הדפסה
לכתבה באתר
כמו לא מעט אמריקאים אחרים, החודש הגיע בחור חייכן, כריזמטי וחינני למסע שופינג קצר בחנות של רשת GAP ברחוב 42 בניו יורק. לכאורה לא מדובר באירוע מרגש, אלא שהבחור המדובר עונה לשם אובמה, ברק אובמה. כן, לא רק שמנהיג העולם החופשי עושה את השופינג שלו בעצמו, הוא עושה אותו ברשת האמריקאית העממית (ולא, נגיד, בשדרה החמישית היוקרתית).
עוד בערוץ האופנה
- הקייט אפטון החדשה: הכירו את ג'יג'י חדיד
- שבוע האופנה בתל אביב: הסיקור המלא
- קניות בזול: אאוטלטים שווים
השופינג הקצרצר של אובמה סוקר על ידי כל ניו יורקי עם סלולרי שעבר בסביבה, והביא אפילו את הבית הלבן לשחרר הצהרה רשמית: "הנשיא אובמה עושה מעט שופינג היום עבור בנותיו ואשתו", נכתב בה. "בנוסף, הנשיא יצא אל השטח על מנת לעורר מודעות ולטפל בנושא שכר העובדים ולתמוך בהחלטת חברת GAP להעלות את שכר הבסיס של עובדיה". מעבר לאספקט הפוליטי, נגלה עבור הסקרנים כי סל הקניות של נשיא ארצות הברית כלל ז'קט כחלחל וסוודר עם מפתח עגול. "אני חושש ללבוש סוודר עם מפתח בצורת וי כי אני תמיד חושש שהוא יחליק למטה", הודה אובמה, "לכן אני מעדיף צווארון מעוגל יותר".
האירוע השולי הזה זיכה את אובמה תוך שעות ספורות בכינוי "נער הפוסטר של ה-normcore" – אחד הטרנדים המובילים בעולם האופנה, המתייחס לבחירה מודעת של פריטי לבוש חסרי ייחוד מבחינה עיצובית והעדפה של בגדי קניון, רשתות וסופרמרקטים על בגדי מעצבים מתוחכמים. בקיצור: מחוכים, נעלי עקב ושמלות מעוצבות – אאוט, נעלי סניקרס, תיקי פאוץ' וקפוצ'ונים – אין.
תייר אמריקאי או היפסטר מקצועי?
אחד היתדות שעליהם בנוי עולם האופנה הוא שמירה על אקסקלוסיביות מרוחקת, המתבטאת בשמות מותגים נחשבים, תגי מחיר גבוהים וכמובן, טווח מידות מצומצם. למרות טענות על השראה מהרחוב והתהדרות ב"אנשים רגילים" שעולות מדי פעם (בקמפיינים של אמריקן אפרל, למשל), ברור מאוד כי כדי להתאים לסטנדרטים של עולם האופנה נדרש מראה מסוים וחשבון בנק מסוים. עם זאת, אט-אט נראה כי הרשתות החברתיות ותרבות הסלפי עושות את שלהן, ופתאום להיות לגמרי רגיל זה השיק החדש.
"מתישהו בקיץ שעבר, התחלתי להבין שכשאני מסתכלת על האנשים שחולפים על פניי ברחוב מאחור, אני לא באמת יכולה לומר אם מדובר בילדים היפסטרים או בתיירים אמריקאים בגיל העמידה", כתבה פיונה דאנקן על תופעת ה-normcore ב"ניו יורק מגזין". "כולם עם ג'ינס אימהות בגזרה גבוהה, פליזים וסניקרס. כולם נראים כמו התיירים שיורדים בדרכם לשופינג בטיימס סקוור".
מעבר לשימוש באנשים "אמיתיים" בקמפיינים ועל המסלולים, דאנקן מציינת כי גם המגזינים מאמצים את הכיוון החדש: מגזין T כתב לאחרונה על בגדי פליז, הדוגמנית אדי קמפבל צולמה בנעלי בירקנשטוק (אחד הטרנדים החמים לקיץ הקרוב) ל"ווג פריז", וז'קט אדידס צולם מתחת לסריג קשמיר של לואי ויטון למגזין Self Service.
רגיל זה המיוחד החדש
כמו תמיד בטרנדים, גם את המגמה הנוכחית אפשר לתלות באינספור גורמים: מהקצנה של המראה ההיפסטרי שהפך את הכיעור ליפה החדש, ועד הרטרו לשנות ה-90 על שלל הפריטים הנונשלנטיים והמוזנחים שהגיעו איתו. על פי היגיון זה, ההתנגדות הנוכחית להשקעה המוגזמת במראה ולניסיון האובססיבי להיות מיוחד (ע"ע אנה דלו רוסו), זוכה בתופעת נגד צעירה של אימוץ מראה אחיד וכביכול חסר אכפתיות לסממנים חיצוניים. לנסות להיות שונה ולבלוט בנוף זה הכי לא קול, והצעירים של דור המילניום מאמינים שהרבה יותר מגניב להיראות כמו כולם.
מכיוון שמדובר בטרנד של בני מעמד הביניים ומעלה, אפשר גם לבחון זאת מהאספקט הכלכלי – ניסיון כמעט מתנשא להשתמש בפריטים זולים כדי לייצר אמירה אסתטית מתחכמת בסגנון "גם כשאני לובש פריטים המוניים, אני עדיין מספיק צעיר ויפה כדי להיראות מיליון דולר".
כפי שציין הפילוסוף אלן דה בוטון לפני מספר שנים בהקשר לבחירה להעלות תיקי שוק משובצים על המסלול של בית היוקרה לואי ויטון, על חברה להגיע לדרגות מרשימות של שפע כדי לראות את השיק והזוהר באלמנטים של עוני ועליבות. ככל הנראה, הצעירים שמובילים כיום את הטרנדים האופנתיים, זכו לגדול בשפע זה. אנחנו, בינתיים, לא נמהר להיפטר מהסממנים הייחודיים המעטים שעוד יש לנו – בכל זאת, אפשר להניח שכמו כל טרנד אחר, גם זה יפנה את מקומו בקרוב לטובת הסנוביות האופנתית המוכרת.
