בזכות המתנדב הברזילאי: ילד הרחוב הפך למנכ"ל מצליח

עד היום, בגיל 37, הספיק חגי רזניק לכתוב שני ספרים. את "שיחות על ימים ארוכים" (הוצאת גוונים), הספר הראשון, האוטוביוגרפי, מילא בסיפור חייו: ילד שגדל להורים לוקים בנפשם, שעבר התעללות נפשית ופיזית ולבסוף נשלח לחברת הנוער בקיבוץ רביבים, השתקם, התקדם והפך למנכ"ל הצעיר והחרוץ של מועצה אזורית רמת נגב. נדמה היה שאין עוד מה להוסיף, בינתיים. אלא שלפני חצי שנה קרה לרזניק דבר חדש: הוא הפך לאבא של שליו. האבהות הולידה איתה גם את ספרו השני, "רודריגז".

רודריגז הוא כינוי שהמציא רזניק לפאולו ריקרדו מאסה, מתנדב מברזיל שהגיע לקיבוץ רביבים, והיה אביו הרוחני של רזניק - אז נער מבוהל בן 14, שנשלח לקיבוץ לאחר שהוצא מביתו בצו בית משפט, מלווה בעוד עשרים נערים מבתים הרוסים.

"הרגשתי תלוש בין עולמות", הוא כותב בספר, "נער חולמני, ממושקף, לבנבן וקטן מידות בתוך חבורה אלימה ורועשת, שהחיבור שלי אליה הוא שרירותי בלבד, ושהיא וגם אני ממילא איננו חלק אמיתי מהקיבוץ שבו אנחנו חיים כעת. כל כך רציתי לאמץ לי הורים, למצוא לי דמות אב בוגרת, להיקשר, להשתייך, והוא היה שם בשבילי".

גם פאולו ריקרדו מאסה, כמו דמותו של רודריגז בספר, לקח את רגליו – ונעלם לפני שמונה שנים מחיי הקיבוץ ומחייו של רזניק. בסיפור, מנסה רזניק להתחקות אחרי עקבותיו של המתנדב המסתורי מברזיל, שאימץ אותו כבן.

"הוא היה מאוד כריזמטי, אבל היה משהו מאוד מסתורי בהתנהלות שלו", מסביר רזניק. "בכל פעם הוא היה נעלם באופן מוזר מאוד מהקיבוץ. אבל לי כילד שיצא מבית הרוס וממשפחה במצוקה, שעבר גלגולים כושלים של מוסדות הרווחה עד ההשתלבות ברביבים, הוא בעצם היה הכתף הראשונה והמשמעותית אי פעם. הוא היה דמות אב בשבילי".

כתיבת הספר, מסביר רזניק, היא עבורו מסע בדרך לאבהות. "בתור מישהו שלא הייתה לו משפחה רגילה ולא חווה חיים תקינים כנער, זה לא דבר רגיל עבורי", הוא מספר. "הפכתי עכשיו להיות חלק ממשפחה וממערכת של ילד, אישה, בית וחיים נורמטיביים - ואז נולד אצלי החיפוש אחרי פאולו.

"אומרים שהוא היה נשוי כמה פעמים, והיו לו ילדים והוא לא היה בקשר איתם. הוא היה קצת כמו אבא שמצא את הילד שלו בי - ואני הייתי ילד שמצא את האבא שלא היה לו. הייתה איזו דיפוזיה שם", הוא עוצר ואז מוסיף: "בתור ילד הרגשתי אליו הערצה גדולה, לא ראיתי דברים אחרים. אבל ככל שהעמקתי בחיפוש אחריו כבוגר, ראיתי שהרבה דברים שראיתי בתור נער לא התקיימו באמת במציאות".

