יוצאת מהקווים: אוניברסיטת בן גוריון חוצה את מסילת הרכבת

האיכויות האדריכליות והאסתטיות של קמפוס אוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע היו ונשארו מנותקות מהעיר שבה הוא ממוקם. אף שטובי האדריכלים בישראל מיוצגים בקמפוס (נדלר-נדלר-ביקסון-גיל, אברהם יסקי, עדה כרמי-מלמד, מיכאל וברכה חיוטין, אולריך פלסנר, חיים דותן, קימל-אשכולות ואחרים) והופכים אותו למוזיאון פתוח לאדריכלות, הוא נשאר מנוכר לבירת הנגב ולמאות אלפי תושבי האזור. רק סטודנטים ואנשי סגל נהנים ממנו באמת, וכל היתר התרגלו להיאטם כלפיו כפי שהוא נאטם כלפיהם.

הספרייה המרכזית. תכנון: נדלר-נדלר-ביקסון-גיל (צילום: עמרי אמסלם )

מאז הקמתו בסוף שנות ה-60, הסתגר הקמפוס הראשי של אוניברסיטת בן גוריון מאחורי גדר היקפית וכמעט ולא זלג החוצה. רעיונות לשלב אותו בעיר העתיקה, כמקובל בקמפוסים אמריקאיים ואירופיים, עלו אך מעולם לא התגשמו. ראש העירייה הנוכחי, רוביק דנילוביץ', מקדם כעת רצף אקדמי-תעסוקתי שמגדיל מאוד את שטח הקמפוס ומחבר אותו לקריית ההיי טק החדשה, באופן שיטשטש את ההפרדה בין צפון העיר (שכונת רמות ונגזרותיה) לבין העיר עצמה.

את ההפרדה ההיסטורית הזו יצרה מסילת הרכבת, ששכונת רמות נמצאת מצפון לה והאוניברסיטה מדרום לה. פארק ההייטק כבר החל להיבנות על כ-200 דונמים (שבבעלות מינהל מקרקעי ישראל), והחלק החדש והצפוני של הקמפוס האוניברסיטאי יוקם על כ-250 דונם ששייכים לאוניברסיטה.

ניתוח שכונות ויישובים בערוץ האדריכלות של Xnet

> זו שכונה או יישוב? צור יצחק

בטון, בטון, בטון (וקצת חומרים אחרים)

החומר שמאפיין את קמפוס בן גוריון, שאת תוכניתו שירטט אברהם יסקי ב-1968, הוא בטון. להבדיל מהשיכונים הרעועים שמקיפים אותו (שכונות ג' וד'), מבני הקמפוס דווקא שמרו על זוהרם, ולא במקרה: יד של אדריכל מנוסה מפקחת על הנעשה ומאשרת כל פרויקט. עדה כרמי-מלמד, כלת פרס ישראלי לאדריכלות, כיהנה בתפקיד זה בשנות ה-90, והאדריכלית ברכה חיוטין נושאת בתפקיד בעשור האחרון.

מריו קופל, סמנכ"ל פיתוח ולוגיסטיקה באוניברסיטה, מדגיש שהאופן שבו בנייני הקמפוס מכל התקופות דומים – אך גם שונים זה מזה – אינו מקרי. לדבריו, מלבד מינוים של אדריכלי הקמפוס המתחלפים, העיצוב של כל בניין מתגבש בשלב הראשוני של הפרויקט ומסייע להנהלה מול התורמים, שבפניהם מוצגות הדמיות כמעט גמורות. "כל אדריכל שמתכנן בניין 'יושב' עם ברכה (חיוטין, נ"ר) ומקבל דגשים על עיצוב החזיתות ועל התאמתו באוניברסיטה", מתגאה קופל.

בניגוד לאוניברסיטאות אחרות בישראל בעשור האחרון, שבהן בעל המאה הוא בעל הדעה, כאן עדיין נשמרת שפה אחידה. ועדיין, למרות ההאחדה, כמה בניינים חורגים מהקו החומרי הנוקשה ומהצורניות הטיפוסית, ואולי טוב שכך. בניין הסנאט חופה באבן ולא בבטון, ובבניינים חדשים אחרים משולבות זכוכית ומתכת, כפי שעשה האדריכל אלכס מייטליס בבניין אברהם בן דוד אוחיון למדעי ההתנהגות. גם המכון הלאומי לביוטכנולוגיה, בתכנון חיוטין אדריכלים, יחופה בקרוב בקירות וברפפות זכוכית, שיעטפו קובייה שמתרוממת מעל קומת קרקע – שבנויה, איך לא, מבטון.

