לא לכל אחד: אל 6 מבנים נסתרים ומרתקים ברחבי הארץ

המקום הנטוש מסקרן, מסתורי ונוסטלגי כשם שהוא מאיים ומנוכר. הוא מייצג חוסר יציבות, חוסר ביטחון ואף מוות. למרות קדחת הנדל"ן שתקפה את ישראל, עדיין אפשר למצוא בה אתרים נטושים ומרתקים, שהביקור בהם הוא חוויה. אספנו כאן שישה אתרים נטושים: בית כנסת שמאות גברים ונשים התפללו בו מדי יום, וכיום מלא יונים וריהוט מכוסה ביריעות ניילון; בית המלון המפואר ביותר בצפון, שהכיל גם בית קולנוע, ושניהם התפוררו זה כבר; בית מלון אחר בהרי ירושלים שנועד לממש חלום שראשיתו במלחמת העצמאות; מחצבה שממנה נבנו בתים רבים בירושלים; מפעל שבו נוצקו כל מכסי מערכות הביוב, המים והתקשורת המשובצים במדרכות שאנו הולכים עליהן; ולבסוף, מצודת המשטרה שהקימו הבריטים ב-1940 וחלק ממנה פוצץ במלחמת העצמאות.

חשוב להדגיש: בחלק מהמקומות אפשר לבקר באופן חופשי, ואחרים דורשים תיאום (פרטים בהמשך הכתבה). כולם אינם מומלצים למי שחושש להימצא במקום נטוש, ומומלץ לא להיות בהם לבד. האחריות מוטלת על המבקרים, מאחר שלא מדובר במקומות פעילים.

המדרגות במלון אליזבט. העושר והאושר לא שרדו זמן רב (צילום: מיכאל יעקובסון)

1. מלון ובית קולנוע אליזבט (גנוסר)

מיקום: טבריה

בית המלון הוקם במרומי טבריה ונפתח לציבור ב-1929 כשהוא מרוחק משטחה הבנוי של העיר, כשהוא הופך בן רגע לאחד ממלונות היוקרה החשובים בארץ ישראל. במאמר "היהלום שבכתר" מאת אסתי ינקלביץ מתוארים תולדות הבניין, שעושרו הארכיטקטוני בולט גם היום למרות העליבות וההרס. את הפרויקט יזם שלמה פיינגולד, שבין השאר הקים את מלון "יפה נוף" בחוף תל אביב, את "בית פיינגולד" ברחוב יפו בירושלים, ומבנה מסחר וקולנוע מרכזי ברחוב הראשי בעפולה. את המלון בטבריה הוא קרא על שם אשתו, ואת תכנונו הפקיד בידיהם של כמה אדריכלים, שבאו והלכו.

האדריכל התל אביבי דב הרשקוביץ היה הדמות המובילה בתכנון. הוא תיכנן בתל אביב את כמה מבתיה הידועים, כגון ראינוע "עדן" ברחוב לילינבלום (הראשון בתל אביב), בית חולים "הדסה" ברחוב בלפור (נהרס לטובת בתי העשירים "רובע לב העיר"), בית הוועד העירוני בשדרות רוטשילד (שתיפקד למעשה כבניין העירייה הראשון ונהרס), בית הספר העירוני ברחוב אחד העם (כיום בית ספר בית יעקב לנערות חרדיות) וכן את הרחבת בית דיזנגוף בשדרות רוטשילד – שבו הוכרזה מדינת ישראל.

את מלון אליזבט, שהכיל 80 חדרי אורחים, עיצב הרשקוביץ בדמות ארמון מפואר - עם צריחים, מדרגות רחבות משיש, ואולם נשפים וסעודות מעוגל המוקף במרפסת, שבעבר נשקפו ממנה הכנרת ורמת הגולן. אולם הקולנוע והתיאטרון, שנבנה כחלק מהמתחם, הכיל 500 מקומות ישיבה. חדר המדרגות המרכזי עוצב באופן סימטרי ומרשים, והמלון כולו הוקף בגן מטופח עם פינות ישיבה מוצלות לאורחים.

