הדפסה
לכתבה באתר
"כבר חמישה ימים שאני לא ישן", אומר מעצב האופנה יוסף כשהוא נוחת באיחור לא אופייני של יותר מעשר דקות בבית הקפה בשדרות רוטשילד בתל אביב, מרחק יריקה מבית המידות, חלל האירועים האינטימי ברחוב לילינבלום, שבו הוא עומד להציג הערב את קולקציית אביב-קיץ 2014 בעיצובו. שבוע קודם לכן שב מחופשת פסח בניו יורק, אליה נסע, לראשונה בחייו, לבד – ללא בן זוג, שותפים עסקיים, או חברים. רק הוא, מנהטן ובקבוק וודקה גריי-גוס להרפיית השרירים.
עוד בערוץ האופנה
- הנסיכה והמלבישה: הסטייליסטית החדשה של קייט מידלטון
- מהמנכ"ל ועד המוכר בחנות: פערי השכר בחברות האופנה בישראל
- הושחתו: שלטי חוצות של הודיס בכיכובה של בר רפאלי
את העצמאות הזאת הוא עוד יזכיר פעמים רבות במהלך הראיון המיוחד שערכנו איתו, תוך כדי הכנות קדחתניות לתצוגה. לדבריו, בשנים האחרונות מצא את עצמו פעם אחר פעם במשברים אישיים שדחפו אותו לעצמאות: אחיו רונן שנרצח לפני שבע שנים, אימו החולה, השותפים העסקיים שכבר לא לצדו, הפרידה מבן הזוג. כשלוקחים בחשבון גם את החנויות שנסגרו, הסלבריטאיות שכבר לא מתדפקות על דלתו כמו פעם, הפרידה מיד ימינו ב-12 השנים האחרונות, המעצבת אורית זומש, והתחושה שכוכבים חדשים בשמי האופנה הישראלית נוגסים בחוג לקוחותיו – מתקבלת תמונת מצב קודרת. "מישהו אחר במצבי כבר היה צריך להיות על כדורים", הוא מודה. "גם אני מתערער מדי פעם, אבל יש לי יציבות נפשית מאוד חזקה מהבית. בכל אחד מהאחים יש משהו מאוד בטוח ומאוד רגיש. וגם כשקשה, וגם כשרע, וגם כשעצוב, לכל אחד יש את המרכז שלו".
ארבע שעות לפני התצוגה, ואין דרך טובה יותר לגלות שמאחורי כל הטררם הזה שנקרא "יוסף" עומד one man show. הטלפון שלו לא מפסיק לצלצל. על הקו נמצא סטייליסט התצוגה ראובן כהן, אבל יוסף לא עונה. "ראובן לא אוהב שמאחרים לו", הוא אומר. "תראה איזה צעקות נחטוף כשנגיע". אנחנו מגיעים באיחור של דקה, אבל במקום כהן מחכה ליוסף חלל האירוע, הרחוק מלהיות מסודר לקראת האורחים שיפקדו את המקום בעוד שעות ספורות. אין זמן לחכות לידיים עוזרות שיגיעו מאוחר יותר, ויוסף מתחיל לארגן את הכיסאות והספסלים בעצמו. כשהוא נשאל אם לא עולה בו תחושה של מסיבת כיתה, ושלדונטלה ורסאצ'ה, למשל, זה בחיים לא היה קורה, הוא יורה בסרקזם המוכר שלו: "אנחנו בהוליווד?! בסך הכול לילינבלום. קצת פרופורציות".
אגלי הזיעה לא מאחרים לבוא, והם גולשים על חולצת הפולו של ז'יבנשי שלובש יוסף. "אתה לחוץ?" אני שואל אותו בזמן שהדוגמניות כבר מתחילות בארגוני איפור ושיער באחד החדרים בחלל. "מאוד!" עונה מי שתמיד משדר נינוחות של אחד שהכול בא לו בקלות. "לחוץ מאוד".
