הדפסה
לכתבה באתר
בסוף השבוע הקרוב יפתח המעצב אוהד בנית את
"Feed Me" (תאכיל אותי), תערוכת פופ-אפ שבמהלכה ניתן יהיה לרכוש עבודות עיצוב חדשות שלו. אלא שלא מדובר כאן בתערוכת מכירה רגילה: יש כאן גם הצהרה, וניסוי מיוחד שהמבקרים יהיו שותפים מרכזיים לו: הם אלה שיקבעו את המחיר שישלמו עבור העבודות; הם יתבקשו להעריך כמה שווה בעיניהם הרעיון שעומד מאחורי העבודה, וכמה הם מוכנים לשלם עליו.
בעבר הפיק בנית אירועים דומים בשם "Feed Us", עם המעצב עטר ברוש, שותפו לחלל העבודה בסטודיו שבאזור התחנה המרכזית הישנה בתל אביב. באירוע הראשון הם הציגו נעליים, בשני גופי תאורה, ובשלישי, בשיתוף המאיירת רוני ברוט, הציעו שרפרפים. הכותרת ביקשה לרמוז על יחסי הגומלין שבין המעצבים לקהל: הראשונים מזינים את האחרונים בתכנים, ואילו האחרונים מספקים פרנסה לראשונים באמצעות קניית המוצרים.
אבל המכירה היא לא המטרה המרכזית כאן. גם בנית וגם ברוש עובדים כמרצים באקדמיות לעיצוב, ואף אחד מהם אינו מבסס את פרנסתו על מכירת מוצרים. המוטיבציה העיקרית שלהם היא לבטא רעיונות דרך המוצרים העומדים למכירה. אלה פריטים מסוגים שונים, אבל בכולם יש אמירה כלשהי. "זו יכולה להיות אמירה על משהו תרבותי, חברתי או חומרי", מסביר בנית. "בחלק מהמקרים האמירה היא ביקורתית, ובאחרים היא חינוכית".
מצבו העגום של המעצב העצמאי
בנית מקפיד להיות בעל שליטה מלאה על כל התהליך, משלב הרעיון ועד למוצר הסופי, וזאת כדי להבטיח תוצאה מדויקת. בכך מוטמעת ביקורת על זלזול וחוסר הקפדה המאפיינים, לדעתו, נותני שירותים רבים בארץ. באירוע קודם, לדוגמה, יצר גופי תאורה שחוברו באמצעות רצועות איזולירבנד. "הייתה בהם הרבה ביקורת, אבל עם חיוך", הוא אומר. "בתוך עמנו אנחנו חיים. אנחנו לא תופסים מעצמנו. אנחנו צוחקים גם על עצמנו".
הביקורת מבקשת להאיר את מצבו העגום של המעצב העצמאי בישראל: לדעתו של בנית, המעצב הוא החולייה החלשה בשרשרת שבראשה עומדים בעלי חנויות, אחריהם גלריסטים ואחריהם אוצרים. חולשתו של המעצב נובעת מכך שהוא זה שנדרש בדרך כלל ליטול את כל הסיכון על עצמו, שכן הוא לבדו נושא בעלויות פיתוח המוצרים וייצורם. למרות זאת, בעלי החנויות וחללי התצוגה גוזרים קופון נכבד, בסך של כ-50% ממחיר המוצר הסופי. אירועי המכירה שהפיק מאפשרים לו לעקוף את כל אלה, להגיע לקהל ישירות ולשתף אותו בתהליכי העיצוב והייצור, וגם, כאמור, בתמחור.
לדבריו, השאיפה שלו היא ליצור פריטים יוקרתיים, אבל שעלות ייצורם לא תהיה גבוהה מדי. בתערוכה יוצגו עלויות הייצור: מחיר חומרי הגלם, שעות העבודה, המיסים וכו'. אם הגעתם, התחברתם, אהבתם ואתם רוצים לרכוש מוצר מסוים - אתם מוזמנים לבדוק את העלויות ולאחר מכן להחליט כמה הוא שווה. האלמנט היחיד שנעדר מרשימת העלויות הוא ערכו של הרעיון.