פעם מכרו כאן כרטיסים (צילום: מיכאל יעקובסון)

העושר והאושר לא שררו כאן זמן רב. תוך זמן קצר ירד פיינגולד מנכסיו, המלון נמכר ומעמדו הידרדר. תוך כדי מלחמת העולם השנייה הפך האתר לשיכון הקצונה הבריטית, ולאחר תקופה קצרה שבה חזר לפעול כמלון (תחת השם "מלון גנוסר"), ננטש. בשעתו צולם כאן סרט האגרוף הישראלי הראשון, "פנתר לבן" בכיכובו של זאב רווח, שנכשל בקופות.

• מה מתוכנן? לדברי מוטי לביא, מהנדס עיריית טבריה: "האתר מיועד לשימור על פי תוכנית השימור של העירייה ועל פי נספח השימור של תוכנית המתאר". המבנה מחכה ליזם שיחדש את ימיו היפים, אך בינתיים לא נראית הישועה באופק. הוא נהרס בעקבות הזנחה וונדליזם, ומהווה מפגע סביבתי בתוך שכונת מגורים צפופה.
  

המבנה של מלון טירת בת שבע. הבנייה נעצרה בשלב מוקדם (צילום: מיכאל יעקובסון)

2. מלון טירת בת שבע

מיקום: הרי ירושלים, סמוך לקיבוץ צובה ולכביש 395

את "מלון טירת בת שבע", שנקרא גם "מלון גן חיים", אפילו לא הספיקו להשלים. היזם שלו היה המלונאי מרדכי בן-חיים, שהחזיק במלון "טירת בת שבע" ברחוב המלך ג'ורג' במרכז ירושלים. ב-1985 הונחה אבן הפינה בטקס רב-רושם, והאדריכלים אנדרה קרישו ואדריאן גלבר, שהתמחו בתכנון מגורים ומבני ציבור צנועים, שקדו על פרויקט הדגל שלהם.

הבניין מתוכנן בצורת האות S, כשהוא מורכב מאגף מרכזי בעל חזית מודגשת, שממנו יוצאות שתי זרועות בצורת חצי סהר. קומת הקרקע תוכננה לשמש לייעודים ציבוריים ובשתי הקומות העליונות חדרי האורחים.

לוח האבן המפרט את האירוע במלחמת העצמאות (צילום: מיכאל יעקובסון)

על לוח אבן שנקבע על אחד הקירות מובא סיפורו האישי של בן-חיים, על אודות אירוע שהתרחש לא הרחק מכאן במלחמת העצמאות: "היה זה ליל אימים ובלהות, מהר הקסטל ניתכת אש תופת על מבואות ירושלים הנצורה, אין יוצא ואין בא והעיר רעבה ללחם וצמאה למים ואין. ויהי בחצי הלילה, מנהל אגד דוביצקי דופק בדלת ברחוב מלאכי 11 (ומודיע:) 'בן-חיים השיירה יוצאת לדרך'. המשוריין נע בצעדי צב אל הקסטל, המרגמות ממטירות אש ומסביב נשמעים התפוצצויות, נראים תמרות העשן והשירה מתקדמת לאטה. בתשע בבוקר הגענו לקרית ענבים, העזובה מאדם ובהמה ורק המשמר מחכה להוראות הנסיגה. הצלפים מהקסטל יורים וכמעט ופגעו בי ובלפקין. המשכנו לנוע בין הפצצות והכדורים עד לצומת שער הגיא-לטרון-חולדה והפגזת העירקים לא פסקה לרגע. בעשר בלילה, ליל שבת קודש, הגענו בעזרת ה' אלוקי צבאות ישראל לתל אביב. באותו לילה נהרג ראש הכנופיות, הקסטל נכבש סופית על ידי הפלמ"ח ונפתחה הדרך לירושלים. לאחר זמן הצעתי לאבות קרית ענבים להקים בית תפילה לזכרם המבורך של גיבורי ישראל לוחמי שחרור ירושלים במקום בו נעשו נסים לישראל. בגן חיים בהרי יהודה במבואות ירושלים הוקם הנדר".

עוד בשלב הבנייה נתקל היזם בקשיים כלכליים, והבנייה נעצרה. השיטוט כאן די מפחיד: בידודו של המלון מושך לכאן דמויות לא שכיחות ופעילויות לא שגרתיות.

