"הקיבוץ הכי יפה בעולם", הגדירה הסופרת יעל נאמן את קיבוץ הולדתה, יחיעם, בספרה "היינו העתיד": "ירוק מאורנים, סגול מכליל החורש, צהוב מרותם". נאמן חושבת שמי ששיחררו את הקיבוץ "ממראה התפאורה האחידה נמוכת התקרות" הם מבצר ג'דין הסמוך והגבעה בגליל המערבי שעליה הוקם. "היה טבע פראי וצבעוני", היא כותבת, "כאילו הונחו הבתים בתוך שמורת טבע".

 

הילדות בקיבוץ מתוארת באופן הרבה פחות אטרקטיבי: נאמן כותבת על אורח חיים קבוע, מוכתב מראש, ומפרטת איסורים שונים כגון איסור על הקרנת סרטים אירוטיים, על שיחות בנושא השואה ועל יציאה מהקיבוץ, לכל מטרה שהיא, ללא אישור. מתנות, אפילו ריהוט חדש לחדר, הצריכו אישור. וכולם "שווים בפני השיטה", היא כותבת.

 

רינה גל. "היינו 100 צעירים, נשארנו שבעה" (צילום: טל ניסים)
רינה גל. "היינו 100 צעירים, נשארנו שבעה" (צילום: טל ניסים)

 

קיבוץ יחיעם הוקם ב-1946, כשנה לפני פרוץ מלחמת העצמאות, והוא מנציח את יחיעם ויץ, לוחם הפלמ"ח שנפל ב"ליל הגשרים" ב-17 ביוני 1946. אנחנו פוגשים את רינה גל, חברת הקיבוץ מאז הקמתו, שעונה בחיוך על השאלה איך היה כאן במלחמה. "איזו מהן?" היא מתבדחת. אנחנו כמובן מתכוונים למלחמת העצמאות, והיא מאשרת שזו אכן הייתה המלחמה המשמעותית ביותר בעבור חברי יחיעם.

 

גל (87) היא אחת ממייסדי הקיבוץ האחרונים שנותרו בו, והיא זוכרת אותו עוד מהימים שעל ההר בגליל הייתה רק צמחייה. "היינו 100 צעירים", היא נזכרת. "היום נשארנו שבעה, חלקם סיעודיים. זה מאוד עצוב". שתי בנותיה עזבו; האחת מתגוררת בהולנד ומבקרת ביחיעם פעם בשנה, למשך שבועיים. מי שחזרו הם שני נכדים וילדיהם, שמבקרים את הסבתא באופן תדיר.

 

 

היא בת למשפחה שעלתה מפולין, נולדה ברחובות והקימה את הקיבוץ עם גרעין חברי השומר הצעיר, ישראלים ויוצאי הונגריה. בהמשך הצטרפו עולים מצרפת ומדרום אמריקה. הם התגוררו על קרקעות שרכשה קק"ל, "3,342 דונמים של אדמת טרשים", כפי שכותבת נאמן בספרה, למרגלות המבצר הצלבני שהיה לאחד ממאחזיו של דאהר אל-עמר, שליט הגליל. המבצר הפך לסמל הקיבוץ, כמו גם השיירה שיצאה מכאן לנהריה ב-27 במארס 1948, "שיירת יחיעם", ש-46 מלוחמיה נהרגו.

 

 

בימים הראשונים לא היה עדיין חדר אוכל, אומרת גל, כך שהחברים אכלו במבצר והתגוררו באוהלים מסביבו. "לא היה כאן כלום וכל הדרך הייתה מלאה ביישובים ערביים. מצפת ועד נהריה אנחנו היינו היישוב היהודי היחיד". גל זוכרת חרדה רבה במהלך מלחמת העצמאות, יותר מאשר במלחמות שיתרחשו בהמשך.

 

 

אחרי המלחמה הם גרו בצריפים ובבתים, ללא שירותים, ובתנועה נהגו לקרוא להם "חדרים" ולא בתים. "תמיד צחקנו שמכיוון שהפולנים והרוסים הם אלה שהקימו את הקיבוצים, לא בנו שירותים בתוך הבית. אם גרמנים היו בונים, זה היה נראה אחרת". עם הזמן הוקמו חדר אוכל ובתי ילדים, ובהמשך עברו לבתים עם שירותים. "זה קרה רק כשהבת שלי הייתה בכיתה א'", נזכרת גל, "לפני 55 שנה". היום יש בביתה ("החדר") שלושה חדרים: סלון, חדר שינה ועוד חדר – מרפסת שנסגרה. הבית קטן, כ-50 מ"ר. בקצה המסדרון חדר שינה צנוע עם חדר ארונות, מסודר למשעי. על הקיר הצמוד למיטתה יש ציור של העיר רחובות בראשית ימיה, לצד יצירות אמנות. את השיפוץ האחרון עשתה לפני 25 שנה.