קולקציית "רגשות ארוגים" החדשה היא השלישית בעיצובו של יוסף בחצי השנה האחרונה. קדמו לה קולקציית ה-one size השחורה "ממזרות חסרות כבוד", ושיתוף הפעולה המתמשך עם מעצבי התיקים קולקט, שהוצג בנובמבר האחרון בשבוע האופנה במוסקבה. את שלוש הקולקציות האלו עיצב ללא אורית זומש, שהיתה יד ימינו ב-12 השנים האחרונות, תחילה כמעצבת, ובשנתיים האחרונות כשותפה עסקית. "אורית היתה יד ימיני והחברה הכי טובה שלי", אומר יוסף. "היינו אותו מוח, סנכרון מושלם, ולפני כחצי שנה נפרדו דרכינו". על הסיבות לפרידה הוא מסרב להרחיב, אך מקורבים אליו מספרים כי בין השניים התגלעו מתחים על רקע עסקי.
איך השינוי הזה השפיע על המותג יוסף?
"כשאתה עובד עם מישהו נוסף אתה נדרש להתחשב. אורית היא מעצבת בחסד ואישה מדהימה, והצלחנו להגיע למקום נטול אגו. אבל מאז שאני לבד חזר לי ניצוץ, וחופש עיצובי שהרבה זמן לא ידעתי שיש בי אותו. קודם לכן הייתי שקט לגבי דברים, גם אם לא הייתי שלם איתם במאה אחוז. ויתרתי לעצמי פה ושם כדי לא לפגוע. אין מה לעשות, כשאתה עובד עם אנשים בסטודיו, לכולם יש רגישויות, וגם לי יש את הרגישויות שלי. כמנהל סטודיו אני צריך להיות מנטור לכולם, ואני בא עם הכי הרבה בעיות: אימא שלי אישה מאוד מאוד חולה, וזה הדבר שהכי משפיע עליי. נרצח לי אח בשנים האחרונות, והייתי צריך להמשיך לעבוד, סיימתי זוגיות של שבע שנים, היה לי משפט בן שנתיים עם שותף עסקי לשעבר שגמר אותי נפשית. ואז אתה מגיע לסטודיו וצריך להיות יצירתי, ופאן, ולנהל 10 אנשים, וכמובן, המדידות האישיות עם הלקוחות שרוצות רק אותך. ובוא לא נשכח, שאני מנהל הכול גם כלכלית".
יכולת להכניס מנהל לעסק.
"בעבר הכנסתי וזה לא הלך. למדתי לשחרר, אבל זה לא נעשה כפי שאני רוצה, בטח בתקופה כזאת, שהרבה עסקים, לא רק בתחום האופנה, גם מסעדות למשל, נסגרים מדי שבוע".
אתה רואה דמיון בינך לבין רפי כהן, שף מסעדת רפאל שנסגרה השבוע?
"מצחיק שאתה שואל את זה. מסעדת רפאל היא מוסד, וגם אני באיזשהו מקום. אני יכול לגלות לך שלפני שנה הפסדתי מיליון שקל על שיפוץ חנות שסגרתי במתחם התחנה והסטודיו ביפו. אם לא הייתי עוצר רגע, גם אני יכולתי להתקפל. לא משנה כמה כסף גלגלת ב-15 שנים שבהן העסק קיים, היום הבנקים מאוד קצרים, אין להם סנטימנטים. יש תקופות, יש משברים. ולהחזיק 15 שנה פאקינג עסק זה לא פשוט. בשנה האחרונה שמעתי על הרבה מקומות שנמצאים בקשיים כלכליים, וזה הדבר הכי אנושי וטבעי".
