הדפסה
לכתבה באתר
ב-2010 הייתי רשומה לתוכנית חילופי סטודנטים מול המחלקה לאדריכלות בטכניון הסיני, בבירה ביג'יין. חודשיים לפני תחילת הסמסטר קיבלתי הודעה ש"הסינית האקדמית" שלי לא ברמה מספקת לטעמם של המארגנים (כנראה שלא גילו להם שגם סינית מדוברת לא הייתה לי), ושהחילופים שלי מבוטלים לאלתר. במהירות-שיא הגשתי בקשה לתוכנית בעיר אחרת, וככה יצא שסמסטר אחד בילינו בפריז.
בביקורנו בבייג'ין אחרי שנתיים, בציפייה גדולה לראות מה הפסדנו, לא יכולנו שלא להודות לאותם סינים שביטלו לי את התוכנית. היא התגלתה כעיר אפורה ועצובה, שלתושבים שלה יש יותר נושאים שאסור לדבר עליהם מאשר כאלה שמותר (וזה הורגש במיוחד בבירה לעומת ערים גדולות אחרות, כמו צ'נגדו או שנגחאי). מרכז העיר עני ועלוב ומצריך מרחקי הליכה אסטרונומיים. הוא מורכב בעיקר ממבנים רעועים בני קומה אחת עם גג מפח או משיכוני ענק ואוטוסטרדות, שלא משנה כמה נתאר אותן כאן, צר הפוסט מלהכיל את האווירה.
-
ללא מלים
עולים לרכבת עם מזוודה ותרנגולת-
- תחנת הרכבת בייג'ין דרום, בתכנון המשרד הבריטי טרי פארל ושות'. התרנגולת לא מחויבת בכרטיס
היינו מודעים לתנופת הבנייה המטורפת, במיוחד בבייג'ין, לקראת אולימפיאדת 2008 ואחריה, לכן ציפינו לראות cutting edge של האדריכלות העכשווית, בעיקר לאור תקציבי העתק שמושקעים בה. בפועל, משיחות עם אנשי מקצוע מקומיים ותושבים זרים, בנייני המגורים החדשים כונו "בנייני טופו" עקב רמת הביצוע הירודה. לא אחת, במבנה חדש לחלוטין נתקל הדייר בסתימות, בהצפות ובקריסות.
המבנים של ה"סטארקיטקטים" - רם קולהאס, זאהה חדיד או הרצוג ודה-מרון - שמעטרים את העיר וזיכו אותה למוניטין הלא מוצדקים, היו מאכזבים, ובעיקר הרגישו כמו אייקונים מבולגנים ורועשים המתחרים זה בזה. מבנה תחנת הטלויזיה CCTV של קולהאס, למשל, ממוקם על צומת טיפוסי של שני כבישי ענק, מגודר בכל היקפו ברשת מתכת, והטיפול בקומת הקרקע מוזנח ועלוב באופן כללי. על אף שנדרש כאן מאמץ קונסטרוקטיבי וכספי גדול (מאוד), התוצאה מאכזבת. בסופו של דבר, מקולהאס ציפינו ליותר.
-
אם יש משהו שצוין מבחינתנו לטובה ברשימת הסלבס שבנו בבייג'ין, זה היה קומפלקס המגורים של סטיבן הול, ה-Linked Hybrid. הפרויקט מורכב משמונה מגדלי מגורים סביב חצר, ומפורסם בזכות מעבר-עילי שמחבר ביניהם ומכיל שימושים שמשותפים לדיירים. הציפיות שלנו לא היו גבוהות, גם כי מבחינת העיצוב הכללי המבנים נראים זהים לחלוטין לכל פרויקט אחר של הול (ראו פרויקט מגורים דומה מאוד בצ'נגדו), וגם כי רעיון החיבור באוויר לא נראה משכנע, אבל פה דווקא הופתענו לטובה.
הסביבה של הפרויקט ענייה למדי, מה שגורם למבנים להיראות חריגים עוד יותר. למה אותו חיבבנו? 1. כי הצלחנו להיכנס אליו ולטייל בגשרים. 2. הכניסה לא הצריכה המון מאמצי שכנוע, וקיבלנו סיור VIP על ידי השומר המשועמם-משהו בלובי. 3. השימושים המשותפים בגשרים היו משעשעים ומקוריים למדי, אם כי ריקים מאדם (לפחות בשעות היום, כשהיינו). 4. הקומפלקס יוצר סביבה נעימה (גם למטה), על אף המיקום על כבישים ראשיים.
החזית
אצטדיון ה"קן" (bird nest), בעיצובם של האמן איי ווי ווי והרצוג ודה מרון (הצמד שנבחר לתכנן את הספרייה הלאומית בירושלים) משמש היום בעיקר כ-Landmark ראוותני, ריק ועלוב, יחד עם מתקנים אולימפיים נוספים שמצבם הידרדר, ושבהם הושקע בזמנו תקציב כולל של 40 מיליארד דולר. באופן כללי, לא ברורה לנו האהדה הרבה שלה זכה העיצוב.
בתיאטרון הלאומי של סין יש אלמנט נחמד של כניסה מתחת למים, אבל הבריכה שמקיפה את הכיפה יוצרת בעיקר ריחוק של התיאטרון מהמבקר, והצורה והחומר לא מזמינים במיוחד. גם לא ברורה מהיכן הכניסה, והאקוסטיקה, בנוסף, האפילה על הכל.
אז למרות שהיא דחתה אותנו ומנעה מאיתנו להגיע לכמה חודשים לעיר האפורה, החלטנו לבקר באוניברסיטה שבה הייתי אמורה ללמוד סמסטר אחד. אוניברסיטת Tsinghua, שממוקמת בפאתי העיר, היא בועה רגועה ביחס לעיר כולה. החלק המרכזי והישן בקמפוס כולל מדשאה גדולה עם שתי שורות מבנים, שפונה למבנה האודיטוריום. התכנון של הקמפוס נעשה בהשראה מובהקת של קמפוס אוניברסיטת וירג'יניה בתכנון תומס ג'פרסון, וכך גם המבנים.
ואם מישהו מקוראינו חושב שטעינו בגדול, ופשוט כנראה הלכנו למקומות הלא נכונים בעיר, הוא והיא מוזמנים לכתוב לנו. נשמור את הרשימה לביקור הבא, ואם נגלה עולם חדש ומשמח יותר, נפרסם פוסט התנצלות עם הקדשה אישית ומיוחדת לה או לו.
