האם הראוותנות של זאהה חדיד וליבסקינד נמאסה גם על העשירים?

שלושה אדריכלי על - זאהה חדיד, דניאל ליבסקינד ואראטה איסוזאקי – חברו יחדיו לתכנון אחד המתחמים הגרנדיוזיים שהוקמו במילאנו מעולם. פרויקט המגורים והמסחר city-life, המשתרע על פני 255,000 מטרים רבועים ושהחל להתאכלס בהדרגה אשתקד, הנחית על המגרש הענק את הצורות האופייניות שנפלטות מפס היצור של שלושת הכוכבים, כפי שקורה בעשרות מדינות.

מתחם "pier fiera" שימש כמרכז הירידים של מילאנו בין השנים 1923 ועד 2005, ואז הועתק אל פאתיה המערביים של העיר. בני הזוג האדריכלים דוריאנה מסימיליאנו פוקסס, מתכנני מרכז פרס לשלום ביפו, תיכננו את "Rho fiera" החדש והענק, שם נערכת מדי שנה תערוכת העיצוב החשובה בעולם, כמו גם ירידים אחרים (אקספו 2015 ייערך בסמוך אליו).

ההיסטוריה של המתחם והדמיית הפרויקט - מתוך אתר הפרויקט

מה עושים עם המתחם הישן במרכז העיר? השאלה עמדה לפתחם של אדריכלים שהתמודדו בתחרות לתכנון מחודש שלו, וב-2004 נבחרו שלושת האדריכלים המהוללים כזוכים בתחרות. לאחר שינויים כאלה ואחרים מול העירייה, החלה הבנייה ב-2009 והיא נמשכת גם היום. השאלה אם היא תושלם עד הסוף, על רקע המשבר באיטליה, נשארת פתוחה.

מחיר ממוצע: 8,000 יורו למ''ר

"סיטי לייף" ממותג כמתחם יוקרה למי שיכול להרשות לעצמו. משרד המכירות מסר ל-Xnet, כי מחיר דירת 2 חדרים יתחיל ב-6,500 יורו למטר מרובע, ומחירו של פנטהאוז מפואר יכול להגיע ל-10,500 יורו למ"ר. המחיר הממוצע הוא 8,000 יורו למ"ר, או 800 אלף יורו לדירת 100 מ"ר. אתר האינטרנט של הפרויקט מספק אינפורמציה בחמש שפות - אנגלית, איטלקית, יפנית, רוסית וערבית - ולנוכח המצב באיטליה, אפשר להניח שהשפה הפחות רלבנטית מבחינת רוכשים פוטנציאליים היא האיטלקית.

במתחם יהיו בנייני מגורים ומגדלי עסקים שיטבלו בפארק ציבורי נרחב (168 אלף מ"ר). בנוסף למיקומו במרכז העיר, המתחם ייהנה מקו המטרו החדש M5 שיתחבר אליו. שלושה מגדלי משרדים איקוניים יהפכו את הפרויקט לחלק בולט בקו הרקיע העתידי של מילאנו, עם מגדל ישר, מגדל מתפתל ומגדל מקושת. הראשון, "Allianz tower" (חברת הביטוח הגרמנית שמחזיקה בפרויקט כולו) שבנייתו נמצאת בעיצומה, בתכנון איסוזאקי, יהיה גורד השחקים הגבוה ביותר באיטליה עם 50 קומות וגובה של 207 מטרים. הוא תמיר ומתאפיין בקווים טיפוסיים לאדריכלות יפנית, כשהוא נתמך בשני "שיפודים" ענקיים. המגדל השני שייבנה הוא "Lo storto", בעיצובה של חדיד, עם 44 קומות שיתנשאו לגובה 174 מטרים. העיצוב, כאופייני לאדריכלית הזו, מתפתל; המגדל השלישי ייקרא "The curved on", עם 34 קומות שיתנשאו לגובה 160 מטרים, והוא נראה ספק כחצי סהר, ספק כסירת מפרש. יותר מכל, הוא מזכיר את מגדליו של ליבסקינד שכבר נבנו בסינגפור.

