הדפסה
לכתבה באתר
על אחד המדפים בסלון ביתו של המעצב סמי די בנווה צדק ניצב פסלון בדמות ראש תינוק בצבע שחור. זהו פרט מתוך "תור הזהב" – תערוכתו החדשה והמשותפת עם האמן רונן שהרבני, אשר נפתחה לאחרונה בגלריית החווה בחולון - אך הוא משמש גם כטיזר לחנות הקונספט החדשה שלו, שתיפתח מחר בחצר ביתו בנווה צדק, SAMY D BLACK.
עוד בערוץ האופנה
- סודות מחדר הארונות של רונית יודקביץ'
- סודות מחדר הארונות של דליה מזור
- סודות מחדר הארונות של יוליה פלוטקין
החנות, שתפעל למשך חודש ימים בלבד, היא לא רק הבייבי החדש של המעצב, אלא גם נקודת מפנה בקריירה של סמי די, שזונח לראשונה את צבעי הזהב הבולטים בעבודתו, לטובת שפה חדשה ואפלה, שלא לומר מאגית. "תמיד חשבתי שבלי הזהב הכלי לא עומד בפני עצמו", הוא מספר בראיון ל-Xnet בביתו, אשר שימש עד לאחרונה כסטודיו של מעצבת האופנה דורית בר אור, ברחוב כל ישראל חברים בתל אביב. "במשך תקופה ארוכה הרגשתי שאני צריך לספק את הרצונות של הלקוחות שלי, עד שאמרתי די. היה חשוב לי להפשיט את הזהב ואת המנייריזם, ולהמציא את עצמי מחדש".
הבית שבו מתגורר די עם בן זוגו, תומאס רום, מחולק לשניים: חלק פרטי הבנוי משלושה חללים הפרושים על פני שני מפלסים, וחלל ציבורי בן שני חדרים שבו תפעל החנות. החלק הפרטי משקף נאמנה את סגנונו האישי של המעצב: מינימליזם מול קיטש, איפוק לצד נובורישיות, אדג'יות מול קלאסיקה - ניגודים שבאים לידי ביטוי גם בסגנון הלבוש של די. תוכלו למצוא אותו רוקד במועדון בגופייה לבנה פשוטה, מגיע לפתיחת תערוכה בחליפת שלושה חלקים על פי כל כללי הטקס, או מרגיש נינוח בבגדיו האפלים והמפוסלים של המעצב ריק אוונס.
די הוא אומנם אחד הקרמיקאים הנודעים בישראל, אולם בשנה האחרונה הוא עושה את צעדיו הראשונים בתחום האופנה. בימים אלו הוא שוקד על קולקציית בגדי גברים ראשונה בעיצוב משותף עם ליאורה טרגן, שתוכננה גם היא להימכר בחנות החדשה, אך השקתה נדחתה בשל לוח הזמנים הצפוף של השניים. כמו כן, הוא צפוי להשיק קו משקפיים בעיצובו, בשיתוף פעולה עם חברת אופטיקה בינלאומית, אולם הוא שומר על דיסקרטיות בכל הנוגע לפרויקט.
"תמיד אהבתי אופנה, ואפשר לראות זאת באופן שבו התלבשתי במהלך השנים", הוא מסביר. "רציתי ללמוד אופנה כשהייתי צעיר, וזאת אחת התשוקות הגדולות שלי, אבל בסוף פניתי לעיצוב קרמי. לטעמי, אין הבדל גדול בין עיצוב רהיטים לעיצוב אופנה. יהיו אולי מי שלא יסכימו איתי, אבל כשאתה מבין חלל, אתה מבין גם גוף. קח את ריק אוונס, למשל. אתה יכול לראות את הקשר בין הריהוט שהוא מעצב לבגדים שהוא יוצר. זה לא בא אחד על חשבון השני, אלא משלים את עצמו".
בחנות הקונספט החדשה ניתן יהיה להתרשם משיתופי פעולה נוספים של המעצב: רהיטים שעיצב יחד עם אהוד אורן, תכשיטים שיצר עם איזי בלנגה ותכשיטים שעיצב עם נועה גורן. כמו כן, יוצגו בחנות פריטי לבוש ועבודות שהותאמו במיוחד לחלל הנושא את השם Black – פריטי לבוש לנשים של המעצבת הצעירה רימה רומנו, עבודות אמנות של קרן אלה גפן, שוני ריבנאי ודוד עדיקא, וכמובן, קולקציית כלי בית ואובייקטים של המארח עצמו.
כשהוא נשאל האם החלל הוא מעין "חנות מוזיאון" לתערוכה שהוא מציג בימים אלו, הוא עונה בשלילה. "אלו שני פרויקטים שונים. עד עכשיו הרגשתי שהקרמיקה מניעה אותי ולא אני אותה. עסקתי בייצור ולא בעיצוב, לכן היה לי חשוב לעשות פסק זמן ולבחון את הדברים מחדש".
סיפור חייו של די יכול לאכלס מלודרמה טלוויזיונית בהמשכים. הוא בן 46, נולד במרסיי תחת השם שמואל דויד כהן, ובגיל צעיר הגיע ארצה עם אמו, הישראלית גילה ארקין, וגדל בתל אביב ובהרצליה. בשנת 1955 נבחרה אמו למלכת היופי של ישראל, אך הודחה מהכתר לאחר שהתברר כי התחתנה שבועיים לפני התחרות. "זאת עוד אנקדוטה בחיים שלי", הוא מתייחס לסיפור הישן. "הייתי צריך להתייחס בחיים שלי ל'העולם הזה', לקרוא על הרומן שהיה לה עם יהורם גאון, או לקרוא רכילות שהיא לא כל כך מפרגנת - אלה סיטואציות שכילד לא תמיד היו לי נעימות, אבל בהרצליה, מי היה קורא רכילות".
