"הרופאים שכחו מאיפה באו"

רפואה משפילה

פרופורציה היא עניין יחסי ואישי. לכן, לא ייתכן שרופאה, זוטרה או בכירה ככל שתהיה, תשב מול מטופלת שסובלת (על פי מדד הפרופורציה שלה) ותגיד לה "יש הרבה אנשים במחלקה האונקולוגית שהיו מתחלפים איתך". ובכן, הוד רוממותך: אני לא מתחלפת עם אף אחד, ותודה לך שעדכנת אותי מה קורה באונקולוגית.

חמלה לפני מחלה

איש בן 78 הגיע עם הפניה דחופה לחדר המיון בשעה 11:00. שבוע קודם לכן מעד ושבר את הכתף, הייתה הסתבכות קלה, והופה, קריש דם בזרוע. חייבים לטפל, חייבים לעקוב, חייבים לאשפז מיד – את כל זאת אומרים הרופאים שמפנים אותו לחדר המיון ולאשפוז. אלא מה, רק 12 שעות מאוחר יותר (!) נמצאה לאיש המיטה המיוחלת. כן, שעה לפני חצות.

בשלב זה הוא תשוש, הוא כואב, הוא נואש, ואיזה מזל שאשתו ובתו היו איתו כדי לתמוך ולעודד. חבל רק שאף אחת מהן לא ידעה ולא הבינה איך צריך להתנהל בסביבה שלא סופרת אותך (המלצות – בהמשך). ואולי הן כן ידעו, אבל גם הן, כמו כל מי שהמתין לצדן, כבר היו מתוסכלות, עייפות ומיואשות מהמערכת.

לא ייתכן

אישה מבוגרת, בכיסא גלגלים ורגל חבושה, מסיימת בדיקה במרפאה בקומה הראשונה ומוסעת אחר כבוד על ידי סניטר לנקודת תצפית על פקידות הקבלה של המרפאה.

המטרה: להגיע חזרה למחלקה שבה היא מאושפזת.

דרך מס' 1: לחכות לסניטר אחר, שיוביל אותה מרחק מאה מטרים למעלית ויעלה אותה קומה אחת בלבד.

דרך מס' 2: המתנה וייסורים.

אחרי חצי שעה של המתנה לסניטר שיושיע, שבמהלכה היא מבקשת כמה פעמים מהפקידות שידאגו לה, היא חוטפת מכה ברגלה החבושה (מסניטר אחר, שמוביל אדם זקן ו"מציב" גם אותו מול פקידות הקבלה). זעקות כאב בוקעות מגרונה – אבל הפקידות בשלהן. מבלי להרים לעברה את העיניים, הן עונות לה ש"זה לוקח זמן וסבלנות בבקשה".

זה לא שאני מלאכית, ובכל זאת, המראה היה כה מכמיר לב, שפתחתי את הפה וצעקתי. כן, מה לעשות שצעקות לפעמים עוזרות, בעיקר כשמדובר באנשים חלשים שזקוקים למישהו שיעשה בשבילם את העבודה – ידבר, יעזור, יבין, ישאל, וגם ירים קול. אחרי עוד הרמת קול, כבוד הסניטר הגיע.

מישהו שומע אותי?

לא משנה מי אתם – אחות, רופא, סגן מחלקה או אלוהים – תסתכלו עליי כשאתם מדברים איתי! אם תסתכלו עליי, אולי גם תקשיבו, כי כשאתם מסתכלים רק על צג המחשב או על הניירת, אתם לא באמת מקשיבים. מבחינתכם, אני רק רעש־רקע, זמזום מטריד, משק כנפיו של זבוב טורדני, וכך נראה גם היחס שלכם. ביום שתבינו ותזכרו ותפנימו שמי שמגיע אליכם מגיע כי אין לו ברירה, אולי הכל ייראה וירגיש אחרת. גם לכם וגם לנו.

מישהו מקשיב לי?

אם במקרה יצא לכם להסתכל עליי ואתם מצליחים אפילו להקשיב לי, אל תתעצבנו על כך שאני מעזה לציין כי קראתי בגוגל על המחלה שלי. אל תכעסו גם שהתעניינתי אצל רופא אחר, או ששמעתי מחברים. וגם אם אני סתם הדיוט בעיניכם (ומי יודע, אולי אפילו אידיוט), בבקשה תהיו מספיק סבלנים וסובלניים. כן, אני יודעת שעוד עשרים מטופלים רוצים להיכנס אחריי, אבל כרגע אני כאן, ואני הכי חשובה! תאמינו לי, הקשבה יכולה לחסוך הרבה זמן!

