זוהי שעת בוקר מוקדמת במלון "אוורסט", השוכן על קצה הר בבית ג'אלה, בקו התפר שבין בית לחם וירושלים. קבוצה של נשים פלסטיניות נכנסת בשקט חרישי, ומתוך תיקי הבד הגדולים שבידיהן הן שולפות פריטים מעשה ידיהן, ופורשות אותם על שולחנות העץ שניצבים במקום. ארנקים קטנים, תיקי בד, ציפיות לכריות, גלביות וכאפיות – כולם משלבים עבודת יד של רקמה מפוארת. 25 שקל לארנק, 100 שקל לכיסוי כרית, 100 שקל לכאפייה - מחירים אפסיים ביחס לעבודה הרבה שהושקעה בכל אחד מן הפריטים, שנמכרים בחנות הסמוכה במחיר כפול ואף משולש. בעברו השני של האולם כבר מתכנסים סטודנטים משלושה בתי ספר מובילים לעיצוב: שנקר הישראלי; הרויאל קולג' אוף לונדון ואוניברסיטת אימפריאל קולג' מאנגליה. כולם מתכוננים למפגש עם הרוקמות מארגון "חוג ההורים - פורום המשפחות השכולות", ששם לו למטרה לייצר דיאלוג בין משפחות שכולות משני עברי הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

 

עוד בערוץ האופנה

 

בסדנת רקמה בת שלושה מפגשים, נחשפו שני הצדדים לעולמו של האחר. לסטודנטים נפתח צוהר לעולמן של הרוקמות הפלסטיניות ועבודת הכפיים המסורתית שלהן, ואילו הרוקמות יישרו קו עם המגמות המעודכנות בתעשיית האופנה, בעזרתם של הסטודנטים מלונדון ותל אביב. בכל מפגש כזה ניהלו הרוקמות והסטודנטים דיאלוג משותף סביב אופנה, מקומיות, פוליטיקה ואמנות, ודרך עבודת רקמה עמלנית התגבשה שפה משותפת, שתוצאותיה בכתבה שלפניכם.

 

 

 

 

המפגש נפתח בדברים שנשאה רובי דמלין, דוברת הארגון, אשר שכלה את בנה דיוויד, קצין במילואים, שנהרג בשנת 2002 בפיגוע ירי ליד ההתנחלות עופרה. דיוויד היה בן 29 במותו, סטודנט ללימודי תואר שני בפילוסופיה של החינוך, ומאז מותו התמסרה אמו, אשת יחסי ציבור לשעבר, לפיתוח הדיאלוג בין משפחות שכולות משני צדי המפה הפוליטית, בניסיון לגשר על הכאב המשותף. לפני כשנתיים היא עמדה במרכז הסרט התיעודי "יום אחד אחרי השלום", שהוקרן בפסטיבל דוק-אביב לקולנוע תיעודי. דמלין, ילידת דרום אפריקה, יוצאת במהלך הסרט למסע במדינת האפרטהייד לשעבר, במטרה לרדת לעומקן של ועדות האמת והפיוס, שהוקמו לפני 15 שנה בניסיון להתגבר על הטינה והאיבה רבות השנים. הסרט מנסה לבדוק האם ניתן ליישם את פתרון הסכסוך בדרום אפריקה על הקונפליקט הישראלי-פלסטיני.

 

במקביל, פועלת דמלין ללא הרף בגדה המערבית, שם נפגשה עם נשים מהצד השני של הסכסוך, שאיבדו את היקר להן בפעילויות צה"ל. כך גילתה דמלין את הרקמה הפלסטינית והחליטה לסייע בפיתוחה. לאחרונה פנתה אל מורתו לשעבר של בנה באוניברסיטת תל אביב, חברת הכנסת לשעבר יולי תמיר, המשמשת כיום כנשיאת שנקר, והציעה לה לגבש פרויקט יזמי עם הרוקמות הפלסטיניות. תמיר חיברה את הפורום לפרויקט החדשנות בעיצוב Go Global, של הרויאל קולג' אוף ארט והאימפריאל קולג', שהחל בשנת 2005 במטרה לחשוף את הסטודנטים לאוכלוסיות ותרבויות שונות בעולם, תוך סיוע בשימור ופיתוח מסורות נכחדות באמצעות עיצוב. בעבר התקיים הפרויקט בסין, אוסטרליה ותאילנד, והשנה הגיע לראשונה גם לישראל.