• מה מתוכנן? דוברות המועצה האזורית מטה יהודה, שבתחומה מצוי האתר, מסרה כי לפני כמה שנים רכשה חברת "בונה התיכון" את המתחם בכוונה להקים בו בית מרפא, אך הרעיון טרם התממש. בפועל, המבנה שומם.
  

המחצבה בקסטל. "ערכים אדריכליים והיסטוריים" (צילום :מיכאל יעקובסון)

3. מחצבת אבן וסיד הקסטל

מיקום: מבשרת ציון, סמוך לכביש 3965

ב-1935, עם האצת מפעל הבנייה בארץ ישראל והביקוש הגובר לחומרי בנייה, הוקמה ביוזמה משותפת של חברה אמריקאית ו"אבן וסיד" (שבבעלות "סולל בונה") מחצבה למרגלות הקסטל. שורשיה של המחצבה קדומים יותר, אך המפעל המודרני ששרידיו נראים בשטח הוא חלק מהמחצבה העברית שפעלה כאן. העבודה התבססה על פועלים עבריים, ובשיא הועסקו כאן כ-200 פועלים.

 לאחר הקמת מבשרת ציון ב-1951 החלו חיכוכים בין הנהלת המחצבה לבין התושבים החדשים, שהתלוננו על אבק, רעש והדף. באותה שנה הזדעזעה המדינה מתאונת העבודה שהתרחשה במחצבה, ושהתפרסמה כ"אסון הקסטל". מחסן חומרי הנפץ ששימשו את החוצבים התפוצץ, ושמונה פועלים נהרגו. התושבים החריפו את התנגדותם להמשך החציבה, עד שב-1974 הוצא צו הפסקת העבודה והאתר הושבת לתקופה קצרה. בתחילת שנות ה-80 הופסקה החציבה באופן סופי.

• מה מתוכנן? אין תוכניות. בעברו השני של הכביש, ששימש בין השאר לאתר לייצור סיד בתקופות קדומות, יש תוכנית להקמת שכונת מגורים. בשטח זה עמד עד לאחרונה מבנה אבן היסטורי, ששימש את עובדי המחצבה, ושהמועצה לשימור אתרים ביקשה להכריז עליו מבנה לשימור. "במבשרת אין כמעט מבנים לשימור וזה היה מבנה יפהפה לשימור, אבל ברגע שיצא הנייר שמודיע על הכוונה לשמר אותו - מישהו שמע על כך במינהל מקרקעי ישראל ומחק אותו", מספר איציק שוויקי, מנהל מחוז ירושלים במועצה לשימור אתרים.
  

"הריסת המבנה מהווה מחיקת נדבך מעברנו" (צילום :מיכאל יעקובסון)

במכתב ששלח אריה שמם, ראש המועצה המקומית מבשרת ציון (לשעבר) לחמי כסיף, מנהל המחוז במינהל מקרקעי ישראל, הוא מחה בתוקף: "המבנה היווה חלק מההיסטוריה של היישוב והיה בעל ערכים אדריכליים והיסטוריים שהוכרזו לשימור על ידי יועץ השימור של לשכת התכנון. מיותר לציין כי הריסת המבנה מהווה מחיקת נדבך מעברנו, ביטול ערכים היסטוריים ואדריכליים, פעולת אל-חזור ללא חשיבה והתייחסות הולמת".

Xnet פנה למינהל – ולא קיבל כל תגובה. המבנה היפה, נכון לעכשיו, צפוי לחורבן.

משטרת בית ג'ברין בשנות ה-40. המצודה שלטה היטב על הסביבה (באדיבות אוצר תמונות הפלמ''ח)

4. תחנת משטרת בית ג'ברין

מיקום: סמוך לקיבוץ בית גוברין ולכביש 35

מצודת המשטרה בבית ג'ברין הייתה פיילוט למפעל הבנייה האדיר שהקימו הבריטים בין השנים 1941-1940. המצודה, שעומדת כיום נטושה לצד כביש 35, נסתרת בין העצים אך בעבר הייתה חשופה, ושלטה היטב על הסביבה ועל הדרך המקשרת בין מישור החוף לחברון והרי יהודה. מדוע בחרו הבריטים להקים דווקא כאן את מצודת הפיילוט? ד"ר גד קרויזר, שחיבר את הספר "הטיגארטים" (הוצאת ספריית יהודה דקל והמועצה לשימור אתרים, 2011), משער שהיו לכך שתי סיבות: ראשית, המצודה הייתה גדולה, אך לא גדולה מדי; שנית, מדובר בפריפריה, ולכן אפשר היה להסתכן בתוצאות שליליות.

