"במשך שנים היה לי חלום חוזר שליווה אותי: כולנו תולעים אפורות, וכדי לחיות אני צריכה לבלוט מתוכם באמצעות צבע. זאת פסיכולוגיה בגרוש, אבל הצבע הוא הזכות לחיות, הצורך לבלוט". החלום בלהות הזה, עומד במרכז עבודתה של האמנית עירית יציב, ילידת קיבוץ אלומות בעמק הירדן, המתגוררת כיום בדירת גג במרכז תל אביב, יחד עם בן זוגה, פרופ' שלמה אהרונסון, היסטוריון וחוקר שואה ישראלי בעל שם עולמי.

 

כשהיא מקיצה מהחלום מדי בוקר, פולשת יציב אל ארון הבגדים ורוקחת לעצמה אנסמבל הכולל נעליים בצבעים שונים לכל רגל, משחקי שכבות וטקסטורות, לצד אביזרים ותכשיטים משלימים. לא תמצאו שם שחור, לבן, בטח לא אפור. "שחור ולבן הם צבעים בנאליים, ובנאלי היא מילה מגונה בלקסיקון שלי", מודה יציב. "יש לי בעיה עם כל האפור הנוזלי הזה שיש אצל המעצבות בתל אביב. לכן אני מבקשת לקרוא תיגר על המובן מאליו. אם תרצה, זוהי קריאת תיגר על הילדות בקיבוץ אלומות, בגדי החאקי, הצבעוניות הממושטרת והצורך להיות חלק מקבוצה זהה".

 

עוד בערוץ האופנה

 

יציב, 69, בוגרת המחלקה לטקסטיל בשנקר, סיימה את לימודיה בשנת 1977, ומאז נדדה בתעשיית הטקסטיל והאופנה המקומית. היא עבדה בחברת כלי המיטה "נילי", ניהלה חנויות של ויצ"ו, ובתפקידה האחרון ניהלה את הסטודיו של מעצבת התכשיטים דורי צ'נגרי. בין לבין, בילתה רבות בחו"ל, במסגרת עבודתו של בן זוגה, ובמקביל, תמיד עסקה באמנות וברקמה, עד שהבינה כי ישנו קשר הדוק בין האופן בו היא מציירת למערכות הלבוש שהיא מרכיבה לעצמה. לפני חמש שנים החליטה לחבר בין שתי אהבותיה הגדולות, ומחר (שישי, 9 במאי) תיפתח תערוכת יחיד שלה בגלריה "משרד" שבתל אביב.

 

יציב תציג בתערוכה חלק גדול מאוספי הבגדים והאביזרים שלה, ובהם משקפי וינטג', נעליים מכל הסוגים והצבעים, גרביים בטקסטורות שונות, לצד מערכות לבוש שהיא מרכיבה, ועבודות קולאז' אמנותיות, שנוצרו בהשראת האנסמבלים שהיא לובשת. העבודות אינן העתק של מערכות הלבוש, אלא מבקשות להעביר את התחושה העולה מהן. למקרה שתהיתם, יציב עדיין לא יודעת מה תלבש לערב הפתיחה, אך היא מתכננת להחליף כשלוש מערכות לבוש לפחות.

 

 

עירית יציב. "אם תרצה, זוהי קריאת תיגר על הילדות בקיבוץ אלומות, בגדי החאקי, הצבעוניות הממושטרת והצורך להיות חלק מקבוצה זהה" (צילום: ענבל מרמרי)
עירית יציב. "אם תרצה, זוהי קריאת תיגר על הילדות בקיבוץ אלומות, בגדי החאקי, הצבעוניות הממושטרת והצורך להיות חלק מקבוצה זהה" (צילום: ענבל מרמרי)

 

 

"להתלבש בבגדים שאני לובשת ולצאת איתם לרחוב זאת פעולה פרפורמטיבית", היא מסבירה. "מדי בוקר אני מתעדת את מערכות הלבוש שלי ואת הדימויים אני שומרת כסוג של ארכיון". מה המניע שלה? הרצון למצוא שילובים חדשים של טקסטורות וצבעים, ובנוסף, לבחון את הגבולות האישיים שלה כאדם, ושלכם כחברה סבלנית. "אני מנסה למצוא חיבורים בלתי אפשריים, כמו פרחים עם נקודות ומשבצות, אותם אני לובשת עם נעליים בשני צבעים ומשקפי שמש", היא אומרת. "אני מרגישה שמדי בוקר אני יוצאת מהבית כמו עבודת אמנות. גלריה מהלכת. להפתעתי, ככל שהלוקים מורכבים יותר, תקרא לזה משוגעים יותר, התגובות ברחוב יותר חיוביות".