המתחם נמצא בקרבת תחנת הרכבת Cadorna  ופארק Sempione:

''חדיד וליבסקינד מנסים למרוח סומק על גופה''

אפשר היה לצפות שדירות בפרויקט נוצץ כזה ייחטפו במהרה, אך המציאות שונה. האם הסיבה לכך היא רק המשבר הכלכלי? האדריכלית יפעת שמואלביץ', שהתגוררה במילאנו 18 שנה, אומרת שעשירי מילאנו מעדיפים לגור במרכז ההיסטורי ולא במתחמים ("לא במקום כמו אקירוב", כהגדרתה). למרות היומרה של המתכננים ליצור פרויקט בלתי מנותק, שמואלביץ' סבורה שהוא ייישאר מסוגר ומנותק. סוגייה נוספת היא איכות הבנייה. אנשים שיגורו כאן ישלמו הרבה בתמורה לאיכות בנייה ירודה", טוענת שמואלביץ', ששוטטה לאחרונה באתר הבנייה, ובתצלומיה רואים שהעץ שמחפה את הבניינים כבר החל להתבלות. "גם החלוקה הפנימית מתאימה לסטנדרטים של שנות ה-60", היא טוענת.

האדריכל האיטלקי ג'וזף די פסקואלה (Joseph di Pasquale) מחזק את דבריה. "ברור שיש בפרויקט בעיה של מכירות ואני לא חושב שהמחיר הוא הגורם לכך", הוא אומר. הוא לא מזהה ירידה בשוק מגורי היוקרה במילאנו, ולדעתו "סוג כזה של דירות (כמו בסיטי לייף, נ"ר) אינו אטרקטיבי, בגלל ההתיישנות המזורזת שלהן. אם אדם עשיר רוצה את המראה העתיק, הוא יעדיף גמלונים, עמודים קלאסיים ובניין עם עיטורים רומיים, ולא יסתפק בפארק שעשועים בסגנון עכשווי ומזויף". פסקואלה תוקף מפורשות: "סיטי לייף" הוא "מיצג ארכיאולוגי, וזאהה חדיד ודניאל ליבסקינד הם מאפרים שמנסים למרוח סומק על גופה".

לתפישתו, אף שמבחינה עירונית לפרויקט יש איכויות, חולשתו היא טכנולוגית: "אם ב-2014 רוצים לבנות פרויקט חדשני, לא נכון להשתמש בטכנולוגיות שהתאימו להתחלת המאה ה-20. לאורך המאה בנו קודם את הקונסטרוקציה, אחר כך את הקירות, בסוף בעלי המקצוע הגיעו להניח רצפות ולצבוע קירות. זה בזבוז זמן. רק תחשבי על אלפי המשאיות שמגיעות לאתר ועל פליטת ה-co2". הוא חושב ש"החלקים העיקריים צריכים להיות בנויים תוך שבוע", הוא סבור, "כשאת כל החלקים האחרים מביאים כאלמנטים מתועשים מוכנים לאתר, בשיטה מודולרית. צריך לחשוב על חיי הדירה, כך שתתאים לכל שלבי החיים – לדייר יחיד, אחר כך כזוג, כמשפחה, ואז הילד הולך לקולג' וכן הלאה".

לדעתה של שמואלביץ', איטלקים לא יקנו מותג בכל מחיר רק משום שהוא מותג – הוא צריך להצדיק את עצמו: "סטארקיטקטים זה לא מספיק. הם רגילים לבנות מוזיאונים ובנייני ציבור גרנדיוזיים. כל עוד זה מוזיאון, אז ביקרת בו והמשכת לדרכך. בבית את שוהה יותר זמן, ולכן יש לך יותר דרישות. תכנון הפנים של ליבסקינד, למשל, הוא נגזרת של המעטפת, ולא מדובר בחללים נעימים למגורים".

הדיון הזה רחוק שנות אור מישראל, ביותר ממובן אחד. הכלכלה האיטלקית התרסקה – ובישראל הבועה הנדל''נית טרם התפוצצה; בניגוד לעשירים האיטלקים, מקביליהם הישראלים (ותושבי החוץ שרוכשים דירות פאר) מתגוררים במגדלים ממותגים שחלקם כבר מתחילים להתבלות. בנייני "היוקרה" האלה נבנים באיכות ובשיטות בנייה דומות לבנייני שיכון, כשההבדלים נמצאים רק במיקום ובמיתוג. רוב הרוכשים יעטו על הפרויקט לאחר שצפו בהדמיית בניין נוצץ מחופה עץ איפאה, שיספיק להתיישן עוד בטרם יקבלו את המפתחות לדירה שצופה אל הים.