 

המטבח והשירותים, שנוספו לבית שנים אחרי שהקיבוץ הוקם (צילום: טל ניסים)
המטבח והשירותים, שנוספו לבית שנים אחרי שהקיבוץ הוקם (צילום: טל ניסים)

 

זהו בית קיבוצי טיפוסי, עתיר רהיטים וחפצים שנאספו במשך השנים. על הקירות ציורים של חברים: דן קדר, שמואל כץ (שהיה חבר קיבוץ געתון הסמוך), חואן אונסיס ועוד. את חפצי הנוי והרקמות הביאה מטיולים בחו"ל. מאז שפרשה מהוראת היסטוריה וספרות בתיכון בקיבוץ עברון הסמוך, היא מטיילת הרבה. "אני מביאה מזכרת קטנה מכל מקום", היא מפרטת: "הרקמה מאחורי הכורסה היא מאוזבקיסטן, התמונה מתערוכה בהולנד, יש מזכרת גם מיפן, אבל זו מתנה. שם לא הייתי". יש גם פריטים מירדן, לשם נסעה "כשהיה אפשר. גם למצרים נסעתי אחרי שנחתם הסכם השלום, ויש לי משם פריט מקש. יש גם מזכרות מארמניה וכריות מסין ומהונגריה".

 

"אני מביאה מזכרת קטנה מכל מקום" (צילום: טל ניסים)
"אני מביאה מזכרת קטנה מכל מקום" (צילום: טל ניסים)

 

המזנון מהנגרייה בקיבוץ. שולחנות הקפה מהרובע הארמני בירושלים. בחדר הקטן הסמוך מוצב שולחן שהוסב ממכונת תפירה ישנה מסוג זינגר שהייתה בבעלות סבתה, ו"השטיחים מכל מיני מקומות", היא מחייכת.

 

המרפסת שהפכה לחדר. השולחן היה מכונת תפירה של זינגר (צילום: טל ניסים)
המרפסת שהפכה לחדר. השולחן היה מכונת תפירה של זינגר (צילום: טל ניסים)

 

כשיוצאים לחצר היא נזכרת בימים שבהם ישבה שם עם חבריה סביב שולחן תחת עץ המילה הוותיק. היא מתארת את הבתים הטוריים. "בכל טור היו ארבע דירות. כאן, בדירה האחרונה", מצביעה גל, "עדיין גר אחד הוותיקים. את הדירות האחרות כבר שוכרים הצעירים". היא מטפחת גינה קטנה ובה עץ פקאן ותפוז סיני. מתוך שתילים קטנים צומחים חפצים ישנים שיצאו משימוש, כמו מתקן סודה, מכונת כתיבה ומכונת תפירה.

 

הכניסה לבית של גל והגינה שהיא מטפחת (צילום: טל ניסים)
הכניסה לבית של גל והגינה שהיא מטפחת (צילום: טל ניסים)

 

הקיבוץ מונה כיום 400 תושבים, מהם 150 חברים, והשאר בנים-ממשיכים המוגדרים כ"חברים בעצמאות כלכלית". לדעתה, לא היה מנוס מהפרטה: "אילו זה לא היה קורה, המקום היה הופך לבית אבות. לצעירים היום יש צרכים אחרים". לכן היא מצדיקה את בניית הבתים הגדולים שנוספו לקיבוץ. "כשגידלנו את הילדים, הם לא גרו בבית, וכולנו אכלנו בחדר אוכל. היום צריך מטבח גדול וחדרים לילדים".

 

"קיבוץ הוא לא כפר עם נוף פסטורלי, דמויות ססגוניות, תרנגולות וכליל החורש. הוא מעשה פוליטי, ואנחנו עורקים", כתבה נאמן על "הבנים העוזבים", אלה שעברו בגיל 20 לתל אביב, והיא ביניהם. "עזיבת 'הבנים' היא שקרעה את הקיבוצים, היא ולא הלינה המשותפת", סבורה נאמן. "שנים רבות לפני שעזבנו אנחנו – התגאינו בעוזבינו מבלי להכירם. ידענו עליהם בזכות סיפורים שעברו מאחד לשני, ספק שמועות, ספק רכילות, ספק אגדות עם".

 

 

הבית החדש בקיבוץ: משפחת חלבני

 

כמה מאות מטרים מביתה של גל אנחנו פוגשים את סיוון חלבני (31), הנשואה למאיר (40) ואם לנועם (4), יונתן (3), אלה (תשעה חודשים) והכתבה נלה (5). היא נולדה בקיבוץ למשפחת רוזנברג, צעירה מבין ארבעה אחים, ולא עזבה את המקום מעולם, למעט חודשים אחדים אחרי הצבא שבהם טיילה בדרום אמריקה. לבית החדש, שאותו תיכננו האדריכלים שחר לולב ועודד רוזנקיאר (so-architecture), עברה המשפחה לפני כמה חודשים. שטחו כ-200 מ"ר, על מגרש של חצי דונם, והוא ממוקם באחד הרחובות ההיקפיים ומשתלב בבתי הקיבוץ הישנים.