הקובייה של חיוטין (מודל: חיוטין אדריכלים)

האדריכל דביר דייטש ממשרד "לוטן אדריכלים", שתיכנן כאן בניין מעבדות קטן בן 1,750 מטרים רבועים על פני 3 קומות, מספר על האתגר שמייחד את העבודה בקמפוס הבאר שבעי: "הסביבה כולה בנויה ורוויה בהיסטוריה. ניסינו לא להאפיל על הבניין הסמוך של עדה כרמי, וגם לעמוד בתקציב, משום שזה בניין שאין תורם מאחוריו". האדריכלים השתמשו בשתי טכניקות לעיצוב החזיתות: הבלטה מסורתית של תבניות קורות העץ, ומעטפת של לוחות מתועשים. "יש תחושה שלאדריכלים כאן יש ביטוי ושהמזמינים מבינים את חשיבות המקום, שנמצא בעיר שהיא מעבדה לניסויי ארכיטקטורה", מחמיא דייטש.

החצרות נסגרות לנוכח הבנייה המואצת

ברכה ומיכאל חיוטין, שותפים לחיים ולמשרד האדריכלים הוותיק, פירסמו ספר ("מחזון למציאות") שמגולל את ההיסטוריה האדריכלית של האוניברסיטה. תחילתה בתוכנית האב ע"ש משפחת מרקוס, שתיכנן יסקי. זו התוותה את מרחב הקמפוס במשך שלושה עשורים, ואיפשרה התפתחות וגמישות לאורך זמן. המבנים הסתדרו בין חצרות גדולות ומטופחות, שנשארו דומיננטיות גם היום בחייהם של הסטודנטים - עדות לתכנון המרחבי והאקלימי המוצלח: קומפקטיות, צפיפות, מרחקים קצרים בין בניין לבניין, ומסדרונות חיצוניים מקורים.

הדשא נלחם על חייו מול הבטון המשתלט (צילום: עמרי אמסלם )

ב-1990 התמנה פרופ' אבישי ברוורמן לנשיא האוניברסיטה, ולאורך 16 שנות כהונתו מספר הסטודנטים כמעט שילש עצמו - מ-6,400 ל-17 אלף - ובהתאם נוספו מבנים רבים. לשגשוג יש יתרונות רבים, אך יש גם מי שמשלם מחיר. החצר האחרונה בקמפוס "ננעלת" בימים אלה, עם השלמתו של בניין מעבדות המחשב ע"ש רות והיינץ-הורסט דייכמן, בתכנונו של חיים דותן. הבניין, שגובהו חמש קומות ושחזיתו היא קיר מסך, הוא השני שדותן מתכנן כאן; הקודם, "בניין אלון לטכנולוגיה עלית", נחנך לפני שנים אחדות.

בשנות ה-90 שירטטה כרמי תוכנית-אב נוספת, ששוברת את הדומיננטיות של הגריד המקורי באמצעות ציר צפון-דרום אלכסוני. לעומת זאת, התוכנית של חיוטין, שמכתיבה את התכנון בקמפוס בעשור האחרון, חוזרת לכללים הראשוניים של יסקי. בנוסף, היא הגדירה ציר דומיננטי עירוני שמחבר בין תחנת הרכבת בצד הצפון-מזרחי לבין השער המערבי שפונה לשדרות רגר, כשמשני צדי הציר מסתדרים בנייני הקמפוס.

איך מחברים את הקמפוס החדש לעיר

באחרונה הכריזה האוניברסיטה על תחרות אדריכלים לתכנון הקמפוס העתידי, שישמש אותה בעשורים הקרובות. ברכה ומיכאל חיוטין זכו (לאחר שגברו על זרחי אדריכלים, יסקי-מור-סיוון, לרמן אדריכלים וגוטמן-אסיף) וממתינים כעת לאישור הצעתם בוועדות התכנון. הקונספט התכנוני מתחבר לעקרונות המקוריים של יסקי, ושואב רעיונות גם ממתחמים אקדמיים בעולם כמו המכונים הטכנולוגיים של ציריך ואילינוי, קמפוס ההייטק באיינדהובן ופארק המדע שבאמסטרדם – בכולם יש ציר קמפוס דומיננטי שממשיך ברשת הרחובות העירונית.

"ההקשר העירוני עמד בראש מעיינינו", מדגישה חיוטין, וכך הציר המרכזי של הקמפוס החדש ממשיך את רחוב המדע, שחוצה את שכונת רמות. התוכנית מודולרית: בכל שלב-הקמה ייבנו גם בנייני כיתות וגם מעבדות מחקר, כאשר הבניינים צופים על הציר הראשי ובתווך נמצאות רחבות ("הפורום", מתפייטת חיוטין). שטחים מסחריים ושירותים שונים לסטודנטים יהיו גם כן. אדריכלית העיר, יוספה דברה, מסבירה כי ההצעה הזו נבחרה הודות לגמישותה ולהתייחסותה לעיר. השימושים הציבוריים – מרכז קונגרסים, מעונות, מגורי סגל וכיכרות - ימוקמו לכיוון העיר, לעבר השכונות ופארק ההייטק, ולא עם הפנים לתוך הקמפוס.