 

 

"בכל מקום בגדה אני רואה נשים שיושבות ורוקמות, הבעיה היא שאין להן איפה למכור" (צילום: איתי יעקב)
"בכל מקום בגדה אני רואה נשים שיושבות ורוקמות, הבעיה היא שאין להן איפה למכור" (צילום: איתי יעקב)

 

 

"במפגשים עם הנשים מהצד הפלסטיני ראיתי את כמות העבודה שמושקעת במלאכת הרקמה ואת התמורה המזערית שהן מקבלות עבורה, וזה שבה את לבי", אומרת דמלין. "הדבר ראשון שעשיתי היה לבדוק אם הנשים הפלסטיניות מעוניינות לשתף פעולה. לטעמי, זה פרויקט שיכול להביא תקווה, כי איזו תקווה כבר יש לאמא לילדים מדהיישה שבקושי מביאה הביתה 25 שקל ביום?"

 

אחד הדברים שדמלין רוצה להשיג עבור אותן נשים הוא עצמאות כלכלית. "בכל מקום בגדה אני רואה נשים שיושבות ורוקמות", היא אומרת. "הבעיה היא שאין להן איפה למכור".

 

את בדרך להיות רות דיין הבאה?

"אל תשווה אותי אליה בבקשה. הסיפור של משכית הוא סיפור אחר ממה שקורה כאן".

 

מהצד הפלסטיני מופקדת על הרוקמות אום אחמד (פטימה אל ג'אפרי) ממחנה דהיישה, אישה מרשימה שראשה מכוסה בחיג'אב לבן, וניכר כי כל האנשים במפגש - הישראלים והפלסטינים - רוחשים לה כבוד. שני אחיה של אל ג'אפרי נהרגו מאש צה"ל, והיא עצמה ישבה בכלא הישראלי במשך חמש שנים בשל פעילותה הפוליטית. דמלין מספרת כי המפגש הראשוני ביניהן לא היה פשוט, ואום אחמד מהנהנת לאישור. הן נפגשו כשאום אחמד הגיעה לניחום אבלים אצל שכנה שבנה נהרג על ידי צה"ל. "היה הרבה מתח במפגשים הראשונים", מספרת דמלין. "אום אחמד לא רצתה בכלל קשר איתי. היא ראתה בי נציגה של ישראל". מכאן נולדה חברות נפלאה בין השתיים. "יש לי 33 נכדים שאני לא רוצה שיסבלו כמוני", אומרת אום אחמד, "אני רוצה בשבילם עתיד טוב יותר".

 

מעבר לעתיד טוב יותר לרוקמות הפלסטיניות, הרי שגם תעשיית האופנה יוצאת נשכרת מהחיבור עם הרוקמות הפלסטיניות, המוציאות לפועל את דוגמאות הרקמה המעודכנות שיצרו הסטודנטים. במפגש הנוכחי הם עובדים יחד על יצירת תכשיטי אופנה רקומים.

 

 

"פתאום הפרצופים הופכים לאנשים עם שמות ורגשות וסיפורים", אומרת הסטודנטית נוי גולדשטיין (צילום: איתי יעקב)
"פתאום הפרצופים הופכים לאנשים עם שמות ורגשות וסיפורים", אומרת הסטודנטית נוי גולדשטיין (צילום: איתי יעקב)

 

 

הרקמה הפלסטינית המסורתית נעשית בעיקר בחוט אדום על מצע של בד מכותנה שחורה, ולכן לא הצליחה לפרוץ את גבולות המסורת ולהפוך למסחרית. אחד המהלכים שיזמו הסטודנטים הוא שינוי צבעי הרקמה וחשיפת הרוקמות לבדים נוספים בשוק, יוקרתיים יותר, כמו משי. נוי גולדשטיין, סטודנטית שנה ג' מהמחלקה לאופנה בשנקר, מספרת כי "הרבה נשים מגיעות לכאן משכם ומבית לחם, והן לא יכולות להשיג טקסטיל טוב. לאחר שבמפגש הראשון ראינו את החומרים שאיתם הם עובדות, החלטנו לרכוש להן חומרים טובים יותר כמו משי מכובס, וחומרים עכשוויים יותר, כמו בד טנסיל. רצינו גם לנטרל את הצבעוניות האדומה של הרקמה, ולחשוף אותן לצבעוניות שקטה יותר, שמתכתבת עם מה שקורה עכשיו בתעשיית האופנה".

