הדפסה
לכתבה באתר
מאת רונית כפיר
זיכרון ברור שהיה לי מהמפגש הראשון שלי עם תערוכת העיצוב במילאנו היה ממדי ה"שואו" של גורמים מסחריים עצומים. הגעתי לראות חברות מציגות עיצוב, והופתעתי לגלות שאת החוויות הגדולות ביותר מספקות חברות ענק מוכרות- אז היו אלו סמסונג בתצוגת טאבלטים איניטראקטיבית, מיני מיינור (שתלו מובייל בגודל אמיתי של מכוניות בגובה כמה קומות) ונספרסו (בשנדליר מטורף של קפסולות). השנה נתקלתי בפיז'ו ואסוס שהשקיעו תקציב עצום בתצוגות מרשימות בזונה טורטונה.
בכניסה למוזיאון העיצוב במילאנו, הטריאנלה, פוגשים המבקרים את השילוב של כסף ואמנות: חברת השעונים סיטיזן מציגה מיצג שנקרא "זמן הוא אור, אור הוא זמן", והיא עוצרת נשימה בחלל בו תלויים מה שנראים כמטבעות זהב נוצצים באור מתחלף. אלו בעצם כ-50 אלף גופים של שעונים, תלויים מהתקרה עד הרצפה בחוטים שקופים, שמקיפים מסלול לא ארוך של שלושה מתחמים. הקוסנפט הכללי - חלקי שעונים והשעונים עצמם.
משרד האדריכלים הצרפתי DORELL.GHOTMEH.TANE / ARCHITECTS יצר את המיצג המרשים הזה עבור סיטיזן, והוא לוקח את הצוופים מהקונספט הכללי של זמן ואור אל פריטי המוצר המושחלים על צינורות שיוצאים מן הרצפה, אל התצוגה הסופית של המוצר עצמו. אמנות בשירות השיווק, הוד והדר בשירות המוצר.
גלגלי שיניים זעירים מוצגים ב"צינור תאורה"
הפערים בין הכמות המסחררת של השעונים המוזהבים התלויים מסביב (החלל כולו מלווה במוזיקה שקטה וחשוך למדי) לבין הגודל המזערי של החלקים יוצרים רושם עצום. שעוני יוקרה עדיין מרשימים אותנו באמנות של הרכבת החלקים שלהם, במיוחד אלו הפועלים ללא סוללות, בטכנולוגיה שהבסיס שלה לא השתנה הרבה בעשרות שנים.
הגימיק הוא פשוט ועדיין מרשים מאוד - שחור וזהב, קטן וגדול, אור ותנועה. התגובה הראשונית היא של צביטה קטנה בלב על כך שהאמנות המרשימה הזו ממומנת בסופו של דבר על ידי גורם מסחרי עצום, שמטרותיו אינן אלטרואיסטיות. במחשבה שנייה אני נזכרת בכל האמנות האיטלקית המוכרת לנו היום, שתמיד היתה במימון של איזה דון במקרה הטוב, או הכנסייה במקרה הפחות טוב. זה תמיד היה עניין של מיתוג.
ביום הראשון בזונה טורטונה היה זה מפגש עם חברת פיז'ו, שהציגה "designlab" משלה (האתר מקסים, אבל בצרפתית! אלא מה..). באולם הכניסה הוצגו שילובי חומרים, שהיו אלמנט דומיננטי גם ביריד עצמו. צורות טבעיות שהופכות לצורות מכניות, מפגש של האדם והטבע, מפגש של חומרים ועוד בלה-בלה שיווקי שבסופו של דבר שומט לך את הלסת: ספה באורך שלושה מטרים שמשלבת בין קרבון - החומר בו מצפים מכוניות יוקרה - לבין אבן בזלת.
בחלל הסמוך מוצגים זוגות אופניים - ישן לצד קיים ולצד אולטרה-חדש, ובחדר הפנימי יושבת פסנתרנית ליד פסנתר, שהוא שיתוף פעולה בין פיז'ו לחברת הפסנתרים הצרפתית פלייל (Pleyel), קצת מזעזע בעיניי בצורתו המודרנית והמכנית, אבל עם צליל מקסים (האם היה זה באך?) שממלא חדר חשוך בו מתוחים חוטי גומי ארוכים ומוארים באור מתחלף.
הפסנתר גם הוא מוצר יחיד, שילוב של חומרים מסורתיים וחדשים ועיצוב חדשני
גם כאן הגימיק הוא שמושך את המבקרים, ואחריו העיצוב: חלל תצוגה חשוך ודרמטי בו יושבת פסנתרנית ומאפשרת למבקרים, בעיקר, לשבת. המוזיקה, בחסות פיג'ו, מספקת תירוץ לכולם לתת לרגליים לנוח אחרי עוד יום שיטוט בן עשרות קילומטרים.