תקשיבו לעצמכם!

רופאה אחת אמרה לי: "בסופו של דבר את יודעת הכי טוב, כי את זו שמכירה את הגוף שלך". רופאים יקרים, בבקשה תשננו לעצמכם את המשפט הזה. נכון, לא למדתי רפואה, אבל בתוך גופי אני שוכנת כבר עשרות שנים, ואני בהחלט יודעת עליו דבר או שניים!

עברית אני מדברת אליכם

כשאתם יושבים ומדברים איתי, תשדלו לדבר בשפה של אנשים, לא בשפה של רופאים. מילא שהכתב שלכם לא ברור ובלתי ניתן לפענוח, לא צריך שגם ההסברים שלכם יהיו כאלה.

פיוז באשפוז

יומיים אחרי שהשתחררתי מאשפוז, שבתו הרופאים בבתי החולים בגלל האלימות שהם נאלצים לספוג מבני משפחותיהם של מטופלים. וכמה צר לי, שלמרות שאני באמת מתנגדת לאלימות, איכשהו, לרגע, הזדהיתי דווקא עם המשפחות ולא עם הרופאים. אני מודה, זה לא יפה ולא ראוי, אבל נוכח עשרות האנשים היושבים במסדרונות של המחלקות, המרפאות וחדרי המיון, ולנוכח היחס המעליב, המתנשא והמשפיל, שרובנו זוכים לו – לא קשה להבין את הפיוז שניצת אצל המטופלים והקרובים.

לעולם לא תצעדו לבד

ואתם, שאינכם רופאים אבל בני משפחותיכם או חבריכם נאלצים להגיע לבית חולים, שימו לב: אל תתנו ליקיריכם לעבור לבד את מסע הייסורים הזה, ובעיקר לא למבוגרים שביניהם. תלוו אותם, לא לפני שתתאזרו בהרבה סבלנות, ולא פחות חשוב מזה (ואולי הרבה יותר): תהיו אסרטיביים. כי לפעמים אין ברירה ולפעמים זו הדרך היחידה.

וזה לא הכל: גם אם זו לא דרככם בחיים, ענייני בריאות מחייבים להפעיל קשרים, ואם יש לכם כאלה – אל תהססו. נכון, רופאים לא אוהבים חולים ומטופלים שמגיעים אליהם עם קשרים, אבל זה המקום להזכיר להם: 1. שזה לא מבחירה, זה כי אין ברירה; 2. שהם עושים אותו דבר.

תעשו מעשה!

כאמור, בחודשיים האחרונים נאלצתי להמתין הרבה בתור - במרפאות, בקופת חולים, וגם בבית חולים, וכפועל יוצא יצא לי גם להיות מטופלת אצל שלל רופאים עם שלל תארים ושלל תעודות על הקירות. ואם עד היום תהיתי באיזו שנה מתוך כל כך הרבה שנות לימוד מתוודעים הרופאים לתורת היוהרה, הרי היום זה כבר לא אכפת לי.

במקום זה, יש לי הצעה ראויה לעיון: כחלק מתוכנית הלימודים, יצטרך מעתה כל סטודנט לרפואה ללוות שבע פעמים - פעם אחת בכל שנת לימודים - אדם מבוגר (בן משפחה או אחר) בבואו לרופא – לבדיקה, להתייעצות, לאשפוז. במהלך הליווי לא יחשוף הטוען לכתר את דבר היותו רופא־בדרך. לאחר הליווי, יעשה הסטודנט שימוש ברושם שהותיר בו הביקור מול צוות ההוראה ומול חבריו, ומי יודע – אולי גם הם יחכימו. ואם יהיו עוד קצת משאבים, אולי אפשר יהיה גם לעקוב אחרי הרופאים הצעירים ולבדוק כי הם מוציאים לפועל ולו מאית מחוויותיהם טרם קיבלו את התעודה.

האם יש סיכוי שדבר כזה יכול למנוע משברים דוגמת הפלופ ב"הדסה"? אני אומרת שכן ומקווה שיהיה מי שיחשוב על זה. אחרי הכל, ולצערי הרב, כולנו נדרשים בשלב כזה או אחר לפגוש רופא כזה או אחר.