ארוחת ערב בלי אבא

ארוחת ערב. המעוז האחרון של המשפחתיות. קשה להסביר את החשיבות העצומה של המוסד הזה בלי להתעכב על השאלה מה הופך משפחה ל"משפחה". הרי בסופו של יום, ברגע שאמא ואבא עשו את שעשו, סביבות 9 חודשים אחר כך פלוס מינוס, הם הפכים מזוג למשפחה. כך על הנייר בכל אופן.

אך בעיניי יש למונח משפחה עוד אספקט, משהו שאבד לחלקנו, אספקט הזמן. משפחה ללא זמן היא משפחה חסרה. יתכן ואף סביר שקיימים בה אהבה, דאגה, אכפתיות, התעניינות ורצון, אך ללא זמן לעשות את כל אלה, המשפחה מאבדת מרכיב חשוב מאוד. למרכיב הזה קוראים בדרך כלל אבא.

המשפחה הממוצעת אוכלת את ארוחת הערב שלה בין השעות שש לשבע. המשפחה שלי אוכלת את ארוחת הערב שלה בין פעמיים לשלוש בערב. עקב הפרשי הגילים, גם הצרכים משתנים וכך ארוחת הערב שלנו עשוייה בימים מסויים גם להיות מופרדת לחלקים. יחד עם זאת, בשעה שש, שעת ארוחת ערב של גיא בן ה(כמעט)ארבע, אנחנו מקפידים שכולם, כולל שני תינוקות חביבים העונים לשמות יהלי ואריאל, ישבו יחד לשולחן.

המשפחה הממוצעת, או נכון יותר לומר, רוב מוחץ ומוחלט של המשפחות עשו החלטה ארגונית, לקצץ תפקידים מסויימים בתוך הארגון המשפחתי הקטן שלהם ולהוציא אותם לאאוטסורסינג. ניקיון הבית, גינון, כביסה וחינוך הילדים. שמעתם נכון. הזמן שלנו כהורים במרבית המקרים יעיל יותר בעבודה ועל כן אנחנו מעבירים את סמכויות הטיפול בילדים שלנו לאחרים. מטפלות, משפחתונים, גני ילדים, בתי ספר.

ואלה רק בבקרים. אחר כך מגיעים הצהרונים והמועדוניות, ואחריהם הבייביסיטר והחוגים. ואם עד לשנים האחרונות, מוסד ארוחת הערב היה משהו שעדיין לא הוצאנו למיקור חוץ, בשנים האחרונות הגענו למצב בו קיצצנו את כוח האדם המנהל את הפרוייקט משני אנשי צוות לאחד, בכדי שהשני יוכל להמשיך להרוויח כסף ביעילות.

למשפחה שלי יש מזל. טוב. זה אולי תלוי בזווית הראיה שלכם. למשפחה שלי יש מזל, 'לדעתי'. הנה, זה כבר יותר טוב. למשפחה שלי יש מזל לדעתי כי אנחנו זוכים להיות ביחד. אפילו די הרבה באופן יחסי למשפחות אחרות הדומות לנו. כדי להשיג את זמן המשפחה שלנו, נאלצנו לוותר על רווחה ויציבות כלכלית, שני ההורים אצלנו בבית עצמאיים. אם למישהו זה נשמע כאילו אני מנסה לחנך אותו, זה ממש לא העניין. אם כבר, בדיוק ההפך. לוותר על רווחה כלכלית זה צעד בעייתי מאוד.

זו היא מהות הבעיה במציאות המשפחתית הישראלית הנוכחית – אבא שלא מגיע מהעבודה בזמן (ואמא שלא מתקדמת תעסוקתית, אבל זה כבר נושא לטור אחר) אל מול אבא שלא מפרנס. אתה יכול לבחור להיות אחד מהשניים אבל לא שניהם. ולא משנה במה מהשניים הוא בוחר, הוא מפסיד. והוא אשם. שנייה, מי זה הוא? אני. אני אשם. גם אתם. וממש לא באשמתנו.

תבינו, השוק הישראלי הוא אניגמה ארגונית חסרת הגיון. ממניעים תרבותיים נטו, חוסר היעילות שלנו כאומה מרקיע שחקים ומשום מה אנחנו, שוב כאומה, מתעקשים לשמר את הקיים. לא מאמינים לי? מדינת ישראל היא אחת המדינות בהן עובדים את מספר השעות הגדול ביותר מכל המדינות המפותחות. זו עובדה. לעומת זאת, אנחנו נמצאים בתחתית רשימת המדינות היעילות (יעילות היא מדד של תפוקה חלקי זמן). גם זו עובדה.

במילים אחרות, המסר שמעביר עולם העבודה הישראלי לעובד שלו הוא – הציפייה שלי ממך היא לא תפוקה, לא אכפת לי כמה אתה מייצר, הציפייה שלי ממך היא שתבזבז כאן כמה שיותר זמן. והעובד, האבא, הישראלי- מקשיב. יש לו ברירה? אחרת יאבד את עבודתו.

וארוחת הערב? ארוחת הערב היא מטרה קטנה, אך חשובה. אולי היעד הראשון שאנחנו כהורים, כאזרחים, צריכים לכבוש בחזרה במרוץ המטורף הזה כדי להשיב את איכות החיים שלנו על כנה במדינה שמקדשת טייקונים על פני משפחות...

גם אני יושב ב-8.4 לאכול ארוחת ערב עם המשפחה שלי כי ארוחת ערב היא ערך משפחתי בשבילנו.

עמרי אימבר חלפין הוא הבעלים של חברת "קטנטנים תוכניות העשרה" וכותב את הבלוג אב השעה