 

משפחת חלבני בהרכב מלא. "כשיש ילדים, הכל משתנה" (צילום: טל ניסים)
משפחת חלבני בהרכב מלא. "כשיש ילדים, הכל משתנה" (צילום: טל ניסים)

 

חלבני מעידה על עצמה כי אינה מסוגלת לגדל ילדים בשום מקום אחר, רק כאן, "עם כל הטבע שמסביב, הציפורים שמצייצות, המרחבים, החופש". היא אינה מתגעגעת לאורח החיים של "השומר הצעיר" שהיה נהוג כאן בעבר: "הלינה המשותפת זה פסיכי לגמרי. הייתי הילדה הראשונה שחזרה לגור עם ההורים, והייתי אז בכיתה ב'. לפני זה היה נהוג לראות את ההורים מ-4 אחר הצהריים למשך שלוש שעות".

 

ילדי יחיעם, השנים הראשונות. "הלינה המשותפת זה פסיכי לגמרי" (באדיבות ארכיון יחיעם)
ילדי יחיעם, השנים הראשונות. "הלינה המשותפת זה פסיכי לגמרי" (באדיבות ארכיון יחיעם)

 

"היינו ארבעה, שלושת האחים הגדולים שלי ואני", כותבת נאמן. "הגענו לבקר את ההורים בחמש וחצי וחזרנו לבתי הילדים בשבע ועשרים בערב (...) ארבעתנו אף פעם לא ברחנו לחדרם של ההורים בלילות, כמו שברחו ילדים אחרים. אולי פחדנו שיחזירו אותנו, אולי פחדנו דווקא שלא יחזירו אותנו".

 

 

את מאיר חלבני הכירה ב-2008, ואחרי ארבעה חודשים החליטו להתחתן. בעלה מבוגר ממנה בתשע שנים "והוא רצה להיות אבא צעיר", כך שהילדים נולדו בזה אחר זה. תחילה הם גרו בשכירות. מכיוון שהחליטה להישאר בקיבוץ, שמרה לעצמה את אחד המגרשים שהקיבוץ הקצה לבנים-ממשיכים. רוב בני השכבה שלה אינם נשואים, אין להם ילדים והם לא חזרו לכאן. "ברגע שיש ילדים, הכל משתנה", היא מסבירה. "ההורים לידי, אחי כמה בתים מפה, ואמא מגדלת כאן שישה נכדים". תוך כדי הריאיון נכנסת הביתה אחייניתה ומתחילה לשחק עם בני דודיה הקטנים.

 

"כל החיים הייתה לי שאיפה לגור בקיבוץ, קרוב לטבע", נזכר מאיר חלבני, שהתלהב מהאופציה כאשר ביקר בקיבוץ נתיב הל"ה, שם גר המדריך שלו בתנועת מחנות העולים, "ומאז גם אני רציתי". הוא גדל בקריות, בגיל 16 עבר לפנימייה במכמורת, ואחרי הצבא עבד באילת. בגיל 34, אחרי שטייל בהודו, בתאילנד ובאנגליה, חבר משותף הכיר לו את סיוון.

 

הוא שף, מנהל מטבח קייטרינג של מפעלים, ואשתו אחראית על קליטת קבוצות בחדרי האירוח של הקיבוץ. החיים בקיבוץ לא זולים יותר מאשר בעיר, לדבריהם. להיפך: פרט לקבלת הקרקע אין להם שום הטבות. כדי לבנות את הבית לקחו משכנתה; הגנים לילדים עולים 5,800 שקל בחודש, "כאן אין חוק חינוך חובה. הגן הוא פרטי גם בגיל שלוש"; המיקום המבודד מייקר את הוצאות התחבורה, "וזה לא פשוט כי את כל הקניות עושים בחוץ".

 

לדעת בני הזוג, החיים בקיבוץ לא זולים יותר מאשר בעיר (צילום: שי אפשטיין)
לדעת בני הזוג, החיים בקיבוץ לא זולים יותר מאשר בעיר (צילום: שי אפשטיין)

 

אחיה של סיוון, שמצטרף לשיחה, מציין שהקלות מס שניתנו לחברי יחיעם עומדות להתבטל בקרוב בגלל העסקים המשגשגים של הקיבוץ, "בניגוד לגעתון הסמוך, שם לא מבטילים את ההקלות", הוא קובל.  

