קודם ילד, אחר כך זוגיות

אני רווקה בת 44, אמא לילדה מקסימה בת ארבע, שבאה לעולם הודות לתרומת זרע. אני כותבת את הדברים האלה בעילום שם כדי לשמור על פרטיותי ופרטיותה של בתי.

אחרי שנים ארוכות של דייטים שלא התפתחו לשום קשר רציני, הלכתי בגיל 34 לפגישת היכרות עם נציגת ארגון "הורות אחרת", שדרכו שאפתי לפגוש בחורים המעוניינים להביא ילד לעולם ולגדלו בהורות משותפת. אותה נציגה קבעה בעבורי שגיל 34 מוקדם מדי לתחילת תהליך שכזה, "משום שבגיל 34 אתן עדיין מחכות לאביר על הסוס הלבן", אמרה, מה שלא היה נכון במקרה שלי.

בגיל 36, אחרי שהתמקמתי בעבודה יציבה, פרסמתי מודעה בכמה אתרים רלוונטיים, לפיה אני מחפשת בחור גיי שעמו אוכל להביא ילד לעולם. זה לקח חצי שנה, אבל בסוף פגשתי את י', הפרטנר המושלם. התחלנו להיפגש, דנו בפרטי החוזה להורות משותפת, הפגשנו זה את זה עם ההורים והאחים - ויצאנו לדרך.

מי שהיה אז הגינקולוג שלי (אחד הידועים במדינה, דווקא) הודיע לי שהוא לא עושה הזרעות ושבגילי די בכך שהגבר יפלוט זרע לכוס ואני אכניס את תוכן הכוס ליעדה. הוא לא טרח אפילו להסביר לי שעלי לרכוש ערכות ביוץ ולהזריע את עצמי בזרעו של השותף בדיוק כשאני מבייצת. למותר לציין שזה לא צלח.

כעבור מספר חודשים החלפתי גינקולוג ומצאתי מישהו אחר שכן מזריע, אך משהו בכל זאת לא צלח. פעמיים נוצרו ציסטות בשחלות שלי כתוצאה מהתרופה להגברת הביוץ שהרופא הורה לי לקחת, פעמיים היו בעיות בזרע, ולכל אלה גם לא תרם הלחץ שלי להביא ילד לעולם. אחרי שבע הזרעות החלטנו להיפרד בצער כידידים. שנתיים של קשר והשקעה הדדית, רגשית, פיזית, כספית, ירדו לטמיון.

כעבור זמן קצר, כשאני כבר בת 38 וחצי, פניתי לשניים מבנקי הזרע הממשלתיים, הממוקמים בבתי חולים באזור המרכז. אלה השיבו שהתור המוקדם ביותר יהיה בעוד כחצי שנה. היות שהחצוצרות שלי כבר חצרצו, פניתי לאחד מבנקי הזרע הפרטיים. חיש קל זומנתי לפגישה - ויצאתי לדרך.

כשאני כבר בת 39 וקצת, בהזרעה השלישית, זה הצליח. קשה לתאר את ההתרגשות. הרופא המסור שליווה אותי בתהליך התעקש לבדוק אותי מדי שבוע, במחיר סמלי. הנה, יש דופק, הנה, היא זזה. הנה צילום מהסקירה המוקדמת, היא דומה לי? שרתי לה שירים, ליטפתי אותה מבחוץ יומם ולילה, אמרתי לה שאני אוהבת אותה. בשבוע 3+40 היא הואילה לצאת, יפהפייה ומתוקה, בניתוח קיסרי. מאז אני אמא יחידנית. אמא מאושרת.

אין ספק שהחיים מאז מתחלקים ל"לפני" ו"אחרי". פעם יכולתי לצאת בערב ללא כל עיכוב - היום אני צריכה לשריין שמרטפית כשבוע מראש. פעם יכולתי לקחת כל עבודה, העיקר שתהיה מעניינת ושהסביבה האנושית תהיה נעימה - היום אני מחפשת עבודה שבה אוכל לשמוט את עכבר המחשב בשעה 15:30 ולרוץ לגן לקחת את בתי. פעם יכולתי להביא גברים הביתה - היום אני חוששת ממצבים משונים שעלולים להתרחש בסיטואציה כזו, ולדאבוני חיי המין שלי בוטלו.

