הדפסה
לכתבה באתר
נגד נעמה ריבה
26 בנובמבר 2013. פיד הפייסבוק התמלא בסטטוסים המבשרים על מותו של אריק איינשטיין. בתוך שעות ספורות מתמלאת כיכר רבין בזרם ספונטני של ישראלים שמבקשים להיות ביחד ולשיר את השירים שאהבו לשמוע. כך קרה בכיכר ב-2001, כשמכבי תל אביב זכתה באליפות אירופה בכדורסל, וגם באליפות הראשונה שלה ב-1977; כך קרה ב-1998 כאשר זכתה דנה אינטרשיונל באירוויזיון; שלא לדבר על הימים והשבועות אחרי רצח יצחק רבין ב-4 בנובמבר 1995 – הרצח שבעקבותיו שינתה הכיכר את שמה.
קשה להצביע על עוד מרחב ציבורי משמעותי כמו כיכר רבין. בהיעדר מרחב ציבורי סביר מול משכן הכנסת, משמשת הפיאצה הזו כחצר הדמוקרטיה הישראלית. המקום שבו מתקבצות התקהלויות ספונטניות, הפגנות, עצרות, מחאות וגם הלוויות. אלא שבשנים האחרונות הופכת הכיכר למרחב ממוסחר שהעירייה מפקיעה לצרכיה.
וכך, בסוף השבוע האחרון התמלאה הכיכר באוהלים לבנים, שהם דוכני ענק של המרתון שייערך ברחבי העיר בעוד כשבועיים. למעשה, הכיכר חסומה כעת ואי-אפשר לחצות אותה בחופשיות מבלי להיתקל בפרסומות הענק של סמסונג, אדידס ונביעות.
לא בכדי בוחרת העירייה בכיכר רבין כחלל האירוח של יוזמות מסחריות. המרחב המלבני מנקז שמונה רחובות מרכזיים, וככזה יש בו תנועה ערה יותר מבכל מקום אחר בעיר. אפשר אמנם להבין את העירייה, שמסתייעת בנותני חסות כדי לקיים את המרתון השנתי; זה קורה גם בניו יורק, אלא ששם פוזרו הדוכנים ברחבי הכרך מבלי לחסום אף מרחב (בנקודות הפתיחה והסיום בסטטן איילנד ובסנטרל פארק רוכזו יותר דוכנים), כאשר הכיכרות המרכזיות (כמו טיימס סקוור) פתוחות לציבור. אם כבר הוחלט למקם את הדוכנים בלב ליבה של תל אביב, ולא לפזר אותם בפארק הירקון, במתחמי הנמלים והתחנה, צריך לאפשר מעבר חופשי בכיכר ולא מסלול מכשולים.
הרצים הם ניצבים בסרט פרסומת
הפילוסוף הצרפתי ז'אן בודריאר
טען, כי רצי מרתונים הם ניצבים בסרטוני פרסומת מתוזמנים היטב, כשנשללת מהם הזכות לבחור אפילו את החולצה והמימייה שלהם, ועדיין הם יחושו גיבורים. בספרו "אמריקה" כותב בודריאר: "האם אפשר לדבר על סבל מרצון כמו על שעבוד מרצון? תחת הגשם המצליף, תחת ההליקופטרים, תחת מחיאות הכפיים, לבושים בשכמיית אלומיניום, פוזלים לעבר מדי-העצר שלהם או רצים בחזה חשוף ובעיניים מהופכות (...) 'ניצחנו!' לוחש המרתונאי היווני כשהוא נופח את נשמתו. 'I DID It' גונח המרתונאי התשוש כשהוא צונח על הדשא בסנטרל פארק. הסלוגן החדש של פעילות פרסומאית, של מופע אוטיסטי, צורה טהורה וריקה המאתגרת את עצמה, שהחליפה את האקסטזה הפרומתאית של התחרות, של המאמץ ושל ההצלחה" (מצרפתית: מור קדישזון, הוצאת בבל).
