רגע אחד של נחת היה לג'ודאית אליס שלזינגר בת ה־26 במהלך השנה וחצי הארוכות בהן היא נלחמת על עתידה הספורטיבי. זה קרה באוניברסיאדה (מעין אולימפיאדה לאוניברסיטאות) שהתקיימה בקיץ האחרון ברוסיה. שלזינגר, שאוחזת בתואר אלופת העולם בסמבו (ענף של אמנויות לחימה), ייצגה את ישראל בתחרות וקטפה מדליית זהב. "זה מילא אותי גאווה, שאני, כספורטאית ישראלית, מביאה למדינה כבוד", היא מעידה. "מצד שני, היה בי עצב עמוק כי ידעתי שבענף הג'ודו, שבו צמחתי כל השנים, כבר לא אוסיף לייצג את ישראל".

 

>>> חבבו את "לאשה" בפייסבוק

 

>>> חפשו אותנו באינסטגרם: LAISHAMAG צפו בתמונות מאחורי הקלעים של הפקת הגיליון החדש, וקבלו הצצה לגיליונות הבאים

 

את ההחלטה לבקש שחרור מאיגוד הג'ודו הישראלי, בו היא חברה מאז הייתה בת שמונה, קיבלה שלזינגר על רקע יחסיה עם יו"ר האיגוד, משה פונטי. שלזינגר, הטוענת כי פונטי קיבל החלטות שנועדו להכשיל את המשך הקריירה שלה, יצאה למאבק. באמצעות עו"ד אמיר רוזנברג פנתה לבית המשפט ותבעה מאיגוד הג'ודו שחרור.

 

כדי להבין את הסאגה הספורטיבית, המשפטית והרגשית, יש לחזור לקיץ 2012, לאולימפיאדת לונדון. שלזינגר, התקווה הישראלית למדליה בג'ודו, מתחרה במשקל של עד 63 ק"ג, מנצחת בקרב הראשון, אבל מפסידה ונפצעת בסיבוב הבא. היא ממשיכה להילחם, מפסידה בקרב השלישי ומשאירה את חלום המדליה הרחק מאחור.

 

"הפסדתי לספורטאיות ראויות לא פחות ממני", היא מודה. "האחת לקחה בסוף את מדליית הזהב והשנייה השיגה מדליית ארד. אז נכון שהייתי מאוכזבת מאוד כי רציתי להביא מדליה, אבל גם אז הסתכלתי על הכל בפרופורציה וידעתי שעוד לא נתתי עשירית ממה שיש לי ושאני ממשיכה הלאה".

 

שלזינגר ומאמנה האישי, פבל מוסין, שהוא גם בן זוגה, חלמו להמשיך הלאה, אבל באיגוד הג'ודו חשבו אחרת. "בוקר אחד אנחנו מתעוררים ומוצפים בטלפונים והודעות ווטס אפ. התברר לנו שבעיתון התפרסמה כתבה בה נכתב שהוחלט לפטר את פבל והוחלט גם שמעתה אתחרה במשקל של עד 70 ק"ג".

 

מה עשיתם?

"היינו בשוק טוטאלי. לא הבנו מאיפה זה נפל. כעבור כמה שעות קיבלנו מייל מהאיגוד שהיו"ר משה פונטי רוצה להיפגש איתנו תוך כמה ימים כדי לדבר על המשך הדרך".

 

הפגישה התקיימה בבית קפה בהדר יוסף. "רגע לפני שנכנסנו, פבל אמר לי שכדאי שנקליט את השיחה, כי אם זה כבר יצא לעיתון, בוודאי יש החלטות. אז לא הבנתי למה. בדיעבד אני מבינה עד כמה הוא צדק. אלמלא הייתה הקלטה, אף אחד לא היה מאמין לנו שדברים שנאמרו לי בפגישה אכן נאמרו".

 

מה קרה שם?

"נכנסתי לפגישה בתחושה קשה, אבל לא תיארתי לעצמי עד כמה רחוק זה יכול להגיע. השיחה התנהלה באווירה איומה, בצעקות, בבוטות. יו"ר האיגוד נתן לי תחושה מזלזלת, ישב מולי וגיחך, הודיע לי שהגעתי כבר לשיא הפריחה שלי. ברגע אחד הפכתי מאחת הספורטאיות המובילות במדינה, לכלום. מולי ישב אדם אחד שקיבל החלטות וברגע מחק את כל הקיום שלי".

 

מה הוא דרש?

"הוא פתח ואמר שכל מה שפורסם בעיתון אינו נכון, וכעבור רגע התברר שמה שנכתב זה בדיוק מה שהוא מבקש. הוא רצה שאתחיל להתחרות במשקל של 70 ק"ג, אמר שאין לי סיכוי למדליה באולימפיאדה הבאה, ושעכשיו זה התור של היריבה שלי לצאת לאולימפיאדה. ומיד אחר כך הוא הודיע לפבל שהוא מפטר אותו מהאיגוד. אני ניסיתי להילחם בכל הכוח על הקריירה שלי, ביקשתי לקבל תשובות הגיוניות, אבל עד לרגע זה לא קיבלתי אף תשובה או הסבר להחלטה התמוהה הזו".