 

נגד רוח האדם

 

הדרישות מהאדריכלים היו "אור, אוויר, פטיו ויציאה לחצר מחדר השינה", מפרטת חלבני. עודד רוזנקיאר, גם גם הוא בן יחיעם, מחמיא לבני הזוג ומגדיר אותם לקוחות אידיאלים שנתנו לו יד חופשית. במגרש היו הבדלים טופוגרפיים קלים: בצד הגבוה נבנו החללים הפרטיים, שמאורגנים לאורך "ר'" וחלקם מרחפים מעל עמודי פלדה; בצד הנמוך ממוקמים הכניסה, הסלון והמטבח.

 

צמוד לדופן המערבי נמצאים שלושת חדרי הילדים ולצידם חדר משפחה. אל המפלס העליון מגיעים לאחר עלייה במדרגות עץ שמונחות על קונסטרוקציית פלדה. בין אגף הילדים לחדר ההורים מוקמו החדרים "הרטובים" (חדרי הרחצה) של הילדים וההורים. רוזנקיאר מסביר שהחזית שפונה לקיבוץ היא צנועה, וכי עיקר המשחקיות הצורנית והפתיחות מופיעה בחזית המזרחית הפונה ליער. המבנים החדשים בקיבוץ, שמזכירים בתים עירוניים, שוברים את הבנייה המשוכפלת שנאמן מתארת בספרה ונותנים פרשנות עכשווית וצנועה לבנייה כפרית.

 

החזית שפונה לכיוון הקיבוץ היא צנועה (צילום: שי אפשטיין)
החזית שפונה לכיוון הקיבוץ היא צנועה (צילום: שי אפשטיין)

 

הצבעוניות בבית אחידה, לפי דרישת הלקוחות. האדריכלים תיכננו את כל פריטי הנגרות. "עודד ואני שיכנענו את מאיר שהכל יהיה חדש", אומרת בעלת הבית בחיוך. הארונות בחדרים נצבעו בתנור, המטבח חופה בפורמייקה לבנה, ופריטי נגרות נוספים מורכבים מעץ אלון. כל הבית חופה באריחים אפורים, כשהגודל משתנה בין החדרים הפרטיים למשפחתיים.

 

המטבח חופה בפורמייקה לבנה, ופריטי נגרות נוספים מורכבים מעץ אלון (צילום: שי אפשטיין)
המטבח חופה בפורמייקה לבנה, ופריטי נגרות נוספים מורכבים מעץ אלון (צילום: שי אפשטיין)

 

רוזנקיאר (36) מתגורר כיום בקיבוץ כפר מסריק, מה שחוסך לו מדי יום 45 דקות נסיעה למשרד בקיבוץ שער העמקים. לדבריו, בני גילו חוזרים לקיבוצים. לדעתו, האופי המשוכפל שמאפיין את ההרחבות בקיבוצים, גם ביחיעם – למעשה, בכל קיבוץ שבו נבנית הרחבה – "אופייני לכל הבנייה בישראל. כמו בתכנון ערים ושכונות חדשות, כך גם בקיבוצים: מי שמתכנן את סביבת הבתים הם לא אדריכלים או אדריכלי נוף, אלא מהנדסים, ולכן לא נעשית חשיבה שממשיכה את המרקם הקיים".

 

יחיעם, השנים הראשונות. "אי אפשר לשבת בחיבוק ידיים" (באדיבות ארכיון יחיעם)
יחיעם, השנים הראשונות. "אי אפשר לשבת בחיבוק ידיים" (באדיבות ארכיון יחיעם)

 

מה דעתך על הביקורת שמופנית לעבר הבנים הממשיכים וחברי הקיבוצים שמקבלים קרקעות בחינם?

 

"הקיבוצים עברו הפרטה. כמו שבעיר יש אנשים מצליחים יותר ופחות, אותו דבר בקיבוץ. היום אי אפשר לשבת בחיבוק ידיים. בקיבוצים יש רשת ביטחון, אבל היא לא שונה מרשת הביטחון של תנאים סוציאליים שמקבל מי שגר בעיר. ההקלה היחידה היא הקרקע, שגם היא משמשת לעיתים קרובות לקליטת אנשים חדשים מבחוץ".

 

***

 

"ידענו שאנחנו מאמינים ברוח האדם ובדשאים רחבי ידיים. מי יכול להגיד לא לרוח האדם?" שואלת נאמן. "מי יכול להתקומם נגד דשאים רחבי ידיים?"

 

אבל המציאות הקפיטליסטית העכשווית התקוממה בסופו של יום נגד רוח האדם, והקיבוצים נאלצו להתאים עצמם לרוח התקופה – ולהפריט את עצמם. הדשא נשאר, ואולי רק בקיבוצים, רחוק (יחסית) מהעיר, הוא ממשיך להוריק, מביא איתו משפחות חדשות ומחזיר את הבנים והבנות הביתה.