אחרי המחאה החברתית של קיץ 2012, הודיעה עיריית תל אביב-יפו כי כל אירוע במרחב הציבורי העירוני טעון אישור מוקדם. במאמרם "משפט הרחוב" כותבים גיל רוטשילד ועדי בלוטנר, כי "ללא מאמץ פרשני אפשר ללמוד מסעיפי הנוהל על התפיסה המרחבית של העירייה (...) ועל האינטרסים העיקריים שהם מעוניינים לקדם במרחב זה". בנוהל מס' 834 של העירייה נכתב, כי כל אירוע שלא נעשה בשיתוף העירייה "יבטיח מעבר חופשי ובטוח למשתמשים במרחב הציבורי". האם העירייה התייעצה עם הציבור לפני סגירת המרחב הראשי לשימוש מסחרי? האם נשאל הציבור אם הוא מוכן להפוך את העיר לתשתית לשילוט חוצות זועק? התשובה היא פעמיים לא, אך העירייה חזקה מהתושבים: הם ייאלצו לצפות במשתתפי המרתון גודשים את רחובות העיר עוטי חולצות צהובות זוהרות כמו פרסומת נעה, וללא יוכלו להעביר ערוץ בשלט.
בעד אלון סולר
מרכז ההרשמה של מרתון BMW, המכונה באותיות קטנות "מרתון ברלין", מוקם מדי שנה במרכזה של בירת גרמניה, עטוף סלוגנים מסחריים. בפריז צבוע המרתון בצבעים ובסמלים של "שניידר אלקטריקס" ונעלי "אסיקס", ובניו יורק רצים עשרות אלפי בני אדם בחסות התאגידים ING ו- TCS. מדוע בוחרות ערים חשובות בעולם להעניק חסות מסחרית לאירוע הספורט המרכזי שלהן?
כי ללא חסות מסחרית לא ניתן לקיים מרתון שהפקתו עולה מיליוני דולרים. זה עד כדי כך פשוט. מרתון השואב עשרות אלפי רצים מחויב במרכז הרשמה יעיל, שנותן שירות בפרק זמן קצר לרצים. אבל זהו גם מרכז החגיגה: תערוכת הריצה והספורט הגדולה ביותר בשנה, לא רק של ציוד ריצה אלא גם של הרצאות בריאות ותזונה.
השאלה שאנו צריכים לשאול את עצמנו היא לא אם אנחנו בעד או נגד דוכן כזה או אחר, אלא אם אנחנו רוצים שיהיה מרתון בתל אביב-יפו, ואני שמח שמדי שנה אנשים משיבים ברגליים: אנו צופים כי השנה ישתתפו באירוע כ-40 אלף רצים. המרתון הוא חלון הראווה של העיסוק הספורטיבי, שמזמין כל אחד להצטרף ולשפר את איכות החיים שלו. למעלה מ--50% מתושבי העיר עוסקים בפעילות ספורטיבית באופן קבוע, והמספר רק גדל.
גם אני בעד מרתון בתל אביב, בעד שהאירוע יהיה הכי מקצועי ובטוח שיש, בעד שיהיה לו מסלול אטרקטיבי שיעבור לאורך חוף הים, שדרות רוטשילד וכיכר רבין, בעד במות והופעות לאורך המסלול, וגם בעד שיגיעו אליו רצים מכל העולם. אבל צריכים להבין שמרתון זה לא דבר זול: ההפקה של מרתון תל אביב עולה מעל 13 מיליון שקל, סכום שאלמלא חסויות היה יכול לצאת רק מהקופה הציבורית - אותו כסף שנצבר מהארנונה של כולנו ומממן את החינוך, הרווחה, התרבות והניקיון.
כמעט כמו שהייתי רוצה שלא יהיו יותר פרסומות בטלוויזיה וכל מיני באנרים שקופצים באינטרנט, גם הייתי שמח אם לא היו מפורסמות חברות מסחריות במרתון, אבל מסקירת האפשרויות אני חושב שגיוס חסויות היא האופציה הטובה ביותר, כמו בכל מרתון נחשב בעולם.
בתהליכי ניהול וקבלת החלטות בחיי העיר חייבים לשמור על האיזונים: בין הרצון לבלות לבין הצורך לישון בשקט, בין הרחבת היצע הדירות לבין הדרישה למרחבים פתוחים, וגם בין השאיפה לאירועי תרבות וספורט יותר ציבוריים ופחות מסחריים לבין מגבלות התקציב. כשאנחנו מצליחים לקיים אירוע ספורט בינלאומי בלי לכרסם בהוצאה הציבורית – אנחנו שומרים על האיזון הזה.
- אלון סולר הוא חבר מועצה מטעם "רוב העיר", מחזיק תיק הספורט בעירייה ויוזם מרתון ת"א-יפו