סיפורן של מצודות הטגארט שהקימו הבריטים – כמעט כולן עדיין ניצבות ברחבי הארץ - הוא סיפורו של אחד ממפעלי הבנייה הגדולים שהתרחשו באזורנו במאה ה-20. בעקבות המרד הערבי הגדול שפרץ ב-1936, שבמהלכו נרצחו כ-400 יהודים, הוזעק צ'רלס טגארט, קצין משטרה בריטי שישב בהודו, לשמש בתפקיד יועץ לענייני טרור ומשטרה בארץ ישראל.

לאחר שלמד את המצב, יזם טגארט שני מיזמי בנייה וביטחון שנועדו למגר את מלחמת הגרילה: גדר הצפון ובה שבע מצודות גבול (בהשראת פרויקט דומה שהוקם בדרום אפריקה ובהודו), ורשת מצודות משטרה. המצודות באו להחליף את תחנות המשטרה הכפריות, שלא עמדו במשימה להשליט ביטחון בין יהודים לערבים בפלשתינה.

את המצודות עיצבה המחלקה לעבודות ציבוריות, בהוראת טגארט ובהשראת תחנת משטרה שהוקמה בוואדי ראם שבדרום ירדן. תחנת בית ג'ברין, כמו שאר 68 התחנות שהקים טגארט בארץ ישראל, עוצבה בהתאם לעיצוב המודרני ששלט באותה עת: קווים ישרים עם דגש על אופקיותו של המבנה, עיצוב נקי מקישוטים, חלונות צרים ומסורגים במפלס התחתון, וחלונות-סרט רחבים ופתוחים במפלס העליון. בפינות המבנה הוקמו מגדלי ביטחון שהתנשאו לגובה שלוש קומות והכילו בריכה סגורה ונסתרת לאגירת מי גשמים, כדי לספק מים במקרה של מצור ממושך. המצודה עוצבה כמבנה-חצר, שבמרכזו חצר משק וחצר מסדרים.

לוח זיכרון המתאר את ההיסטוריה של התחנה. הבניין לא הוכרז לשימור (צילום: מיכאל יעקובסון)

אזור בית ג'ברין היה שקט, ולכן התקיימה כאן פעילות משטרתית שגרתית ללא אירועים מיוחדים. תחנת בית ג'ברין איכלסה 70 שוטרים, שלרשותם עמדו 32 סוסים שנשמרו באורווה גדולה, וקומץ כלי רכב. מי שיבוא לכאן ימצא את חדרי הבילוי וההתרגעות (Recreation room) של השוטרים, שם היה ממוקם גם הבר, וכן שולחנות, כסאות, עיתונים, משחקים וכדומה. סדרת חדרים בקומה השנייה של האגף הדרומי מכילה חדרי מגורים לרווקים פלסטינים ולרווקים בריטים, נפרדים האחד מהשני, וכן חדר החלפת בגדים Changing room)) ליד המקלחות והשירותים.

בספר "משטרת ישראל בשביל ישראל - מבני משטרה היסטוריים בארץ ישראל" מאת פקד אורי קוסובסקי ורב-פקד שלומי שטרית (הוצאת משטרת ישראל, 2013), מסופר כי בתום המנדט הבריטי נמסרה המצודה לידי תושבי האזור הערבים, ועם פרוץ מלחמת העצמאות השתלט עליה הצבא המצרי. השליטה המצרית לא ארכה זמן רב: תוך חמישה חודשים כבש צה"ל את המצודה במסגרת "מבצע יואב". בפעולה נהרסה הדופן המערבית של המצודה, אגף שהתנשא לגובה שלוש קומות וכלל את השער הראשי. לאחר המלחמה איכלסה משטרת ישראל את המבנה, והריסות האגף פונו אך הדופן לא שוחזרה ונותרה פתוחה. ב-1958 עברה המצודה לידי צה"ל, שהיה כאן עד 2005. 