 

מה המשמעות המעשית של ההחלטה, מבחינתך?

"אני מתחרה מגיל 17 במשקל 63 ק"ג. בניתי את כל הקריירה שלי על המשקל הזה. היום, בגילי, אני עומדות לפני ארבע השנים הכי חזקות שלי. גם הוא יודע את זה. מה שהוא מבקש למעשה זה שאמחק הכל במחי יד ואחזור אחורה. שאתחיל לבנות קריירה על משהו חדש לחלוטין. ספורטאיות שמתחרות במשקל 70 ק"ג שוקלות בדרך כלל יותר ולקראת התחרות מורידות במשקל. אני שוקלת 66 ק"ג ולפני התחרות מורידה במשקל, מה שאומר בפועל שאני צריכה לעלות כמה קילוגרמים טובים, ולכך, לא רק כספורטאית, אלא גם כאישה, אני לא מוכנה. כשאמרתי לו את זה הוא השיב שלא מעניין אותו הפן הנשי שלי, אלא רק הפן הספורטיבי. עניתי לו שאם כך, אתחרה במשקל 57 ק"ג, אבל גם על זה לא זכיתי לתשובה עד היום".

 

שינויים כאלה הם דברים שקורים?

"זה יכול לקרות בהחלטה משותפת של הספורטאי והצוות הרפואי שמלווה אותו. במקרה שהספורטאי נדרש להוריד הרבה במשקל, והוא סובל וקשה לו, יכולה להתקבל החלטה כזו. אבל לי אין בעיה מסוג זה. עד היום זכיתי בשמונה מדליות באליפויות אירופה ובשתי מדליות באליפויות עולם, כשאני מתחרה במשקל 63 ק"ג. אז למה שאשנה פתאום את דרכי המקצועית?"

 

שלזינגר מספרת שיצאה מהפגישה עם פונטי מרוסקת. "ספורט היה בעבורי משהו טהור, נקי. תמיד אמרו לי 'את צריכה רק להביא אל המזרון את הכישרון שלך, ואם את טובה שם, תנצחי'. ופתאום, ביום אחד הכל מתהפך. הבנתי שלא הכישרון שלי, לא ההצלחה ולא היכולות יקבעו אם אהיה ספורטאית, אלא אך ורק יו"ר איגוד הג'ודו יקבע. מה שהגדיר את הקיום שלי כל החיים היה: אני אליס שלזינגר, ג'ודאית ישראלית. ביום אחד לקחו לי את זה. לא ידעתי איך להתמודד. זו הייתה בעבורי קריסה טוטאלית".

 

איך התמודדת בכל זאת?

 

"פנינו לוועד האולימפי, למינהל הספורט, לוועדה לספורט הישגי. היינו בטוחים ששם נמצא מישהו שפוי שיפתור את הבעיה, אבל הם אמרו שהם לא יכולים להתערב בשיקולים מקצועיים של איגוד הג'ודו, וזו הייתה בעבורי מכה נוספת. לא האמנתי שלאנשים לא אכפת, לא האמנתי שיסכימו לוותר עליי בצורה כזו. בשנה וחצי האלו איבדתי את כל התמימות שלי. וזה לא משהו שצריך לקרות לאישה צעירה".

 

לא הצלחתם להגיע לפשרה?

"במהלך הדרך, כשהאיגוד הבין שאני לא אוותר, הם ירדו מהעץ שטיפסו עליו ואמרו 'בסדר, תחזרי להתאמן בנבחרת, במשקל שלך', אבל המשיכו לשים לי רגליים. לאחר שפיטרו את פבל, שהיה על פי החלטת הוועדה לספורט המאמן האישי שלי במשך שלוש שנים, הם דרשו שהמאמן האישי שלי יהיה שני הרשקו, שהוא המאמן של היריבה שלי, ירדן ג'רבי. שני מאמן את ירדן מאז שהייתה בת שש. אז איך הוא יכול לאמן גם אותי?"

 

זה ניגוד אינטרסים?

"לחלוטין. הקשר בין מאמן אישי לספורטאי קרוב יותר מקשר בין הורה לילד. אז מישהו מאמן ספורטאית מגיל שש, והיא כמו הבת שלו, ועכשיו דורשים ממנו להיות ניטרלי ולאמן מישהי שנלחמת מולה, על אותה משבצת? על אף ששני אמר שהוא יכול להיות ממלכתי, ואני מעריכה מאוד את היכולות שלו כמאמן, ברור לכל שזו משימה בלתי אפשרית".

 

פבל מוסין מחזק את הטענה: "זה משהו שלא קורה בעולם הספורט. אם היו מבקשים ממני לאמן את ירדן, הייתי מסרב. ברור שהם עשו הכל כדי להזיז את אליס הצידה, להקשות עליה כמה שיותר, והציבו בפניה דרישות שספורטאי ברמה שלה לא יכול להיענות להן. וזה, במקום לאפשר לשתי הספורטאיות המצוינות, ירדן ואליס, להביא את מבחן התוצאה אל המזרן".

