הדפסה
לכתבה באתר
מי שיחלוף ברחוב הש"ך מספר 16 לא יחמיץ מגרש חניה פרטי, לא גדול, וכמעט ריק בשעות הבוקר המוקדמות:
בצדו האחד של המגרש מוסך לזגגות רכב:
הציור העשיר על קיר המוסך, עבודה משותפת של אמני הרחוב דדה ו-sboy, שורד כאן משהו כמו שלוש שנים. רק שעם הזמן נוסף לכניסה למוסך שער פח המסתיר את תחתית הציור; והשלט של הזגגיה עבר, משום מה, מהקיר (מעל הציור) לעמוד המתכת שמולו תוך שהוא מותיר אחריו מזכרת כתומה:
בקדמת המגרש תקוע טנדר נטול זגוגיות (הסנדלר באמת הולך יחף?) ומלא בג'אנק. בעומק המגרש חונה דרך קבע גרוטאה, מין טרנזיט מקושט:
הטרנזיט הזה, החדש יחסית, החליף גרוטאה מצוירת אחרת שחנתה באותו המקום לפניו:
מאחורי הגרוטאה פועלת מצבעת רהיטים, שאין הרבה מה לספר עליה, חוץ מזה שבוקר אחד בשעה שש ורבע בערך, נשמע אחד מהעובדים קורא בקול: "מה עם העוגיות? מה עם העוגיות?". בצלע השנייה, הצלע הדרומית של המגרש, קיר לבנים לא מטויח, אולי של מחסן, ובפינתו דלת ברזל נעולה, שהזמן לא חולל בה שינוי ניכר. לפי מצב המנעול ספק אם נפתחה בזמן האחרון:
עד כאן שגרה דלת אירועים. לחדשות החמות אחראית הצלע השלישית של המגרש, הצלע המזרחית, הקרובה יותר לרחוב הרצל. כאן הולך ומשתפץ בניין מגורים. עוד בניין שמקווה להשתדרג באמצעות טיפול קוסמטי, הכולל פילינג עמוק, טיוח ומריחת צבע:
מי שיחלוף כאן בעוד ימים אחדים, כשהעבודות יסיימו והפיגומים יוסרו, יראה בניין "נקי" ולא יוכל להעלות בדעתו מה מסתיר הלבן שמנת/ לבן שבור/ או איך שלא קוראים לצבע החדש שמכסה את כל מה שהיה כאן לפניו. מה היה? בפעם הראשונה שחלפתי כאן, לפני כמעט שלוש שנים, קפץ מתחתית הקיר הקרוב לרחוב פרצוף צבעוני ומוזר:
וסביבו, במבט קצת יותר מקרוב "בנות":
וכתובת ברוסית, שבעל הפיצוציה ברחוב פלורנטין תרגם עבורי: "זה משהו כמו שאומרים בעברית 'לך, לך להזד.., לך להזדיין'". לא יודעת אם הוא צודק:
בחלקו השני של הקיר, המרוחק מהרחוב, התרשמתי מפינוק נדיר:
מקום חניה אישי, ושמור, הוא דבר שקשה לשכוח. אבל בביקור חוזר במקום תפס את העין דבר אחר לגמרי. מעל הפרצוף הצבעוני והמוזר התנשא לגובה רב כדור פורח לבן. עוד ציור של דדה, אחד מאמני הרחוב הפוריים ביותר:
אחר כך התארח שם דיוז, אחד מאמני הרחוב היותר פוריים שיש, אלא שאותו היה קשה לתפוס בזמן:
מתחת למחיקה, במבט מקרוב, אפשר לזהות שדיוז סבור שהדברים אינם כפי שהם נראים (רק באנגלית):
ודיוז כמובן צודק. משהו כמו שבעה חודשים חלפו, וביקור נוסף במקום הביא עמו הפתעה נוספת:
עוד ציור קיר ענקי, משותף לדיוז הפורה ול-אונטאי, גם הוא מאמני הרחוב הבולטים. הציור היה מהמם. יפהפה. שני סגנונות שונים לגמרי מוצאים נקודת מפגש עדינה:
אבל הזמן לא עוצר. זהו. כל אלה אינם יותר. לא החניה של גולדמן ולא נקודת המפגש העדינה. אפילו לא החלונות מעליה, שכוסו בפחים דקים לפני שהקיר כולו נצבע בלבן שמנת/ לבן שבור/ או איך שלא יקראו לו:
המזגן נשאר אבל הכדור-פורח פרח:
עכשיו אני מחפשת מישהו שיגיד שזה לא חבל. ובינתיים מתנחמת במעקה הנמוך שליד זגגיית הרכב:
לא מתה על חתולים, אבל במדבר, כמו שאומרים, כל קוץ שושנה.