במהלך הראיון עולה המשבר האישי שפקד את יוסף לאחר רצח אחיו רונן, שהיה מבוגר ממנו בשנה וחצי, לפני שבע שנים. רונן ז"ל נמצא ירוי בפרדס ליד שדה נחמיה, מרחק רבע שעה מבית הוריו בקרית שמונה. סיבת הרצח לא ידועה עד היום. "הלוואי שידענו למה רונן נרצח", אומר השבוע יוסף. "אפילו שכרנו חוקר פרטי, אבל הוא לא העלה דבר, אז החלטנו לשחרר". בראיון שהעניק לפני שש שנים למוסף "7 ימים", סיפר יוסף על אחיו: "אחי היה בלגניסט, הוא גם עבר על החוק, אבל עשה עבירות שטותיות, עבריין צעצוע, אבל אף פעם לא חשבתי שמישהו ירצח אותו, זה לא טוני סופרנו".
את מותו של אחיו הדחיק במשך תקופה, עד שהבין שהוא זקוק לטיפול פסיכולוגי, עליו הוא מספר כאן לראשונה. "כל השנה שלאחר הרצח לא תפקדתי. הייתי שבר כלי", הוא נזכר. "עד שאמרתי לעצמי, אוקיי, אתה חייב טיפול. אחרי שמונה חודשים הלכתי לראשונה לפסיכולוג. סיפרתי לו על הרצח של רונן, ושמצבה הבריאותי של אימא שלי התדרדר מאז".
היית בדיכאון?
"לא דיכאון עמוק, אבל זאת הפעם הראשונה שהרגשתי שלא בא לי כלום. אחרי שעה הפסיכולוג שאל אותי אם לקחתי בעבר כדורים נגד דיכאון. כשעניתי שלא, הוא הופתע מאוד, ואמר כי זה נדיר בתל אביב, בטח אצל גברים בגילי שמנהלים עסק תובעני. ואז בסוף, לפני שהסתיים המפגש, הוא אומר לי: 'אתה שעה מספר לי דברים איומים שעברת, אבל אתה מספר אותם עם חיוך על הפנים. היה אז חורף, והוא המליץ לי לצאת לחופשה במקום עם שמש. נסעתי לשבועיים בתאילנד עם בן זוגי לשעבר, ואחרי שבועיים חזרתי כמו חדש".
הוקוס פוקוס?
"ממש לא. הרצח של רונן מלווה אותי מאז כל החיים, אבל זה מופיע כזבנג, בתקופות. אני תמיד אומר, איזה מזל שאנחנו לא באמת מעכלים את זה, כי אחרת לא היינו מצליחים לשרוד. תמיד שאלתי את עצמי, איך אנשים מצליחים להמשיך לחיות אחרי כזה דבר, והנה, ממשיכים. אלה החיים".
מי שרוצה שמלה ב-800 שקל, שתטייל למקום אחר
לפני כשנתיים ניסה יוסף להעביר את הסטודיו והחנות שלו מרחוב דיזנגוף ליפו. בהתלהבות גדולה הוא שכר חלל גדול בן 250 מ"ר, אך לצערו הלקוחות התלהבו פחות לעשות את כל הדרך דרומה. ההרפתקה העסקית הזאת עלתה לו בהרבה אנרגיות ובלא מעט כסף שירד לטמיון. "הרעיון היה שהכלות וההזמנות האישיות יהיו שם, והחנות בדיזנגוף תמשיך לפעול", הוא מסביר. "חתמנו חוזה לחמש שנים, אבל לאחר שנה וחצי שהייתי שם, כל מה שפחדתי ממנו התגשם: הלקוחות לא רצו לבוא ליפו. זה פגע לי בעיצוב, כי כל היום הייתי במוניות על קו דיזנגוף-יפו, אז הייתי צריך לקחת החלטה: או שמנתקים את דיזנגוף, או שמוותרים על יפו. החלטנו להישאר בדיזנגוף".
גם דיזנגוף כבר לא בשיאו. טובל'ה עזבה, רוס אובטה סגרו, האקלים שבו פעלת בעבר השתנה בשנים האחרונות.