האם אני מתחרטת על כך? בשום פנים ואופן לא, וסליחה על הקלישאה, אבל כל זה הוא מחיר שאני משלמת בחפץ לב על העונג שבגידול בתי. עד כמה שחשבתי לפני לידתה שחיי מעניינים, מאז שנולדה בתי חיי מעניינים וקסומים פי כמה.

יש נשים שאינן מעוניינות בהבאת ילדים לעולם. לא אליהן אני כותבת. אני כותבת לאותן נשים בגיל הקריטי 35–40, שעדיין מחפשות אהבה. אני פוגשת אותן בכל מיני צמתים בחיי, מספרות לי על עוד דייט שלא התקשר, על עוד תקווה שהתמסמסה. יפות, מוצלחות, כאלה ששומעות, בדיוק כמוני בזמני, את המשפט: "אז איך זה שאף אחד עוד לא קטף אותך?" כיוון שהייתי שם, אני פונה לכל אותן נשים ואומרת: קודם מביאים ילד לעולם, אחר כך מחפשים אהבה.

אני זוכרת את הלחץ שלי בדייטים בגיל 33–34. כשבחור מצא חן בעיניי בדייט הראשון, רציתי שיעשה לי ילד כבר בדייט השני. אז איך אפשר בכלל לפתח זוגיות בלחץ שכזה? הרי זוגיות היא לא הוקוס פוקוס: אם בחור ובחורה מגלים עניין הדדי, תחילה יוצאים מספר חודשים. אם זה הולך ממש טוב, כעבור חצי שנה או שנה עוברים לגור יחד. אם גם זה הולך טוב, כעבור שנה או שנתיים מתחילים לדבר על חתונה. אם מתחתנים, כעבור שנה או שנתיים מתחילים לדבר על ילד.

אתן באמת חושבות שיש לכן את כל הזמן הזה? פתחו, אם כן, את הספר "המדריך הישראלי להיריון ולידה" (מאת ד"ר עמוס בר וטלי רוזין), המכונה "הספר האדום עם הגלגל", וקראו את הפרק "היריון והאישה המבוגרת" בעמוד 65. כן, כן, אתן, נשים בנות 35, נחשבות מבחינה גינקולוגית למבוגרות, שלא לומר ישישות! הביציות שלכן מתאבדות בזמן שאתן קוראות את העיתון הזה, לצד עוד מקיאטו ולב שבור.

בשנים האחרונות החלו אחדות מחברותיי לנסות להביא ילד לעולם באופן אלטרנטיבי. לדאבוני, חלקן החלו לפעול רק בגיל 40–43, מה שגרם לאחת מהן להתמסר לטיפולי פוריות במשך כמה שנים, להפסיק לעבוד, לעבור לגור אצל הוריה, להיות חרדתית מאוד במהלך כל ההיריון וללדת בגיל 47, גיל שבו נשים מסוימות כבר הופכות לסבתות. לחברה אחרת נמסר כי כל הביציות שלה כבר יצאו לגמלאות. היום, אחרי תלאות רבות, בגיל 45, היא בהיריון מגבר שאינו אהובה, מביצית שאיננה שלה.

תהליך הכניסה להיריון שונה מאוד מבחורה לבחורה. יש מי שנכנסת להיריון בהזרעה ראשונה, יש מי שמזריעה ומזריעה את גינתה ונכנסת להיריון רק בהזרעה העשירית, ויש מי שמבלה שנים בטיפולי פוריות, הכוללים הזרקת הורמונים, הרדמות מלאות, שאיבות ביציות, החדרת עוברים קפואים ושפע חרדות ותפילות.