"אנשים נוטים לחשוב שאדם חושב על רעיון, וכעבור שעה יש מוצר", אומר בנית. "זה רחוק מהמציאות. תהליך היצירה הוא ארוך. הניסוי שאני עומד לבצע כאן הוא קשה: יכול להיות שאפסיד כסף, או שרק אכסה את העלויות. אבל זה בדיוק העניין. כי מה שחשוב באמת הוא הדיאלוג המתנהל בין האמן היוצר ללקוח, והדיאלוג הזה מתנהל כאן באופן הרבה יותר כן ופתוח, בלי להסתתר מאחורי חנויות ומתווכים אחרים".
120 כפות משאריות
"זו לא תהיה חנות פופ-אפ זמנית במובן המוכר", מדגיש בנית. "לפני הכל, זו תערוכה". המוצרים מחולקים לחמש קטיגוריות: שידות, כפות עץ, צלחות ושתי קבוצות של גופי תאורה. אחת מהשתיים נקראת "Fisher Man" (דייג): משהו בעמידה של המנורה מזכיר חכה, ומכאן שמה. בגרסתה הגדולה עשויה המנורה עץ אגוז או אלון לבן, ואילו בגרסה הקטנה נוספו גם במבוק ו-MDF. סדרת גופי התאורה השנייה, "ABC", נוצרה בהשראת המחוגה, המשולש ומד הזווית הזכורים משיעורי הגיאומטריה בבית הספר. היא כוללת שלוש מנורות – מנורת שולחן, מנורת לילה ומנורת קיר – עשויות אגוז או אלון לבן. למנורת השולחן נוספו זוויות מדפים במגוון צבעים, ואילו מנורת הלילה יכולה להתאים למדף או לגב מיטה בעזרת מנגנון הכליבה שבבסיסה.
לשתי הסדרות הותאמו נורות. בדרך כלל נהוג למכור מנורות ללא נורות, אבל בנית רואה חשיבות רבה בהשלמת תהליך העיצוב עד סופו, כולל בחירת הנורה המתאימה ביותר לגוף התאורה מבחינת גודלה, צורתה ועוצמת התאורה שלה.
החפצים שיוצאים תחת ידיו מאופיינים בשקיפות: מה שרואים זה מה שיש. אין הסתרות והסוואות. לא תמצאו כאן רהיטי MDF שנצבעו בשלייפלק ונראים כמו פלסטיק - חומר הגלם הוא ליבת החפץ. סדרת השידות "Unfinished Furniture" היא דוגמה לכך, שכן היא חושפת את החומרים שמהם עשויות השידות: MDF ורגלי עץ אלון. הגימור – לכה בלבד, שקוף וללא גוון. סדרת כפות העץ "משטח גרון – מורפולוגיית כלי מטבח I" מורכבת מפיסות עץ שנותרו מרגלי השידות, שאותן לקח בנית מהנגרייה אל הסטודיו, שם יצר 120 כפות, כל אחת מהן אחרת.
חפץ יומיומי נוסף שבנית מציג בתערוכה הוא צלחת אוכל. סדרת הצלחות "State of Mind" נולדה מתצלומי ארוחות השבת שהוא נהג להעלות לאינסטגרם. אלא שבנית לא צילם את המנות המוכנות, כי אם את חומרי הגלם שמהם הן הוכנו, ובהם איברים פנימיים של בעלי חיים. "הצילומים האלה חשפו משהו מהתחושה האישית שלי, משהו מהקרביים", הוא אומר. כוונתו לאי-הנוחות שהרגיש לנוכח האכזריות שבאכילת בשר מול העונג שהיא מסבה.
בנית מצא את עצמו נמשך לבחינת הקו הדק המפריד בין המכוער ליפה, בין "עד כמה יכול הדבר הזה להיות מגעיל וגרוטסקי, ובאותה נשימה יפה ואסתטי באופן שמאפשר לו להחליק בגרון". את דימויי האיברים הדפיס על צלחות. "יש פה איזשהו ניסוי שאני עוד בתהליך שלו". הוא אומר. "העבודה הזו מעלה שאלה, ויכול להיות שהתשובות שונות, אבל יותר מכל היא מעוררת שיח, וזה מכנה משותף של כל מה שאני עושה".
מתי: 10 עד 12 באפריל.
איפה: "חשמלית", רחוב החשמל 33, תל אביב.