• מה מתוכנן? המצודה נטושה ומוזנחת, אף שבאופן רשמי היא מוגדרת כמתקן אימונים צבאי. עופר יוגב, מנהל מחוז הדרום של המועצה לשימור אתרים, מציין כי בעבר התאמנו כאן חיילים עם רובי צבע, ובעקבות פניית המועצה הופסק האימון כדי למנוע פגיעה בבניין. הוא מוסיף שהבניין לא הוכרז לשימור, מאחר שלא נערכה תכנית שימור. מהמועצה האזורית יואב נמסר, כי "החברה הכלכלית במועצה מקדמת תוכנית לפיתוח תיירותי של המקום בתמיכת קיבוץ בית גוברין, המועצה לשימור אתרים ורשות מקרקעי ישראל. ראש המועצה האזורית, מטי צרפתי-הרכבי, פנתה מספר פעמים למשרד הביטחון על מנת לקדם את התוכנית, אך נתקלת בחוסר שיתוף פעולה".
  

בית הכנסת בשדה יעקב, החזית המזרחית, עם מרפסת רחבה וקומת עמודים (צילום: מיכאל יעקובסון)

5. בית הכנסת המרכזי במושב שדה יעקב

מיקום: שדה יעקב

לתושבי המושב הדתי שבעמק יזרעאל לקחו 30 שנים כדי להשלים את בניית בניין בית הכנסת, שתוכנן לכנס את כל תושבי היישוב. ב-1956 נחנך המבנה שתיכנן ישראל קומט, מבכירי האדריכלים שהתמחו במבני מגורים ובמוסדות דת באמצע המאה שעברה. בין השאר תיכנן את בית הכנסת המרכזי בהר הכרמל, בקרית שמואל בעכו ובכפר חסידים, וברכסים תיכנן את ישיבת "כנסת חזקיהו" שהפכה לאחד המוסדות המובילים בעולם הישיבות.

"הוא התעסק בכל המכלול של בית הכנסת, גם של החוץ וגם של הפנים, ולא היו מעצבי פנים", מספר האדריכל יחיאל קומט, בנו שממשיך את דרכו ומתמחה גם הוא בתכנון בתי כנסת. "את הריהוט הוא עיצב בעצמו יחד עם הנגרייה של קיבוץ לביא, וכך גם את ארון הקודש, הבמה ואת גופי התאורה. את הכל הוא עיצב בשפה אלגנטית ופשוטה". הבן מספר, כי בתי הכנסת באותם ימים תוכננו כבתי כנסת מרכזיים, ולכן תוכננו להכיל אפילו 900 מתפללים – קנה מידה שכיום לא בונים כמוהו. לדבריו, במימון הפרויקט בשדה יעקב השתתפו התושבים - באמצעות תרומת ימי עבודה כי לא היה כסף לשכור פועלים.

ייחודו של קומט היה בטיפול שהעניק לגג. לאורך השנים הוא פיתח שפה שהתמודדה עם פרשנות חדשה לכיפה המסורתית של מבני דת רבים בעולם. כאן השתמש בכיפה של ממש, בצורת חצי כדור, הכוללת שורת חלונות היקפיים המחדירים אור-יום אל אולם התפילה. בבתי כנסת אחרים הפכו הכיפות לפלטות מלבניות או כיפות שטוחות. התאורה הטבעית הייתה נושא שהעסיק את קומט, וגם כיום, כשהתאורה כולה מתבססת על אור השמש, המבנה מואר היטב ואין צורך בתאורה מלאכותית בשעות היום. לולא הריהוט היה מכוסה ביריעות פלסטיק, שעליהן נערם אבק וצואת יונים, קשה היה לנחש שבית הכנסת נטוש.

למבנה שתי חזיתות ראשיות: חזית מערבית הפונה לרחבה המוקפת במבני הציבור של המושב, שדרכה נכנסים לאולם התפילה המרכזי, הגדול והמרשים; וחזית מזרחית שפונה למדשאה גדולה, כשהבניין מפנה אליה מרפסת רחבה וקומת עמודים המקשרת לאולם אירועים והתכנסות. באופן כללי, העיצוב המודרני מתבסס על סימטריה ומשלב מוטיבים מקומיים.