"נכון שסגרו המון חנויות מעצבים לטובת חנויות ייבוא מהמזרח הרחוק, אבל זה מה שיש. הקיטורים האלה משעממים. מאוד כואב לי על כל מעצב טוב שסוגר בדיזנגוף, אבל זה עדיין רחוב הקניות המרכזי בישראל. כל אלה שחיפשו מתחמים חדשים כמו גן החשמל לא הצליחו. איזה מקומות יש לך? כיכר המדינה?"
מאיה נגרי שם, דורית בר אור עברה לא מזמן.
"עושה לי פריחה להסתובב שם".
אז מה האופציה? לפתוח את הסטודיו מאחורי החנות בדיזנגוף?
"איך לא עשיתי את זה עד היום? החנות שלי בדיזנגוף היא 140 מ"ר ועמד בה מחסן של 50 מ"ר שהוא היום סטודיו מושלם. עשיתי הרבה סיבובים מטורפים בחיים שלי – פתחתי חנויות, סגרתי, עשיתי שיתופי פעולה. היום זה מרגיש לי הדבר הכי נכון".
זה לא פחיתות כבוד מבחינתך לעבוד מאחורי חנות? לפחות למי שהחזיק במשך שנים סטודיו עצמאי ורשת חנויות?
"פחיתות כבוד ותחושת כבוד זה כבר קשור למבנה האישיות שלך. היום הצטמצמתי למקום קטן – אבל אני מרגיש גדול מתמיד. לי לא היה בן זוג שהשקיע בעסק, או אבא שפתח לי חנויות. עשיתי הכול לבד".
על איזה מעצבים אתה מדבר?
"מלא מעצבים שהם עשירים מהבית, מאיה נגרי למשל. אני בא ממקום שאני עוד עוזר להורים שלי. וגם כשעשיתי את המיליון הראשון שלי בגיל 26, זה לא הזיז לי, המשכתי לגור בדירה שכורה".
אתה בודק את היתרה בחשבון הבנק שלך?
"כל בוקר. אני לא רקפת רוסק עמינח. אני לא רק המעצב הראשי, אלא גם מנהל העסק. המושכות נמצאות בידיים שלי, וזאת אחריות מאוד גדולה. אתה אומר פחיתות – אני אומר שאני מרגיש בטופ. אתם העיתונאים תמיד מפספסים את אלה שממשיכים לעבוד, ומכתירים כל מיני שמות חדשים".
אתה האחרון שמותר לו להתלונן על חוסר חשיפה ופרגון. הקולקציות שלך סוקרו בהרחבה מדי עונה בכל כלי התקשורת.
"תמיד היו עליי ביקורות טובות ורעות. יחסית פרגנו לי במשך השנים, אבל נוטים לשכוח את אלה שעובדים כאן רצוף תקופה ארוכה".
עוד מעט תשלוף גם את התירוץ שבישראל מעדיפים לפרגן לרשתות ולא למעצבים מקומיים.
"כל הזיון שכל הזה שהרשתות מחו"ל פוגעות, הוא נכון. לקוחה שקונה ב-H&M ובזארה, קונה גם בדורית בר אור וביוסף, אבל היא מעדיפה לקנות יותר בזול. כשעשיתי שיתוף פעולה עם המשביר לצרכן, מי שקנתה אצלי שמלה ב-5,000 שקל קנתה עוד שמונה פריטים במשביר. למדתי מהשת"פ הזה המון. לענייננו, כל מה שקורה עם הייבוא הנוכחי מחורבן, אבל זה המצב. חנויות הייבוא בדיזנגוף התחילו להביא שמלות זולות ב-700 שקל עם hand made, בזמן שעולה לי 120 שקל לשלוח מכנסיים למתפרה (עלות של חלק קטן מתהליך העיצוב והייצור, א"י). אז התחרות מטורפת, אבל זה רק מחדד אותי יותר. אני מקצין את זה ליותר גבוה, יותר יקר, אני בורח מכל התחרות הזאת. מי שרוצה שמלה ב-800 שקל, שתטייל למקום אחר".