הקמפוס אינו מתייחס כיום לעיר. הקמפוס החדש אמור להיראות אחרת (צילום: עמרי אמסלם )

בשלב זה מתלבטים היכן למקם את החניה. האדריכלים תיכננו קמפוס ללא כלי רכב (בדומה למעונות הסטודנטים החדשים ברמת אביב), הכולל שבילי הולכי רגל ואופניים ושביל לרכבי חירום בלבד, ולפיכך מיקמו את מעט החניה בשולי הקמפוס. העירייה, מנגד, מעדיפה למקם את החניות בתוך הקמפוס ולהשאיר את בנייני הציבור עם הפנים לעיר. חניה תת קרקעית היא יקרה יותר, אבל בוודאי תתרום יותר לעיר, ותמנע את הקמתו של "מכתש אורבני" במקום שאליו נשואות כל העיניים.

רוצים שהבוגרים לא יברחו

"התעסוקה היא מרכיב מכריע בעזיבת בוגרים רבים את העיר", טוען אלון הר-כרמל, בן 30 משלומי, שהחליט לעזוב את העיר לאחר שסיים את לימודי המחשבים והמתמטיקה. "כמעט שום עבודה לא עמדה על הפרק", הוא אומר, ולבסוף מצא עבודה בפתח תקווה. כעת, לאחר שהמשיך לתואר שני באוניברסיטת תל אביב, פנה הר-כרמל למשרה חלקית ב"אינטל" בחיפה, לשם הוא נוסע ברכבת. "כשגרים במרכז הכול יותר נגיש, החיים הרבה יותר נוחים", הוא חושב.

משרדים חדשים בפארק ההיי-טק בבאר שבע: נס טכנולוגיות כבר כאן. אדריכלים: אורבך הלוי (צילום: עוזי פורת)

העיר הוותיקה מוזנחת. בניינים יפים בלי תוכנית-עומק לא ישנו את התמונה (צילום: רועי אבנטוב)

את קרית ההיי-טק מתכנן האדריכל עוזי גורדון. שני מבנים במתחם כבר נבנו, והגשר שיחבר אותו לתחנת הרכבת (תכנון: גידי בר אוריין אדריכלים) נמצא בבנייה מתקדמת. יש סיכוי טוב שהמשרדים החדשים והנוצצים אמנם יקרצו לבוגרי החוגים הטכנולוגיים באוניברסיטה, שגם פתרונות דיור חדשים מתוכננים בשבילם: דברה מספרת על 1,200 צמודי קרקע בנווה מנחם, יחידות נוספות שאמורות להיבנות בשכונות רמות, ו-190 יחידות דיור בבנייה רווייה בסמוך לפארק ההיי-טק.

להסיר את הגדר

במחקר שנקרא "סטודנטים בבאר שבע: יחסי עיר אוניברסיטה", בעריכתה של ד"ר נורית אלפסי יחד עם סטודנטים במחלקה לגיאוגרפיה בקמפוס, רואיינו תושבי העיר. התשובות היו אמביוולנטיות: התושבים רואים באקדמיה גורם מחזק, אך חלקם חשים שהסטודנטים מתנכרים להם. אחד המחסומים המרכזיים הוא, כאמור, הגדר הגבוהה שהוקמה בשנות ה-90.

בניין שיוכל לסייע בטשטוש החומה הוא הגלריה האוניברסיטאית, אף היא בתכנונם של בני הזוג חיוטין, אם תתגשם ולא תישאר על שולחן השרטוט (אין לה תורמים בשלב זה). מדובר במבנה חדש של לימודי המוזיקולוגיה, שמתפתל כנחש לאורך 160 מטרים ושבו אולמות תצוגה, כיתה, משרדים ומרחב שיחזור בשטח של כאלפיים מ"ר. "הגלריה תהיה החוליה המתווכת בין העיר לאוניברסיטה", מבטיחים האדריכלים, "כאשר החזית המזרחית פונה לקמפוס, לכיכר דייכמן, והחזית המערבית לעיר". את החזית הרצופה ילווה גן פסלים מדושא כלפי העיר, והוא אמור יחד עם הבניין להיראות ולהיות נגיש משדרות רגר שחוצות את באר שבע מצפון לדרום.

כמו נחש. הגלריה האוניברסיטאית המתוכננת (מודל: חיוטין אדריכלים)

חמש דקות הליכה מפרידות בין הבלוקים המוזנחים של שכונה ג' לממלכת הסייבר העתידנית של באר שבע, שעליה הכריז ראש הממשלה בנימין נתניהו לאחרונה. בכל הנוגע למרחק המנטלי, מדובר עדיין בכמה שנות אור. השאלה היא אם העירייה והאוניברסיטה ישכילו להסיר את הגדרות – תרתי משמע – בין הקמפוס לבין שדרות רגר, כדי לאחות את הקרעים בין העולם האקדמי לבין העיר שהוא נושא את שמה.