 

שלזינגר תובעת שחרור לאלתר מאיגוד הג'ודו הישראלי כדי שתהיה לה הזדמנות להשתתף באולימפיאדה בכל זאת. "החוק קובע שברגע שייצגת את מדינת ישראל באולימפיאדה, את צריכה את האישור של האיגוד שלך כדי לעבור ולייצג מדינה אחרת", היא מסבירה. "אם לא מתקבל אישור כזה, נדרשת תקופת צינון של שלוש שנים. לי אין שלוש שנים. גם כך הזמן פועל לרעתי".

 

איך הגיבו באיגוד לבקשה שלך?

"עוד לפני שזה הגיע לבית המשפט, שלחתי מכתב ובו הסברתי שמעבר לקשיים הנפשיים שאני מצויה בהם, עיכוב בשחרורי הוא עניין של חיים. הפצרתי בכל לשון של בקשה לשחרר אותי. התשובה הגיעה רק חודש אחר כך, ואמרה שכשתגיע פנייה ממדינה אחרת, הם ישקלו אותה. איזה מדינה תסכים לפנות בעניין למדינה אחרת, במיוחד כשהסיפור שלי פורסם בתקשורת, בישראל ובעולם? מי יסכים להכניס את עצמו לבלגן כזה? זה לא שקר שפנו אלי ממדינות שישמחו שאייצג אותן, אבל כולם אמרו לי 'תצאי מהאיגוד שלך ונשמח לנהל איתך משא ומתן'".

 

את מנהלת כיום משא ומתן כזה מול אחת המדינות?

"אני עדיין לא שם. גיששתי באנגליה, נסעתי לשם למחנה אימונים, אבל קשה לי מאוד לחשוב על זה כרגע. מה שאני יודעת בוודאות זה שההחלטה לגבי המדינה שאותה ארצה לייצג תקום או תיפול על ההסכמה שאקבל ממנה להמשיך לגור בישראל. בעת הצורך אטוס למחנות אימונים ולתחרויות. אני ישראלית, נולדתי וגדלתי כאן, וכאן אגדל את הילדים שלי".

 

הכל מבחירה ומאהבה גדולה

 

בשנת 2009 היא נבחרה על ידי משרד התרבות והספורט כספורטאית השנה של ישראל. "מעט מאוד אנשים מצליחים להשיג שמונה מדליות באליפויות אירופה ושתי מדליות באליפויות עולם", מבהיר המאמן ובן הזוג.

 

מתי הקשר האישי ביניכם התחיל להתהדק?

שלזינגר: "הקשר בין מאמן לספורטאי הדוק מאוד. זה אדם שאתה אמור לסמוך עליו בעיניים עצומות ואתה נותן לו את כולך. פבל אימן אותי בנבחרת מאז גיל 15, ועם השנים, למרות הפרש הגילים בינינו, 13 שנה, הפכנו לחברים קרובים מאוד. הוא נעשה איש הסוד שלי. כשיצאתי עם אנשים אחרים, שיתפתי אותו והוא תמיד היה שם בשבילי, כחבר. טסנו המון יחד, חווינו חוויות משותפות בבייג'ין, ולאט לאט, בצורה טבעית מאוד, נבנתה הזוגיות בינינו. אנחנו יחד חמש שנים כמעט".

 

איך הגיבו הסביבה ואנשי המקצוע?

"לא ידענו איך יקבלו את זה שמאמן נבחרת יוצא עם ספורטאית ופחדנו מאוד מהתגובות. כשההורים שלי תמכו ואמרו שהם מעדיפים שאצא עם מישהו כמו פבל, שמבוגר ממני ב־13 שנה ותמיד יהיה שם בשבילי, מאשר עם בן גילי שאיתו לא יהיו לי יחסים קרובים כאלה, קיבלתי כוח להמשיך. בסוף, גם מצד הסביבה זה עבר חלק. בגלל היחסים שלנו פבל הפסיק לאמן את הנבחרת, אבל המשיך להיות המאמן האישי שלי. היו כאלה שראו את זה בעין לא יפה, אבל אף אחד לא בא ואמר משהו במפורש".

 

איך תרגישי אם תצליחי להשתחרר מהאיגוד ולייצג מדינה אחרת, תזכי במדליית זהב וברקע יתנגן ההמנון של אותה מדינה?

"בטוח שלא כמו שהייתי מרגישה כשברקע היה מתנגן ההמנון של מדינת ישראל, אבל במצב שנוצר זה ינחם אותי כי נגד כל הסיכויים לא ויתרתי והגשמתי את עצמי כספורטאית. אז כמובן יהיה כואב ועצוב שזה לא במדי נבחרת ישראל, אבל כאדם אדע שאני, אליס, ג'ודאית בנשמה, ניצחתי את כל הקשיים והמשכתי הלאה".

יו"ר איגוד הג'ודו בישראל, משה פונטי, סירב להתייחס לטענות המועלות בכתבה. "אין לי מה להגיב למה שאליס שלזינגר עושה", אמר.

 

היית מבקש שנקבל את התגובה שלך באמצעות עורך הדין המייצג את האיגוד?

"לא, אני לא מעוניין להגיב".