אם עקבתן אחרי המספרים, אז כן, אצלי זה לקח שש שנים מרגע שבו דרכתי במשרד של "הורות אחרת" ועד הרגע שבו הניחו עליי את בתי. שש שנים, שבהן קיוויתי, חיכיתי, חלמתי.

לא הייתי ממליצה לכן להביא ילד לעולם לפני שאתן חשות בשלות לכך, לפני שבניתן לעצמכן חיים עצמאיים, למדתן והבנתן מי אתן. אבל אם אתן כבר בשלות לילד, אל תחכו לגיל 39־40 כדי להתחיל בתהליך, משום שבשלב זה אתן עלולות לגלות, למרבה הצער, שחלון ההזדמנויות בדיוק נסגר.

שיקול נוסף צריך להיות הרצון (אם יש כזה) ללדת יותר מילד אחד. כיום, כשאני כבר בת 44, אני יודעת שהבאת ילד נוסף לעולם, אם ארצה בכך, תהיה כרוכה בהפגזת הורמונים במסגרת טיפולי פוריות מפרכים ומתישים. לכן, אם אתן רוצות יותר מילד אחד, כדאי לכן ללדת את הראשון בגיל 36 ואת השני בגיל 39־40.

"אני עדיין מקווה לפגוש את האחד", אתן עונות בלבכן. ובכן, אחיותיי, צר לי לבשר לכן שהאחד ההוא לא מחפש אתכן כי אם מישהי צעירה מכן בחמש עד עשר שנים, כזו שתוכל להיכנס להיריון בקלות. קטע אבולוציוני שכזה. נכון, לא כל אחת בנויה להבאת ילד לעולם מבנק הזרע. לשם כך הומצאה ההורות המשותפת, שהיא למעשה כמו התנהלות של זוג גרוש עם ילד, רק בלי לריב קודם (ובלי הסקס). זה יכול להיות בחור גיי או בחור סטרייט שלא מצא זוגיות אך חושק בילד. אין זה בהכרח מתכון מוצלח: חברה שלי, שמגדלת כך ילדה, לא מסתדרת עם אביה של הילדה וגם ייעוץ זוגי לא הצליח לפתור את הבעיות.

לכל אותם שאומרים כעת בלבם "את דופקת את הילדה שלך" או "ילד צריך אבא": בהתחשב בסטטיסטיקה, לפיה כל זוג שלישי מתגרש, ובהתחשב בדברים שאני שומעת מחברותיי הנשואות, אני סבורה כי מוטב לילד לגדול בבית חם ואוהב עם הורה אחד בלבד מאשר בחלק מהבתים שעליהם אני שומעת. קראתי פעם מחקר שקבע כי ילדים לאמהות יחידניות מתפתחים מעל הממוצע ומגיעים להישגים יפים, ולראיה: בתי חכמה, מוכשרת, חברותית, שמחה ואהובה על כולם, אז בבקשה אל תגידו לי שאני "דופקת את הילדה". כן, היא תזדקק לטיפול פסיכולוגי לכשתגדל, אבל מי מאיתנו לא זקוק לטיפול שכזה?

ואחרון חביב: להביא ילד לעולם באופן עצמאי או תוך שותפות הורית עם גבר זה לא אומר שהרמתן ידיים ושאינכן מחפשות יותר אהבה. זה רק אומר שאתן מכירות במציאות הביולוגית, בחצוצרות שמחצרצות – ורוצות להביא ילד לעולם לפני שיהיה מאוחר מדי. אהבה אפשר למצוא בכל גיל, ואפילו בהפתעה, כפי שקרה לי לפני שנה וחצי. מה אתן יודעות, ממש ריחפתי על עננים. אפילו כאן, ב"לאשה", התפרסמה פעם כתבה בה סיפרו שלוש־ארבע אמהות יחידניות כיצד מצאו אהבה אחרי שהביאו ילד לעולם באופן עצמאי.

תפסיקו להתלבט, תפסיקו לפחד, פשוט לכו על זה. אני מאחלת לכן בהצלחה בכל לבי.