 

איך היית מסכמת את המפגש עם הרוקמות?

"בהתחלה היה קצת קשה. הן לא הבינו למה הן מתבקשות לרקום כחול על כחול. זה נראה להן לא הגיוני, במיוחד כאשר רקמה כחולה מתקשרת אצלן לבגדי לוויות. במפגש השני, אחרי שהן עבדו על הדברים בבית, הן הגיעו משוכנעות יותר".

 

מה לקחת איתך הלאה מהמפגשים הללו?

"לא הייתי מגיעה לכאן אילולא הפרויקט", היא פוסקת, אבל רק לאחר שמנחת הקבוצה, המרצה עדית ברק מהמחלקה לאופנה בשנקר דוחקת בה מעט, היא מתרככת ומספרת כי את שירותה הצבאי בילתה כאן באזור. "עבורי זאת חוויה מתקנת", היא אומרת. "הייתי קצינה בקבע, ופתאום אני רואה את הצד השני באור אחר. פתאום הפרצופים הופכים לאנשים עם שמות ורגשות וסיפורים. אני חושבת שעשיתי צעד חשוב לעצמי".

 

דברים דומים מספרת מיכל לרמן, סטודנטית בלימודי התואר השני בעיצוב בשנקר: "זה לא שאנחנו יושבות ומתעסקות כאן בפוליטיקה כל היום. גם לא כל הנשים כאן שכולות. אנחנו מתעסקות כאן ביצירה, ואני מאמינה שמקום שמאפשר דיאלוג הוא מקום חזק. פתאום האפשרויות של עבודה משותפת לא נראות רחוקות".

 

 

שיתוף הפעולה בין הסטודנטים והרוקמות במותג EEMRAA (צילום: אחיקם בן יוסף)
שיתוף הפעולה בין הסטודנטים והרוקמות במותג EEMRAA (צילום: אחיקם בן יוסף)

 

 

אחד היעדים של שיתוף הפעולה הנוכחי הוא מיתוג ושיווק הפריטים מחוץ לגבולות פלסטין. בשלב השני של העבודה המשותפת הקימו הסטודנטים את המותג EEMRAA - משחק מילים עברי-ערבי על המילה "אימרה", בעברית: שולי הבגד, בערבית: אישה. באתר האינטרנט שנמצא עדיין בשלב הפיילוט, תוכלו לראות את הרוקמות, לקרוא מעט על חייהן ולרכוש בהזמנה אונליין את תכשיט האופנה שאהבתם. דרך האתר תוכלו לבחור את המוצר, את סגנון הרקמה ואת צבעי החוטים. בשלב השלישי יאפשר האתר ביצוע הזמנה באמצעות מודל הדומה לאפליקציית המוניות גט-טקסי, כלומר, ההזמנה מגיעה ישירות אל הרוקמות, ומי שפנויה ראשונה לוקחת על עצמה את ביצוע ההזמנה. בשל היעדר גורמים מתווכים, התשלום במלואו מגיע לכיסה של הרוקמת.

  

"חשוב לזכור שלא מדובר במותג שעושה 'מוצרים מרחמים'", אומר עודד חי, ראש המחלקה ללימודי חוץ בשנקר, שהיה אחד המעורבים הבולטים בפרויקט, "אלא במותג אופנתי שיעמוד בכוחות עצמו וימשיך בעתיד גם ללא הסטודנטים". הפרויקט כבר נמצא היום בדרכו לארצות הברית, שם פועלת דמלין לקידומו בקרב אנשי אופנה אמריקאים. הצלחתו הגדולה של הפרויקט תימדד על פי המידה שבה יצליח להוציא את הרקמה מגבולותיו הצרים של קהל התיירים וחובבי מלאכות היד, ולהפוך אותה לכלי רלוונטי בקרב אופנאי עלית. "נכון להיום, מסורת הקראפט קיימת, אבל המוצר הסופי הנוכחי אינו מוצר נחשק", מצביעה לסיכום עדית ברק. "ליין האקססוריז הזה חייב להיות אופנתי, ולא עוד מוצר תיירות, כמו גמל מגולף או בקבוק חול צבעוני, שתיירים שמגיעים לבית לחם קונים על הדרך. מצד שני, הנשים הרוקמות אינן מעצבות ולא רוצות להיות מעצבות. הן רוקמות והן רוצות עבודה. האתר הזה, בהנחה שיצא לפועל, יאפשר להן לעבוד ולפרנס את עצמן באופן קבוע".