במהלך הראיון הוא מציף מדי פעם את קשיי הילדות שהיו לו בישראל, כילד זר שהגיע לכאן עם נימוסים אירופיים ונאלץ לפלס לעצמו דרך עצמאית במיינסטרים של הרצליה. כדי לעשות את זה, הוא הרג את שמואל דויד כהן הגלותי והמציא את עצמו מחדש כסמי די – אלטר אגו מסוגנן ואלגנטי, עם שם בניחוח בינלאומי ושיק שנחשב לאחד מכרטיסי הכניסה שלו לקהילת המעצבים.
"התערוכה עוסקת בפולחן הילדות, ביחסים שבין הורים לילדים, וכתוצאה מזה גם במקום של פולחן הדת בחברה", הוא מספר. "העבודה הראשונה עוסקת בעקידה, אבל בוחנת גם את גלגלי התפילה הבודהיסטיים והטוטם, שיכול להיחשב כאינדיאני או מכל תרבות שבטית אחרת".
עבודה נוספת המוצגת בגלריה היא ארגז חול מכוסה בכיסאות לבנים. "זה המיקרוקוסמוס של העולם", מסביר די. "שם אנחנו לומדים להילחם, להשלים, לאהוב ולשנוא. ובחדר השני יש שולחן גדול, שגם הוא סוג של ארגז חול. תחשוב על ארוחות עסקיות, משפחתיות, רק אתה עם עצמך – שולחן זה מקום בו מתנהלות הרבה אינטריגות ומלחמות".
דמות התינוק השרופה מופיעה על טוטם. זה סמל למותה של הנאיביות? של הילדות?
"הרבה אנשים שראו את הדימוי של התינוק השרוף חיברו את זה ישירות לשואה. אני לא מגיע משואה. אני שמח לומר שאף אחד מהמשפחה שלי לא נרצח בשואה. להפך, מתוך המקום הצברי שלנו, לא קיבלנו את הניצולים, ה'סבונים', כפי שקראו להם פעם. אבל כן, בקונוטציה הראשונה, נראים כל ראשי התינוקות הדחוסים כמו קבר אחים בשואה".
"יש כאן גם שאלה פוליטית: איך אנחנו, ההורה האוניברסלי, מגדלים את הילדים שלנו עד גיל 18 כתכשיט, מרעיפים עליהם אהבה ושומרים עליהם בצמר גפן, ואז בגיל 18 מגישים אותם כבשר תותחים להגן עלינו. אנחנו מטפחים אותם כדי להיות חלק מהתהליך המלחמתי שלנו. יהיו מי שיגידו 'על מה אתה מדבר? זאת לא מלחמה, זאת הגנה'. אנחנו מגנים על עצמנו, אבל כאן זה כבר עניין פוליטי שאני לא רוצה להיכנס אליו".
אתה חושש מריקושטים?
"אני פשוט חושב שאם אני אכניס את המקום הפוליטי זה ירחיק אנשים. לפני עשר שנים השתתפתי בביאנלה לקרמיקה, שהתקיימה על רקע תהליך בניית גדר ההפרדה. החלטתי להציב במוזיאון גלילי קרמיקה בגובה תשעה מטרים, הגובה של הגדר, אבל בשל ענייני בטיחות אישרו לי רק בנייה בגובה חמישה מטרים. זאת רק דוגמה אחת מיני רבות לכך שכשיש לי משהו חשוב להגיד, אין לי פחד להתמודד עם ריקושטים".
מה למדנו על סמי די מחיטוט בארון הבגדים שלו
1. "מכנסיים של ריק אוונס שאני מאוד אוהב. אלו מכנסי ג'ינס שחורים מצופים שעווה, שנראים כמו מכנסי עור. ההשפעה של אוונס ניכרת גם בעבודה שלי היום. הלוק הזה הוא אחד המועדפים עליי כשאני יוצא לבלות, ובעיקר הז'קט מעור שמאוד מזוהה איתי".
2. "זאת חליפה שאני לובש לאירועים חצי פורמליים, שלא מצריכים טוקסידו או חליפה בצבע רשמי כמו כחול. אני אוהב ללבוש אותה לארוחות ערב חגיגיות, או לפגישות עבודה סולידיות. את המכנסיים קיצרתי לאורך הקרסוליים בהשפעתו של המעצב האמריקאי תום בראון, ואני אוהב ללבוש אותה עם נעלי אוקספורד וללא גרביים".
3. "זה הלוק הספורטיבי שלי, הנינוח. זה מראה מאוד סקסי, והעליונית בהדפס הקמופלאז' היא אחת האהובות עליי במלתחה".
4. "זה הלוק המועדף עליי בשכונה. מראה יומיומי ונינוח. המכנסיים שאני לובש הם מכנסיים רחבים, נוחים ואווריריים בעיצובה של ליאורה טרגן ודגשים שלי, והם כמו בסיס למלתחה שלי. אבל הם לא שרוואל, אלא מכנסיים בסגנון מחויט יותר. כלומר, מצד אחד, אני אוהב את הנוחות שיש בשרוואלים, אבל בהחלט לא אוהב את המראה שלהם מהסיבה ששרוואל הוא פריט לא אלגנטי. ליאורה הצליחה, לדעתי, לתת להם טוויסט אדג'י, באמצעות הצביעה המיוחדת של הבד".