סלבס הן גרופיות כמו כל אחד אחר
כמה שעות אחר כך, השפה החדשה והיוקרתית של יוסף עולה אל המסלול בתצוגה בשמלות משי בגזרות מחויטות. ברובן שולבו עבודות רקמה ושיבוץ מתכות, שיצרו שפה פוסט-אפוקליפטית בסגנון הטרייבל שמלווה אותו בעונות האחרונות, אך בהבדל אחד: השמלות עוצבו על פי גזרות, ולא בדיגום חופשי כבעבר. השינוי ניכר באופן שבו ישבו השמלות על הגוף, ובטון העצור שלהן. לשפה הזו אחראיות גם המעצבות הצעירות דניאל ארז ומור חליפה-הס, שעובדות לצד יוסף בסטודיו. עד לדקות האחרונות שקדמו לתצוגה, הן ישבו בחדר צדדי, משחילות במאמץ אחרון פאייטים כסופים על אוברול שחור שדגמנה שני זיגרון לעיני סלבריטאיות כמו נטלי דדון, יעל גולדמן ונטלי עטיה.
אם מסתכלים על הסלבס בשנה האחרונה, נראה שהן מעדיפות ללבוש את דורית בר אור, אלון ליבנה, סאמפל ועדיקה, על פניך. מה השתנה?
"לא מזיז לי את התחת אם מישהי לובשת את הבגדים שלי או לא. זה נחמד שהן מתלבשות, אבל סלבס יכולות להיות כפויות טובה. לקחת בגדים כשהן רוצות, וכשאתה מזמין אותן לאירוע הן לא מגיעות".
יכול להיות שהן רוצות משהו אחר?
"מקובל עליי שהן רוצות ללבוש מעצבים אחרים. זה בסדר. דורית בר אור עושה דברים מדהימים, גם יניב פרסי ואלון ליבנה. אני לא מצליח להבין מה הן מחפשות אצל עדיקה. סלבס הן גרופיות כמו כל אחד אחר, וגם אני כזה. אם אני אקרא על מעצב חדש ומסעיר, גם אני אלך לרכוש את הבגדים שלו. ואגב, הן חוזרות ומתלבשות. זה תהליך טבעי".
בסוף החודש עתיד יוסף להשיק חנות אונליין בארצות הברית, כחלק ממיזם האינטרנט Social Terminals של שני פלד, יזמית הפועלת בניו יורק. במסגרתו, הוא צפוי לפתוח פלטפורמה אינטרנטית חדשה שתטפל גם בכל הרשתות החברתיות שלו מחוץ לישראל. לדבריו, זו גם אחת הסיבות שבחר להיעדר השנה מלוח התצוגות של שבוע האופנה בתל אביב, לאחר שנתיים בהן לקח חלק באירוע. "שבוע האופנה היה במה מדהימה, וגם באחרון התכוונתי להשתתף. אבל אז הזיזו את התאריך וקצת שכחו להודיע לי, וזה עצבן אותי נורא. אחר כך כבר התחלתי לעבוד על הקולקציות לאתר אונליין, והחלטתי שאם אני עושה תצוגה, אני עושה לבד. עד שבוע האופנה הייתי עושה תצוגות לבד, אז זה לא חדש עבורי".
יכולת לקבל חשיפה אדירה לקניינים מחו"ל.
"הקניינים יגיעו אליי אם אני ארצה. אתה צריך מערך גדול של אנשים שיטפלו בזה, ועכשיו אני מתרכז בניסיון לעשות את זה אונליין".
עדיין, אם כולם מציגים בשבוע האופנה, במה אתה שונה?
"אני קצת גלית גוטמן של המעצבים. מעולם לא עפתי על עצמי ורציתי להיות בכל מקום יחד עם כולם. אני אולי מפונק כמו שאתה אומר, אבל גם חתול שיודע לעמוד על הרגליים. בסופו של דבר, אני איש עמל שקם מדי בוקר לעבודה, לא משנה איפה חגגתי בליל אמש".