 

איזה תגובות את מקבלת, למשל?

"אני חושבת שרובן חיוביות. זה לא שאין הרמות גבה, אבל אני מרגישה שאנשים מבינים שיש כוונה מאחורי האופן בו אני מתלבשת. חשוב לי שזה יהיה הרמוני, ושלא ייראה כמו תחפושת. ואם איש ביטחון בכניסה לאיזה מקום שואל אותי, 'על מה אני צריך להסתכל קודם, על הנעליים, המשקפיים או התיק?', אני מבינה שהוא קלט משהו".

 

איך התגובות מהמשפחה?

"הבת שלי חושבת שאני פסיכית ושהגיע הזמן להתבגר. את הנכדים לא העזתי לשאול, אבל זה לא מפריע להם כשאנחנו יוצאים יחד לרחוב".

 

את ובן זוגך ודאי מוזמנים לאירועים רבים. איך מתקבל המראה שלך בקהילה האקדמית?

"אני זוכרת מקרה אחד, בוושינגטון, כשהוזמנו לקונצרט באולם 'קנדי סנטר'. הנשימה של שלמה נעצרה לרגע, אבל מרגע שהוא קלט את המבטים החיוביים של האנשים מסביב, הוא קיבל את זה בחיוב".

 

ארון הבגדים של יציב מסודר על פי חלוקה לנושאים: תכשיטים ואביזרים בנפרד, שמלות במרכזו, חולצות מצד ימין ומכנסיים משמאל. מאחורי דלתות העץ החום, מסתתרת אנדרלמוסיה של צבעים, שמציפה את העיניים.

 

איך מחליטים מה ללבוש עם כמויות שיכולות לשמש כמחסן תלבושות לתיאטרון הלאומי?

"לוקח לי חצי דקה בבוקר להחליט מה ללבוש".

 

 

"ככל שהלוקים מורכבים יותר, תקרא לזה משוגעים יותר, התגובות ברחוב יותר חיוביות" (צילום: ענבל מרמרי)
"ככל שהלוקים מורכבים יותר, תקרא לזה משוגעים יותר, התגובות ברחוב יותר חיוביות" (צילום: ענבל מרמרי)

 

 

עם השנים צברה יציב מגוון רחב של אוספים, בעיקר של נעליים, תכשיטים ומשקפיים. כל אחד מהם הוא עולם ומלואו. אוסף המשקפיים שלה, למשל, מורכב מעשרות זוגות משקפי ראייה ושמש, ביניהם משקפי וינטג' ישנים משנות ה-70', או העתק של משקפיים בשחור ולבן שעוצבו בעבר לאספנית האמנות פגי גוגנהיים. אחד הדגמים האהובים עליה באוסף הוא של משקפיים עם כיסוי מטקסטיל של עמנואל קאן, עליהם הדביקה אבני חן צבעוניות. "הן נופלות, ואני מדביקה שוב", היא אומרת בסיפוק.

 

על אף שהיא משתמשת בבגדים כאמצעי לביטוי אמנותי, יציב לא רואה את עצמה כחלק מתעשיית האופנה. נהפוך הוא, היא אפילו מבקשת לקרוא תיגר בעבודותיה על החוקיות והמסחריות של עולם האופנה. את הבגדים שלה היא רוכשת בחנויות יד שנייה ובשווקים זולים, ומכיוון שהיא לא כפופה לטרנדים, היא מגדירה את הסגנון שלה כאנטי-אופנה. "אני יכולה לעשות את מה שאני עושה רק בגלל שאני לא מגיעה מאופנה", היא מסבירה. "לאופנה יש חוקים, גבולות, טרנדים, ואני יכולה לחרוג מהם, כי אני לא מגיעה מהמקום האופנתי. זאת גם הסיבה שאני לא גרופית של בגדי מעצבים. מעצבי אופנה לא מעניינים אותי, אלא הבגד עצמו".

 

איך מתקבל העיסוק שלך בבגדים בקהילת האמנות המקומית?

"שאלה טובה. אני בדיוק עומדת בפני תערוכת יחיד, ואני תוהה איך יקבלו אותי".