שיר לוי מוציא אלבום חדש, חמישי במספר, ששני שירים מתוכו, "להשתגע" ו"להביט בך", יצאו כסינגלים לרדיו. ב-2 ביוני הוא יפתח סיבוב הופעות ברידינג 3 בתל אביב, ובאופן כללי אין לו סיבה להתלונן: המצב מצוין, הקריירה פורחת. אבל אי אפשר לדבר על שיר לוי בלי לדבר על הרקע האישי שלו: על אביו ישי לוי, על משפחתו ועל ילדותו.

 

>> לעוד סיפורים על אנשים מפורסמים, לחצו כאן

 

"נתחיל בזה שמגיל אפס גרתי אצל סבא וסבתא שלי", אומר שיר לוי ומוסיף בחצי צחוק: "פשוט, להורים שלי הייתה איזו בעיה קטנה, והם לא יכלו להתפנות אליי". ההורים, ישי וזיווה, נאבקו באותה עת עם התמכרות לסמים, ובמקום למסור את הבן למשפחה אומנת, העבירו אותו להוריו של ישי, שגידלו אותו במסירות. עד גיל ההתבגרות לא ידע הילד שאביו הוא הזמר ישי לוי. גם את אמו פגש בפעם הראשונה בגיל מאוחר. הוא היה בטוח שהוריו הם סעדיה ודליה, הורי אביו, שגידלו אותו.

 

"עד היום אני קורא להם אבא ואמא", הוא אומר. "זה מה שהם היו בשבילי תמיד. 30 שנה הם גידלו אותי. היום הם בני 80, כשהגעתי אליהם הם היו בני 50, ועד היום אין מצב שאני לא מדבר איתם שלוש-ארבע פעמים בשבוע ואוכל איתם פעם בשבוע. לא אצל אמא ולא אצל אבא – אלא אצל סעדיה ודליה, האנשים הכי טובים בעולם. סבא שלי הוא צדיק, כותב ספרי תורה, וסבתא שלי היא מהנשים החזקות האלה של פעם, שכל החיים שלה עבדה במשק בית. הם דאגו לי, גידלו אותי, נתנו לי ערכים, דברים קטנים ודי חשובים כמו להיות נחמד לאנשים ולכבד אותם, דברים שלא כולם לומדים לבד".

 

לתרגם את הזמזומים שלי

 

אי-אפשר שלא לשמוע את האהבה בקולו כשהוא מדבר על הסבא והסבתא. נראה גם שהוא עדיין מצטער שהתחמק מלימודי נגינה, שהיו חשובים מאוד לסבתו. למרות המצב הכלכלי בבית, שלא היה קל, היא התעקשה לשלוח אותו אליהם.

 

"כשהייתי בן שבע סבתא שלי החליטה שאני חייב ללמוד לנגן בפסנתר. היא הביאה לי מורה פרטי עד הבית, שילמה הרבה כסף והתעקשה שאשב ללמוד. אהבתי לשיר, היה ידוע שיש פה פוטנציאל, והיא התעקשה שאני אלמד, אבל מה שהיה לי חשוב זה ללכת לשחק עם החברים שלי בחוץ. הייתי משחק אותה לומד ומזלזל בזה, והאמת היא שבדיעבד אני ממש מצטער על זה.

 

"על האלבום הראשון שלי, שהוצאתי בגיל 18, זה לא כל כך השפיע, כי ממילא זה היה בלגן. באלבום השני כבר התחלתי להרגיש בחיסרון של ידע מוזיקלי עמוק, והתלות בכותבים, במלחינים ובמעבדים התחילה להפריע לי. אמנם, כתבתי והלחנתי שני שירים מתוכו, אבל כדי לעשות את זה הקלטתי את עצמי מזמזם בטייפ, ותומר מתנה, שעבד איתי על האלבום, היה צריך לתרגם את הזמזומים שלי למוזיקה. ככה נכתבו שני שירים.

 

"העובדה שאני לא מנגן ולא יודע לקרוא תווים ולכתוב אקורדים גורמת לי להיות תלוי ביותר מדי אנשים. במקום לשבת ולהלחין, אני עובר תהליכים יותר ארוכים. אני צריך למצוא טקסט שמתחברים אליו, ואז לחן טוב, או שניהם יחד, וזה לא פשוט. יש המון כותבים ומלחינים מוכשרים בארץ, אבל למצוא משהו שמתחברים אליו ברמה האישית זה לא פשוט".

 

יכולתי להיות יותר מוערך

 

"אם הייתי לוקח את זה ברצינות בילדות, יכולתי עכשיו להיות נגן מקצועי לכל דבר, או שיכלתי להיות בעל יכולות גבוהות יותר – לתפקד מוזיקלית ומקצועית יותר בקלות. אם הייתי מוזיקאי מקצועי, יש סיכוי טוב שהייתי מלחין ומעבד את המוזיקה שלי בעצמי. הייתי בונה לי אולפן בבית ועושה הרבה לבד, והנגינה הייתה נותנת לי יותר ידע במוזיקה, יותר ניסיון, ומחדדת לי את האוזן. ככה זה: כשאתה מתעסק במוזיקה כל היום, אתה מרגיל את האוזן שלך והופך למוזיקאי טוב יותר.

 

"חוץ מזה, אני בטוח שאם הייתי מנגן ומלחין, הייתי הרבה יותר מוערך. מוזיקאים שהם גם מלחינים וגם מבצעים הם יותר מכובדים כאילו: הוא לא רק שר, הוא גם כותב ומעבד את השירים שלו. מאוד יכול להיות שהקריירה שלי הייתה נראית אחרת מבחינת רמת ההצלחה.

 

"מה אני עושה בשביל לתקן את זה? כרגע אני לומד לבד, משמיעה. ללמוד באופן מסודר אין לי זמן כרגע. אני בשיא העבודה, כל הזמן מקליט, וכל הזמן יש מופעים. אז יש לי קלידים בבית, ומתי שיש לי זמן אני יושב ומנסה לשפר את זה. זה מה שיש כרגע. לכי תדעי, אולי אני צריך שסבתא שלי שוב תכריח אותי".

________________________________________________________________________________________________________________________________________

 

 

עוד במדור "התיקון שלי":