנות הכל - זה עניין של בחירה".

 

ואסילב מדבר על מערכת מדפים לחברת Antrax, שעליה זכה בפרס בתערוכת העיצוב בקלן:

 

 

 

אתם מקבלים רק 3% מהמכירות, הפרנסה לא קלה והחיקויים משתוללים. מה יעשו המעצבים?

 

"אין לנו עתיד בטוח. יש בענף יותר מדי אנשים, התעריפים יורדים, ומי שנשארים במשחק הם לא מעט ילדים למשפחות עשירות. אולי צריך התערבות של הממשלה ביצירת פרויקטים לאומיים. כשהגענו לארמון הנציב, זו הייתה שכונה יפהפייה שתוכננה על ידי המדינה, וחשבו על איכות הבנייה לאוכלוסייה עממית. זאת לא האליטה של רחביה. היה ניסיון לתת משהו נוח וטוב לאנשים, ועד היום זו שכונה יפה".

 

''אני לא רואה חובה להמשיך ולהתעסק בעיצוב. זה לא הכי חשוב בחיים, אני עושה את זה כל עוד אני נהנה - והרי אני לא מסתובב ב'בנטלי'. מתפרנסים מעיצוב פנים, זה מה שמשלם את החשבונות בסוף החודש''

 

שחור על לבן

 

את השיחה השנייה אנחנו מקיימים בסקייפ, כשוואסילב יושב במשרדו - שהוא סלון הבית הקטן והצחור שלו. אין כאן עובדים נוספים. עכשיו אפשר להבין מה הניע אותו להמציא מערכות אחסון ועבודה שחוסכות מקום ומאפשרות לשמור על פרטיות גם בחלל מוגבל. "אני חי בבית הלבן", הוא צוחק, "למדתי להתלבש בשחור כמו אדריכל, ואני חי בבית לבן".

 

זה הצבע שאתה אוהב.

 

"אני יוצא מנקודת מבט, שמה שמגדיר את איכות החיים שלך ושלי זה שני דברים: חלל חופשי וזמן חופשי. לא חשוב כמה כסף יש לך בבנק - אם אין לך זמן וחלל, אתה בן אדם מאוד עני. מכיוון שאין לי הרבה כסף, והחלל שלי מוגבל ל-70 מ"ר בלב מילאנו, הצבע הלבן הוא חובה כדי לחיות בנוח ובהנאה. זה לא שהמצאתי את הגלגל: אם הייתי צובע בשחור, זה היה הופך לקבר. לכן, כשחושבים על הערים הצפופות שאנשים רוצים לגור בהן ומשלמים הון על דירה קטנה - צבע לבן הוא כמעט חובה. לקנות הביתה ריהוט של לואי ה-14 זה כמו להתלבש בסגנון לואי ה-14, ואז לצאת מהבית ולקחת מטרו לעבודה - זה לא קשור להיום. אלא אם כן יש לך 1,000 מטר מרובע ואז אתה יכול לעשות מה שבא לך".

 

כיור וארון ל-Boffi. הכל התחיל באימייל (באדיבות ויקטור ואסילב)
כיור וארון ל-Boffi. הכל התחיל באימייל (באדיבות ויקטור ואסילב)

 

איך היית מגדיר את הסגנון שלך?

 

"כשאני פוגש לקוחות פעם ראשונה, אני אומר להם: אני מינימליסט משעמם. אני מאמין במה שמיס ואן דר רוהה אמר: לא מגלים את הארכיטקטורה מחדש כל יום שני. גם לא את העיצוב. אני מנסה לפתח נושאים קיימים ולא מתעניין בהמצאת צורות, או במשחקים עם תוכנות תלת-ממד כמו שעושים זאהה חדיד ודניאל ליבסקינד. לדעתי, זה בזבוז זמן".

 

אבל זו לא הדרך להתפרסם, להיות יותר אקסצנטרי?

 

"בהחלט כן, אבל זה עניין של בחירה. אני מאוד אוהב את העבודה של פטר צומתור (האדריכל השווייצרי זוכה פרס פריצקר, א"כ). כשאני קם בבוקר ואני לא בטוח מה לעשות - אני חושב על צומתור וזה פותר את הבעיה. יש לו משרד קטן בבית, וכמה אסיסטנטים שעובדים איתו ולא מקבלים ים כסף, ופעם בשנה אני מרגיש חובה לנסוע לוואלס ולהיות יום אחד שם, בשקט".

 

אז קשה לדמיין אותך מעצב רהיט ססגוני לחברה כמו "מורוסו", למשל.

 

"לגמרי. כאדריכל אני קשור לחלל של MDF שהוא נקי, לא צועק, לא אגרסיבי. בחברות אחרות, כמו מורוסו, בונים את הבית סביב הרהיט והוא צריך להיות הכוכב. אני מאמין שהאדם צריך להיות הכוכב.

 

יש לך טיפ עיצובי?

 

"יש לי שני כיסאות ברצלונה, שקניתי כשהייתי סטודנט בלי כסף. עד היום אני משתמש בהם, ומצד שני יש לי בסלון שידה של איקאה. לא בעיה לחבר איקאה עם מיס ואן דר רוהה, כל עוד יש לך רעיון-על ואתה בוחן כל רכיב קטן שאתה מוסיף. לשמור על הקונספט הראשוני זה חשוב, בכל מקום בבית".  

 

הגלריה הלאומית בברלין. גיבורו של ואסילב הוא לודוויג מיס ואן דר רוהה (צילום: Khongkit_Wiriyachan/shutterstock)
הגלריה הלאומית בברלין. גיבורו של ואסילב הוא לודוויג מיס ואן דר רוהה (צילום: Khongkit_Wiriyachan/shutterstock)

 

השלם את המשפט: כדי להצליח אתה צריך...

 

"המון מזל. להביא המון רעיונות, אבל גם להיות האדם הנכון ברגע הנכון. בעבודה הזו, הקשר האנושי מאוד חשוב. חשוב להבין את השפה ולהתחבר אליהם. וכשאתה נמצא במילאנו, הרבה יותר קל לשמור על הקשר הזה".

 

על מה אתה עובד כרגע?

 

"תחרות להקמת מתנ"ס באזור isola, רובע מתחדש של מילאנו. כל הפרויקטים שמתמודדים בתחרות מוצגים באינטרנט, וכל אחד יכול לראות אותם בזמן אמיתי בשקיפות מלאה. זאת הפעם הראשונה שקורה דבר כזה במילאנו".

 

מה באופק?

 

"אין לי מושג. אני לא רואה חובה להמשיך ולהתעסק בעיצוב. זה לא הכי חשוב בחיים, אני עושה את זה כל עוד אני נהנה - והרי אני לא מסתובב ב'בנטלי'. מתפרנסים מעיצוב פנים, זה מה שמשלם את החשבונות בסוף החודש. יש לי איזון בין עבודה לחיים, ואני מרוצה".

 

>> לאתר של ויקטור ואסילב