אולם התפילה. האדריכל קומט עיצב גם את הרהיטים (צילום: מיכאל יעקובסון)

• מה מתוכנן? שנים רבות ענה המבנה על צרכי התושבים, אך ב-2010 התגלו בו סדקים ובהמלצת מהנדס בניין הוא הוכרז כמבנה מסוכן וסגר את שעריו. במקביל עלה הצורך להרחיב את בית הכנסת, וקבוצת תושבים הציעה להחריבו ולהקים חדש תחתיו. אז החל מאבק לשימור המקום, בהשתתפות חברי המושב והמועצה לשימור אתרים, עם רוח גבית מהתקשורת. האדריכל יחיאל קומט הצטרף למאבק ואף הציע לתכנן את החידוש ברוח הבניין המקורי. המאבק הצליח לערער את כוונת ההריסה עד עתה, אך בינתיים הבניין נטוש.
  

מבנייני מפעל וולקן. מוקד תעשייה ותעסוקה מהמובילים בישראל

6. מפעל וולקן

מיקום: מפרץ חיפה, סמוך לצומת וולקן

"צומת וולקן" הוא לא רק שם של סרט ישראלי, אלא צומת דרכים הקרוי על שם מפעל "וולקן" שהיה כאן. עד לפני 30 שנה היה זה מוקד תעסוקה ותעשייה מהמובילים בישראל: יחד עם וולקן פעלו "פניציה" לזכוכית ו"המגפר" לנעליים ולמגפיים. וולקן, במתכונתו המקורית, התפוגג לפני שנים, אך בשיאו כילכל מאות משפחות מחיפה והקריות. מכסי הביוב וברזי כיבוי האש שיוצרו כאן נוכחים כמעט בכל רחוב ותיק בישראל.

מה שנותר מהמפעל המיתולוגי הוא אוסף מבנים שהוקמו בתקופות שונות. האתר פעיל, וחלק מהשטח שלו משמש כמרכז לוגיסטי עלוב במיוחד, אך עוצמת המקום מעידה על העבר המפואר של המפעל שפתח את שעריו ב-1934. המייסד היה אלכסנדר קרמנר, תעשיין יהודי-גרמני שהיה לאחד מחלוצי התעשייה המודרנית בארץ ישראל. תחילה נקרא המפעל "בית חרושת ליציקה" והתמחה בייצור אמבטיות, צינורות וחלקי מכונות. בהמשך התמקד המפעל ביציקות ברזל ופלדה, ובמרוצת השנים ייצר גם אמבטיות, מכסי מערכות תשתית, מצברים, קרונות רכבת ומתקנים פלסטיים. בתחום היציקה היה לגדול בישראל, ותרומתו למפעל הבנייה והתעשייה המקומית הייתה חסרת תקדים. קרמנר עצמו הצטרף באופן קבוע ל"עבודה השחורה" במפעל, ופיקח מקרוב אחרי הכבשנים, שהיו בשעתו הגדולים בארץ.

חלק מהשטח משמש כמרכז לוגיסטי עלוב במיוחד

המפעל סבל מניהול כושל, ממעילות ומשביתות שהביאו בסופו של דבר לגלי פיטורים בלתי פוסקים. שלוש שנים בלבד לאחר שפתח את שעריו, נאלץ קרמנר לסגור את המפעל ולמכור את הבעלות ל"אגודה הכלכלית הארצישראלית". אחרי ארבע שנים נמכר המפעל שוב, הפעם ל"סולל בונה" שבבעלות ההסתדרות, שבחרה לקרוא למפעל על שם דמות מהמיתולוגיה היוונית שהתמחתה בנפחות ברזל. ב-1984 נמכר המפעל לחברת "אורדן" וחלקים ממנו, כאמור, פועלים גם היום.

המבקרים ימצאו מבנה מינהלה מרשים, שנטוש כבר שנים רבות. בראשו ניצב סמל המפעל, המציג צללית פועל במפעל היציקה. בהמשך ניצבים בזה אחר זה בנייני המפעל עצמו, שחלקם הרוסים לחלוטין ובחלקם רק חסר הגג. 

• מה מתוכנן? פנייה למחלקת השימור בעירייה ולמועצה לשימור אתרים העלתה בורות בנוגע לערכים הקיימים באתר, דבר המעיד על צורך דחוף במחקר מקיף על התעשייה בישראל. המבנים באתר לא נסקרו, ואין תוכנית לפתח את האזור.