מלחמת הישרדות

לא תמיד היה ברור כי הנער הצנום והמופנם יכתוב ספרים. חייו של רזניק מתחילים בירושלים, האח הצעיר ביותר במשפחה שנדמית נורמטיבית ביותר: אמא, אבא ושלושה ילדים. אלא שהבית הזה היה רחוק מאוד מהתמונה שקל לדמיין. אחרי לידתו שקעה אמו בדיכאון קליני, ונעלמה בתוך עצמה, כמעט ולא מגיבה אל העולם. אביו, לעומת זאת, הגיב אל העולם באלימות. הוא פיתח תפיסת עולם שראתה בכל מגע אנושי מחוץ לכותלי הבית סכנה – הוא אסר על ילדיו לפגוש ילדים אחרים, וגזר עליהם חיים של הרעבה ובדידות. אחיו הגדול של רזניק התפרץ באלימות ואושפז, ואילו אחותו לא יכלה לשאת את המצב – ועזבה את הארץ.

"אני לא זוכר מצב שבו היינו משפחה נורמלית", מתאר רזניק. "אמא שלי הייתה אפאטית בצורה מוחלטת. היא הייתה שוכבת רוב שעות היום על הספה ומוציאה הברות בודדות. אבא שלי פיתח אידיאולוגיה מרושעת שלפיה באנושות יש רק דברים רעים, ושאנחנו צריכים לצמצם משאבים. הגענו להרעבה, להתעללות פיזית. היה לילה שביליתי נעול בתוך ארון. אסור היה להביא אנשים הביתה, ואם היית יוצא – לא בטוח שהיית יכול לחזור.

"היום אני יכול להסתכל אחורה ולומר שהוא פשוט לא היה בריא בנפשו, אבל כילד אתה פשוט חווה רק את הרצון לשרוד. היו ימים שהייתי פשוט נעדר, בורח מהמצוקה, הולך לחברים או לקרובי משפחה רחוקים, ואחרי גיל עשר היו גם ניסיונות קצרים להוציא אותי מהבית, שלא צלחו, עד שהגעתי לקיבוץ".

לקיבוץ הוא הגיע יחד עם עוד עשרים נערים מבתים הרוסים, שהקיבוץ בשבילם היה הכתובת האחרונה לפני היזרקות אל הרחוב. "הקבוצה שלנו לא האריכה ימים", הוא אומר, "חלקם עזבו וחלקם הועזבו. בסופו של דבר הייתי היחיד שנשאר".

אולם רזניק ממהר להוסיף: "באתי עם המון חוסר אמון בחיים, כי כנער במצוקה אתה חווה המון אכזבות. זה לא שקרה לי נס – זה היה תהליך של הישרדות, זה לא היה רק פאולו. זו הייתה הירתמות של קהילה שלמה ברביבים לחלץ את היחיד – אותי. הדברים שקיבלתי שם, דרך העבודה בחקלאות, בלול, בתחושת המסוגלות, ברעיון הזה של שוויון בין אנשים - הדבר הזה נתן לי כוחות לחשוב שאני רוצה שזה יהיה הבית שלי", הוא אומר. "אחר כך גם רציתי להיות חלק מהקבוצה ולעצב ולשנות אותה בעצמי".

ולמרות שרזניק אומר בפה מלא כי קיבוץ רביבים, שהוא ביתו עד היום, הוא זה שהציל אותו - הוא אינו חוסך גם ביקורת על ההשתלבות שלו. "הסתכלו עלינו כעל ילדי חוץ, תמיד הרגשנו בבירור שאנחנו שונים מיתר האנשים בקיבוץ", הוא מסביר. "חברת ילדים זו חברה מורכבת, בטח בקיבוץ, שזו חברה סגורה ובטח כשיש קבוצה בתוכה שהיא חריגה.

"זו חברה שחיה לפי קודים משלה. אתה קודם כל לא בן משק. הוריהם של הילדים בני המשק השקיעו את כל חייהם בקיבוץ, וכל זכויותיהם מוקנות להם באופן טבעי. אתה לא נמצא שם בזכות, ההורים שלך לא משם. מקומך אינו בטוח, כל רגע מישהו יכול להחליט האם דינך לחזור לרחוב או דינך להישאר בקיבוץ. פאולו היה חריג בחברה הזו, וגם אני הייתי שונה – וזה לדעתי בסיס החיבור בינינו".

מסתכל קדימה

רזניק מתאר ברגישות את המפגש הראשון שלו עם פאולו בחדר האוכל של הקיבוץ. רזניק, נער צנום וקטן – בעקבות ההרעבה שעבר בבית – מביט בהשתאות באדם המזוקן וגדול הממדים. "אי אפשר היה להתעלם מהחיצוניות שלו", צוחק רזניק. "מהרגע הראשון הרגשתי ביטחון לידו, הוא נתן לי תחושה של מסוגלות, שהכל אפשרי כשאני איתו. כשהגעתי לרביבים לא ידעתי מה אני רוצה, רק הגעתי להבנה שמה שטוב לי זה לא להיות בבית. ראיתי את השפע של הקיבוץ, את נווה המדבר - במדבר יש משהו מאוד מתקן ומאפשר - ונוצר בי רצון לשרוד, לטעת שורש, להרגיש שייך. פאולו לקח אותי לעבוד בלול, הוא רתם אותי להתנדב בבתים קהילתיים לנוער, הוא לקח אותי והקמנו מרפאה בכפרים בדואים לא מוכרים".

המסע שעשה רזניק לא היה קל, ודרש לא רק כתף תומכת ואבהית מצד המתנדב הברזילאי, אלא גם המון משמעת עצמית. "היה לי המון חומר להשלים", הוא נזכר. "בתור ילד לא למדתי, בבתי הספר הגדירו אותי כילד בעייתי. בתקופת התיכון המדריך שלי בקיבוץ ראה את הציונים שלי ואמר לי, 'רזניק, או שאתה חוזר לרחוב או שאתה לוקח את עצמך בידיים'. אז בצורה מאוד כפייתית העתקתי ספרים שלמים, זה היה סיזיפי – אבל למדתי וסיימתי את התיכון. בסוף סיימתי תואר שני במזרח תיכון באוניברסיטת בן גוריון".

בגיל 27, התדפק שוב רזניק על דלתות הנהלת הקיבוץ והודיע: ילד החוץ רוצה להיות מזכיר הקיבוץ. "היו אנשים שהרימו גבה, בעיקר בגלל הגיל הצעיר - אבל קיבלתי הזדמנות. נבחרתי פעמיים ברצף", הוא מספר בגאווה. לפני שנה התמנה רזניק להיות מנכ"ל המועצה האזורית רמת נגב. "החיים הם לא תכנית ריאליטי", הוא מנסה לסייג, "אני חושב שבסופו של דבר החיים הם מורכבים. הגעתי לאן שהגעתי לא רק בגלל הסיפור של הילדות שלי שדחף אותי קדימה, אלא גם בזכות הקיבוץ – וגם פשוט בזכות מי שאני".

אתה בקשר עם ההורים שלך היום?

"אני משתדל לא לדעת מה איתם. בצורה עקיפה התבשרתי שאמא שלי נפטרה לפני מספר שנים, ולא הגעתי להלוויה שלה או משהו כזה. לגבי האבא – אני לא שומר על קשר ולא מסתכל לאחור. טוב לי במקום הזה. אני לא רוצה לעסוק בו ולא מתעניין במצב שלו. יש כאלה שאומרים שצריך לסגור מעגל וכל מיני קלישאות כאלה – אני לא מאמין בזה. אני חושב שאדם צריך לעשות את מה שנכון לו, ולי נכון להסתכל קדימה עכשיו".

"חלק מהעיסוק שלי בסיפור של פאולו, בחיפוש אחרי אב רוחני, זה בעצם החיפוש אחרי עצמי – אני כשאני הופך להיות אבא. עכשיו יש לי אתגר גדול, יש לי משפחה אמיתית אחרי מציאות לא פשוטה כנער. לשמחתי זכיתי באישה מאוד מיוחדת, לירי, שגם היא שותפה למסע הזה, גם למסע של הכתיבה וגם למסע של ההורות, לאתגר העצום – להצליח לגדל ילד, ולהרעיף עליו את כל האהבה בעולם".

ומה עם פאולו, מצאת אותו בסוף?

הוא מחייך חיוך רחב. "בשביל זה", הוא משיב, "צריך לקרוא את הספר".

________________________________________________________________________________________________________________________________________

עוד באנשים:

• הצעירה שעברה יותר מ-30 ניתוחים פלסטיים
• מלך האינסטגרם שכולם אוהבים לשנוא